מחקר חדש של האוניברסיטה העברית מראה כי בשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה גדלה כמות המשקעים בלבנט בכ־20%, וכי התחממות האטמוספרה וחיזוק אפיקי ים סוף הפכו את דרום האזור לנתיב אפשרי לנדידת בני אדם קדומים מאפריקה
מחקר חדש, המשלב ארכיונים גיאולוגיים קדומים עם סימולציות אקלים מתקדמות, מצא כי אזור הלבנט חווה עלייה של כ־20% בכמות המשקעים בשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה. המחקר מראה כי ההרטבה הזאת נבעה משינוי "תרמודינמי": אטמוספרה חמה יותר החזיקה יותר אדי מים, ואלה ירדו במדבר באמצעות אפיקי ים סוף מועצמים. הממצאים מצביעים על כך שדפוסי מזג אוויר מקומיים, עזים וממוקדים כאלה, הפכו את הלבנט הדרומי למסלול נדידה אפשרי עבור בני אדם קדומים שיצאו מאפריקה.
עבור תושבי הלבנט כיום, אפיק ים סוף מביא בדרך כלל תקופת מעבר קצרה ומאובקת בין העונות. אבל לפני 127 אלף שנה, אותו דפוס מזג אוויר עצמו עשוי היה להיות מפתח של ממש בהיסטוריה האנושית.
המחקר החדש, בהובלת הדוקטורנט אפרים בריל, פרופ' עדי טורפשטיין וד"ר אסף הוכמן מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, ופורסם בכתב העת Climate of the Past , מראה כי בשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה, הלבנט לא היה רק גשר יבש בין יבשות. הוא היה אזור דינמי ובו תנאים לחים יותר יחסית, שהוזנו בידי אירועי גשם עזים ומקומיים. שינוי זה בדפוסי מזג האוויר הקדומים סיפק ככל הנראה את מקורות המים שאפשרו לבני אדם קדומים להשלים בהצלחה את היציאה מאפריקה.
התקופה הבין־קרחונית האחרונה, שנמשכה בקירוב בין 129 אלף ל־116 אלף שנה לפני זמננו, הייתה פרק זמן חם בקנה מידה עולמי, עם מפלסי ים וטמפרטורות גבוהים מאלה של ימינו. אף שהאזור היה בדרך כלל צחיח, "רמזים" גיאולוגיים, החל מליבות משקעים מים המלח ועד תצורות קדומות במערות הנגב, מעידים על שלבים קצרים אך רטובים מאוד.
"השחזורים המבוססים על סמנים עקיפים מצביעים על כך שבשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה חווה דרום הלבנט תנאים לחים יותר יחסית", כותבים החוקרים. אבל כיצד קיבל אזור מדברי די מים כדי לאפשר נדידה אנושית?
כדי לפתור את השאלה השתמשו בריל ועמיתיו במודלי אקלים מתקדמים (PMIP4) כדי לדמות כיצד פעלו מערכות מזג אוויר מביאות־גשם לפני 127 אלף שנה. הם התמקדו בשתי המערכות המרכזיות שמכתיבות גם כיום את דפוסי המשקעים באזור:
- שקעי קפריסין: סופות החורף המביאות מן הים התיכון את רוב המשקעים השנתיים של ישראל.
- אפיקי ים סוף: מערכות ששיא פעילותן בדרך כלל בסתיו, והמסוגלות למשוך לחות מהאזורים הטרופיים.
המחקר מצא כי בשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה היו שתי המערכות הללו יעילות בכ־20% יותר מאשר בתקופה המודרנית.
גשמי חורף בתגבור אפיק ים סוף
הממצא הבולט ביותר נוגע ללבנט הדרומי. בעוד צפון ישראל ולבנון קיבלו יותר גשמי חורף משקעי קפריסין, הדרום הצחיח, כולל אזור אילת והנגב, נשען על אפיק ים סוף "מוגבר במיוחד".
החוקרים מצאו כי לא בהכרח מדובר בכך שהמערכות הללו הופיעו בתדירות גבוהה יותר, אלא בכך שהן היו שונות פיזיקלית. במילים פשוטות, הלבנט הקדום נעשה לח יותר מפני שאטמוספרה חמה פועלת כמו ספוג גדול יותר. בשיא התקופה הבין־קרחונית האחרונה, טמפרטורות גבוהות משמעותית, בעיקר בקיץ, הגדילו את יכולתו של האוויר להכיל אדי מים.
כאשר אפיק ים סוף עבר באזור במהלך השנה, עמדה לרשותו כמות גדולה הרבה יותר של לחות אטמוספרית מזו שקיימת כיום. השינוי הפיזיקלי הזה באוויר, ולא רק שינוי בתבניות הרוח, היה הסיבה המרכזית לאירועי הגשם העזים שהפכו את המדבר הדרומי לנוף מתאים יותר למעבר.
מעבר לעניין ההיסטורי, המחקר מספק גם "מראה" חשובה לעתידנו. בתקופה של התחממות עולמית מודרנית, יש חשיבות רבה להבנה כיצד שונות טבעית שינתה בעבר את מאזן המים בלבנט, כדי לחזות טוב יותר את השפעות משבר האקלים בעתיד.
המחקר מדגיש כי גם באזור יבש בדרך כלל, סוגים מסוימים של מערכות מזג אוויר יכולים להתחזק מאוד בשל עליית הטמפרטורות. זהו דפוס שייתכן שכבר מתחיל להופיע בתחזיות למאה ה־21. באמצעות שילוב בין סמנים גיאולוגיים קדומים לבין מודלים מתקדמים, מיפו בריל ועמיתיו לא רק את נתיבם האפשרי של אבותינו, אלא אולי גם את אתגרי מזג האוויר שעמם יתמודדו צאצאינו.
המאמר, שכותרתו "Hydroclimatic variability and weather type characteristics in the Levant during the last interglacial", פורסם בכתב העת Climate of the Past
עוד בנושא באתר הידען:
