מחקר ענק ב־Nature מנתח מאות גנומים עתיקים ומשרטט נדידה ממזרח למערב שעיצבה את שפות פינית, אסטונית והונגרית. הממצאים מתחברים לרשתות סיימה–טורבינו ולהתרחבות היאמניה, ומציעים גם רמזים מוקדמים לקשר דנה–יניסיי
די־אן־איי עתיק מצביע על שורשי השפות האוראליות ביקוטיה שבצפון־מזרח סיביר, הרחק מזרחה מהרי האוראל. העקבות הגנטיות מתארות נדידה פרה־היסטורית יוצאת דופן ממזרח למערב, ששינתה את המפה הלשונית של אירואסיה.
האב הקדמון של משפחת השפות האוראליות הופיע לפני יותר מ־4,000 שנה בסיביר. המיקום היה מזרחי יותר ממה שרבים חשבו. לאחר מכן חלה התפשטות מהירה מערבה.
די־אן־איי עתיק משנה את הסיפור של השפות האוראליות באירופה. במקום האוראל, העקבות מובילות לכ־4,500 שנה לאחור, ליקוטיה בצפון־מזרח סיביר. מחקר ב־Nature ששילב מאות גנומים עתיקים עוקב אחר אות גנטי ממזרח למערב לאורך צפון היערות הבוראליים. האות מצטלב עם רשתות סיימה–טורבינו מתקופת הברונזה ועם ההתרחבות של תרבות היאמניה באותו זמן.
מאין הגיעו השפות האוראליות המובחנות של אירופה, ובהן הונגרית, פינית ואסטונית? המחקר החדש מציב את המקור מזרחה יותר ממה שסברו.
הניתוח הובל בידי שני בוגרים טריים בהנחיית מומחה הדי־אן־איי העתיק דיוויד רייך. הוא שילב נתונים גנטיים על 180 סיבירים שנדגמו מחדש עם יותר מ־1,000 דגימות קיימות. הכיסוי השתרע על יבשות רבות ועל כ־11,000 שנות היסטוריה אנושית. התוצאות, שפורסמו לאחרונה ב־Nature, מזהות את האבות הפרה־היסטוריים של שתי משפחות לשון חשובות, בהן האוראלית, שמדובריה כיום יותר מ־25 מיליון.
המחקר מוצא את אבותיהם של דוברי השפות האוראליות כיום לפני כ־4,500 שנה בצפון־מזרח סיביר. זה היה בתחומי האזור שמכונה היום יקוטיה.
"אֶתְרָגְרָפִית, זה קרוב יותר לאלסקה או ליפן מאשר לפינלנד", אמר מחבר־שותף מוביל אלכסנדר מי־וונג קים.
בחינה מחדש של התיאוריות על ארץ־המוצא של האוראלית
בלשנים וארכאולוגים נחלקו לגבי מקור השפות האוראליות. הגישה המרכזית הציבה את המולדת סביב הרי האוראל, רכס מצפון לדרום כ־1,380 ק"מ ממזרח למוסקבה. גישה מיעוטית, שזיהתה קירבה לטורקיות ולמונגוליות, הציעה מוצא מזרחי יותר.
"המאמר שלנו מסייע להראות שהתסריט השני סביר יותר", הסביר המחבר־השותף טיאן צ'ן (טי. סי.) דזנג. "אנחנו רואים פולס גנטי שמגיע מן המזרח בזמן התפשטות השפות האוראליות".
מלאכת האיסוף הרחבה של די־אן־איי עתיק שביצע אלכסנדר קים באזורים בסיביר שזכו לפחות דגימה הייתה מפתח. עבודתו הראתה שרבות מהקבוצות הדוברות אוראלית כיום חולקות חתימה גנטית שמופיעה לראשונה, בצורה נקייה, בשאריות מלפני 4,500 שנה ביקוטיה. לעומת זאת, רוב הקבוצות האתנו־לשוניות האחרות חסרות את המוצא הספציפי הזה.
קשרים ליקוטיה ניכרים גם בקרב אוכלוסיות ניידות של לקטים־ציידים. אוכלוסיות אלה נשאו, לפי ההשערה, את השפות האוראליות אל הסאמים בצפון סקנדינביה ואף דרומה עד הונגריה. הונגרית נותרה חריגה לשונית בין גרמנית, סלובקית ושפות הודו־אירופיות אחרות.
התפשטות האוראלית והמפגש עם ההודו־אירופית
דוברי פרוטו־אוראלית חיו בתקופה חופפת ליאמניה. זו תרבות רועי־הסוסים שמזוהה עם העברת ההודו־אירופית ברחבי ערבות אירואסיה. שני מאמרים עדכניים של רייך ואחרים מאוניברסיטת הרווארד צמצמו את מולדת היאמניה. המיקום ככל הנראה בגבולות אוקראינה של היום, לפני קצת יותר מ־5,000 שנה.
"אנחנו רואים גלים הלוך וחזור, וגם אינטראקציה, כאשר שתי משפחות הלשון הגדולות התפשטו", אמר רייך. "כשם שאנחנו רואים את מוצא יקוטיה נע ממזרח למערב, הנתונים שלנו מראים גם את התפשטות ההודו־אירופית ממערב למזרח".
אך השפעת האוראלית עוגנה בעיקר בצפון.
"אנחנו מדברים על הטייגה. זה מרחב היער הבוראלי שנמשך מסקנדינביה כמעט עד מצר ברינג", הסביר אלכסנדר קים. "זה לא אזור שאפשר פשוט לדהור בו על גב סוס".
הארכאולוגים קישרו מזמן את התפשטות האוראלית למה שמכונה תופעת סיימה–טורבינו. זו הופעה פתאומית סביב לפני כ־4,000 שנה של טכניקות יציקת ברונזה מתקדמות ברחבי צפון אירואסיה.
הממצאים היו בעיקר כלי נשק וסמלי כוח. הם קושרו גם לשינויים אקלימיים גלובליים באותה תקופה. שינויים אלה יכלו להיטיב עם תרבויות קטנות שדיברו אוראלית בזמן ולאחר תופעת סיימה–טורבינו.
"לברונזה היה לעיתים אפקט משבש על תרבויות", הסביר דזנג. "צריך להשיג נחושת ובדיל ממקורות מסוימים. הברונזה זרזה סחר לטווחים ארוכים. כדי להשתמש בה, חברות היו צריכות לפתח קשרים מוסדיים וחברתיים חדשים".
רשומה ארכאולוגית רב־תרבותית
עם עליית תחום הדי־אן־איי העתיק התבהרה תמונה של קהילות מגוונות שאימצו את טכניקות סיימה–טורבינו.
"לחלקם היה מוצא גנטי מיקוטיה, לחלקם מוצא איראני, ולאחרים מוצא של לקטים־ציידים בלטיים מאירופה", אמר רייך. "כולם נקברים יחד באותם אתרים".
דגימות חדשות שנאספו בידי קים בשיתוף ארכאולוגים נוספים, בהם מחבר־שותף שלישי ליאוניד ויאזוב מאוניברסיטת אוסטרבה בצ'כיה, חשפו זרמים חזקים של מוצא יקוטי ברצף של אתרי קבורה קדומים. הרצף התמשך בהדרגה מערבה. בכל אתר נמצאו עתודות עשירות של ממצאי סיימה–טורבינו.
"זה סיפור על רצון ועל סוכנות של אוכלוסיות שלא היו דומיננטיות מספרית. ובכל זאת הן הצליחו להשפיע בקנה מידה יבשתית על שפה ותרבות", אמר קים. קים הוא ארכאולוג שמתעניין זמן רב בסיביר ובמרכז אסיה.
שימור לא אחיד של המוצא היקוטי כיום
מחקרים קודמים הראו שלפינים, אסטונים וקבוצות אוראליות אחרות כיום יש חתימה גנטית ממזרח אירואסיה. חוקרי הדי־אן־איי העתיק שללו תרבויות ארכאולוגיות מוכרות באזור כתורמות עיקריות להתפשטות האוראלית.
"זה רק אמר שהיינו צריכים עוד נתונים על תרבויות 'אזוטריות' או על תקופות לא ברורות", אמר דזנג. דזנג הוביל את ניתוחי הדי־אן־איי במחקר.
כיום, תרבויות דוברות אוראלית שונות זו מזו בכמות המוצא היקוטי שהן נושאות.
לאסטונים יש בערך 2%. לפינים בערך 10%. בקצה המזרחי של ההתפלגות, בני הנגנאסן בצפון־מזרח רוסיה קרובים ל־100%. בצד השני, להונגרים של היום כמעט אין ממנו.
"אבל אנו יודעים, בהתבסס על די־אן־איי עתיק של כובשי הונגריה בימי הביניים, שמי שהביאו לשם את השפה נשאו את המוצא הזה", הדגיש דזנג.
הרחבה למשפחת שפות נוספת: היניסיות
ממצא נפרד עוסק במשפחת שפות סיבירית נוספת שנולדה באזור. משפחת השפות היניסיות הייתה נפוצה בעבר. כיום ייתכן שהיא מתכווצת. השריד האחרון הוא שפת הקט במרכז סיביר. היא בסכנת הכחדה חמורה. הדוברים כיום מעטים ובני הגיל השלישי. ובכל זאת, ההשפעה ההיסטורית של היניסיות ניכרת זה מכבר.
"כמו 'מיסיסיפי' ו'מיזורי' שמקורם באלגונקויאן, יש טופונימים היניסיים באזורים שמדברים בהם כיום מונגולית או טורקית", אמר קים. קים חוקר את השפות הללו מאז התואר הראשון. הוא גם למד לדבר אויגורית. "כשמסתכלים על החותם שנשאר בנוף, ההשפעה רחבה הרבה מעבר למקום שבו מדברים היניסית כיום".
המחקר ממקם את הדוברים הראשונים של משפחת היניסית לפני כ־5,400 שנה סמוך לאגם בייקל. החוף הדרומי של האגם נמצא שעות ספורות בנסיעה מהגבול הנוכחי עם מונגוליה.
הממצאים מספקים גם אות גנטי ראשון, בזהירות, להשערת דנה–יניסיי של הבלשן אדוארד ויידז'ה מאוניברסיטת מערב וושינגטון. ההשערה הציעה קשרי ייחוס בין היניסית לבין משפחת שפות נא־דנה של עמי צפון אמריקה.
המחקר נתמך על ידי ה־NIH, קרן הווארד יוז, וקרן ג'ון טמפלטון.
עוד בנושא באתר הידען:
