מדדי דמוקרטיה, סקרי אמון ונתוני הגירה מצביעים על קשר בין היחלשות מוסדות, יוקר מחיה ואובדן אמון לבין עזיבת אזרחים את מדינות המערב, אך גם עבודה מרחוק, שכר ומדיניות הגירה דוחפים את התופעה
מדדי דמוקרטיה, סקרי אמון במוסדות וניתוחים כלכליים מצביעים על כך ששחיקה דמוקרטית, היחלשות בלמים ואיזונים, וקשרי הון־שלטון אכן דוחפים חלק מן האזרחים להגר מהמערב החוצה. עם זאת, הם פועלים לצד יוקר מחיה, ניידות גלובלית ותנודות במדיניות ההגירה. (v-dem.net)
לפי ניתוח של The Economist, כארבעה מיליון בני אדם עזבו ב־2024 שלושים ואחת מדינות מערביות על בסיס קבוע או חצי־קבוע, כ־20% יותר מאשר לפני המגפה. במקביל, במדינות מסוימות נרשמו זינוקים בולטים בעזיבת אזרחים, ובהן ניו זילנד, שבה נתוני הלשכה לסטטיסטיקה הראו ב־2025 רמות עזיבה גבוהות במיוחד. כלומר, לא מדובר רק בתחלופה רגילה של סטודנטים או עובדים זמניים, אלא בתופעה רחבה יותר של ניידות החוצה גם מצד אזרחים מקומיים. (stats.govt.nz)
הקישור לשחיקה דמוקרטית איננו מופרך. דוח V-Dem ל־2026 קובע כי מערב אירופה וצפון אמריקה ירדו לרמתן הנמוכה ביותר זה יותר מחמישים שנה במדד הדמוקרטיה הליברלית, בעיקר בשל ההידרדרות בארצות הברית. במקביל, Pew מצא כי במדינות עשירות שנבדקו בעקביות, חציון של 64% מהנשאלים אינו מרוצה מאופן פעולתה של הדמוקרטיה, וה־OECD מצא כי רק 39% בממוצע נותנים אמון בממשלתם הלאומית. התמונה הזאת אינה מצביעה על קריסה של הדמוקרטיה המערבית, אבל כן על שחיקה באמון ובתחושת הייצוג. (v-dem.net)
כאן חשוב לדייק גם לגבי בריטניה. לא נכון לתאר אותה כדיקטטורה, ואף לא כמשטר לא־חופשי: Freedom House עדיין מדרג את בריטניה כמדינה “חופשית” עם ציון 92 מתוך 100. אבל V-Dem כן כולל את בריטניה בין המדינות שבהן מזוהה תהליך של היחלשות מדידה של איכות הדמוקרטיה. מכון Institute for Government הסביר בדוח חוקתי מקיף כי בבריטניה ממשלה הנהנית מרוב פרלמנטרי מחזיקה בפועל בכוח רב מאוד, וכי מנגנוני ההגנה על החוקה ועל הפיקוח אינם חזקים דיים. לכן הבעיה איננה בהכרח “ראש ממשלה חזק”, אלא במבנה מוסדי שמאפשר לרשות המבצעת לרכז כוח גם כאשר העומד בראשה אינו דמות דומיננטית במיוחד. (Freedom House)
גם מבחינה מחקרית יש בסיס לקשר בין ירידה באיכות הדמוקרטית לבין עזיבה. הכלכלן הישראלי אסף רזין כתב כי “ירידה דמוקרטית נוטה להגדיל הגירה החוצה”, משום שהיא מחלישה את סיכויי ההתאוששות המוסדית ודוחפת בעיקר אוכלוסיות משכילות וניידות לחפש עתיד במקום אחר. במילים אחרות, כאשר אזרחים מאבדים אמון בכך שהמערכת תישאר פתוחה, הוגנת ויעילה, חלקם אינם ממתינים לבחירות הבאות — אלא פשוט עוברים למדינה אחרת. (cepr.org)
לא כל עליית מחירים היא תוצר של “דיקטטורה”, אך מוסדות חלשים, שחיתות וקשרי הון־שלטון בהחלט יכולים להחמיר יוקר מחיה. ה־IMF כותב כי שחיתות פוגעת ביושרת השוק ומעוותת תחרות, וה־OECD מדגיש שאכיפת תחרות חזקה מסייעת להבטיח מחירים נמוכים יותר, איכות טובה יותר ובחירה רחבה יותר לצרכנים. לכן אפשר לטעון שיוקר המחיה במערב איננו רק תוצאה של כוחות שוק עולמיים, אלא לעיתים גם של שחיקה במוסדות שאמורים להגן על התחרות ועל הציבור. (IMF)
ועדיין, שחיקה דמוקרטית איננה ההסבר היחיד לגל העזיבה. The Economist מצביע גם על עבודה מרחוק, תמריצי מס והתרחבות “כלכלת האקספטים”. ברוקינגס, מצדו, העריך כי בארצות הברית ההגירה נטו ב־2025 הייתה קרובה לאפס או אפילו שלילית, לא רק בגלל תסכול פוליטי אלא גם בשל ירידה בכניסות, אכיפה מחמירה וגירוש. גם בניו זילנד חלק גדול מן העוזבים נמשך לאוסטרליה בשל שכר גבוה יותר והזדמנויות כלכליות טובות יותר. כלומר, אנשים אינם עוזבים רק מפני שהם חושבים שהדמוקרטיה נחלשה; הם עוזבים גם משום שהם יכולים, משום שזה משתלם, ומשום שהמדינה האחרת נראית יציבה או כדאית יותר. (Brookings)
לכן המסקנה המתוקנת היא שיש כיום די ראיות לכך שירידה באמון, חולשת מוסדות, ריכוז כוח, שחיתות ופגיעה בתחרות מוסיפים דחיפה אמיתית לגל העזיבה. במאה ה־21, ההחלטה לעזוב מדינה מערבית כבר אינה רק החלטה על משכורת או מזג אוויר; היא יותר ויותר גם הצבעה ברגליים על איכות הממשל.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
ולאן עזבו? למדינות דמוקראטיות אחרות.