מסע חייו של ליאופולד אינפלד: מהגטו של קרקוב דרך שיתוף הפעולה עם איינשטיין ועד למחאות נגד האנטישמיות והצנזורה בפולין
לזכרו הברוך של מורי וחברי, הפרופסור לפיזיקה יאן גנוסר-גרונצווייג (1925-2020), יליד קראקוב וניצול שואה
בשנת 1948 פורסם בניו יורק ספרו של ליאופולד אינפלד "את מי האלים אוהבים", המספר את סיפורו של אווריסט גאלואה. כותרת הספר הייתה חלק מהאמירה של מחבר הקומדיות היווני העתיק מננדרוס, "הזה שהאלים אוהבים מת צעיר". גיבור הספר מת בגיל עשרים לחייו. זו הייתה ביוגרפיה של המתמטיקאי הצרפתי הגדול אווריסט גאלואה, שמת בדו-קרב בשנת 1832, אך הצליח לכתוב מספר עמודים של משוואות אלגבריות שלוש עשרה שעות לפני כן, מה שהפך אותו לאחד המתמטיקאים הגדולים ביותר בזכות "קבוצת גאלואה", "שדה גאלואה", "תורת גאלואה". סיפור הספר הזה החל בשנת 1940 בעיירה אמריקאית שבה אינפלד וחבריו חוו את נפילת צרפת לידיהם של הנאצים. הם דיברו על כך שהחירות לא יכולה למות בארץ שהביאה אותה לעולם, והזכירו את לוחם החירות אווריסט גלואה. אבל אינפלד גם זכר את מולדתו פולין, שנכבשה על ידי הנאצים בשנת 1939. מחבר הספר על גאלואה לא היה סופר מקצועי, אלא פיזיקאי מקצועי.
ליאופולד אינפלד נולד בקזימייז', הגטו היהודי של קראקוב בשנת 1898. אביו היה סוחר עור, ולמרות שהמשפחה חיה טוב יותר מרבים אחרים, תנאי המחיה שלהם עדיין היו קשים. ליאופולד סיים את לימודיו בבית ספר יהודי דתי. הוא רצה ללמוד באוניברסיטה, אבל אביו לא הסכים שיילך לגימנסיה כדי להתכונן לאוניברסיטה. אביו רצה שבנו ייכנס לעסק המשפחתי, ולכן שלח אותו לבית ספר למסחר. אבל כאשר ליאופולד עבר את בחינות הבגרות שלו בשנת 1916 עם ציונים גבוהים מאוד, התרצה אביו ואיפשר לו להיכנס לאוניברסיטת יאגילוניה בקראקוב, שם סיים בנו את לימודיו עם תואר דוקטור בשנת 1921. ליאופולד ניסה ללא הצלחה להמשיך את מחקריו באקדמיה למדעים, אך בשנים 1921-1930 הוא הצליח רק ללמד פיזיקה בבתי ספר תיכוניים יהודיים.
אנטישמיות גואה בפולין בשנות העשרים
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מצבם של יהודי פולין הידרדר במידה רבה: רבים מהגברים גויסו לצבא, והאנטישמיות הגלויה של השלטון של האימפריה הרוסית העיקה גם על יהודי פולין. לפי החוקה הפולנית של 1921, כבר בפולין העצמאית, ליהודים הובטח חינוך לאומי; אפליה על רקע דתי, גזעי או לאומי הייתה אסורה. אבל ליהודים לא ניתנה אוטונומיה תרבותית רחבה במדינה. במהלך הכנת החוקה של 1921, המפלגות היהודיות דרשו לכבד את האופי הרב-לאומי של פולין החדשה. אבל החוקה, שהוכנה, קבעה שהמדינה החדשה היא מדינה לאומית.
הפרלמנט הפולני השאיר בתוקף את רוב החוקים המפלים, שהתקבלו לפני עצמאות פולין ברוסיה הצארית. מאז 1923, היה קיים numerus clausus (מספר סגור), נוהג הבלתי רשמי, אשר הגביל את לימודי היהודים במוסדות חינוך תיכוניים וגבוהים. כתוצאה מכך מספר הסטודנטים והתלמידים במוסדות הלימוד היהודים המשיך לרדת. הייתה בולטת האפליה נגד היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, לדוגמה, היו מה שנקרא "ספסלים יהודיים" בשורות האחרונות של אולמות האוניברסיטה, המכונים גם "גטו הספסלים." העסקת יהודים במגזר הציבורי הייתה מוגבלת. זו הייתה אנטישמיות ממלכתית.
אינפלד הצליח להתמנות לעוזר באוניברסיטת לבוב במחלקה לפיזיקה תאורטית רק לאחר שהמשטר של יוזף פילסודסקי ביטל את חוקי האפליה של רוסיה הצארית. אבל האנטישמיות שלטה בחוגים השונים של החברה הפולנית. באפריל 1934 הוקם ארגון בשם מחנה הרדיקלי הלאומי, אשר דרש את ההתבוללות של המיעוטים הסלאביים בפולין ואת גירוש היהודים מהמדינה. חבריה הכו יהודים וביצעו מעשי טרור. ביוני 1934, הארגון נאסר, אך המשיך לפעול במחתרת. זמנים קשים ליהודים הגיעו בשנת 1935, לאחר מותו של פִּיּולסוּדסְקִי, ששמר את השוביניסטים מחוץ לשלטון ובנה רפובליקה של אומות רבות. חוקים המכוונים במפורש נגד היהודים התרבו. כפי שהיה בגרמניה, האנטישמים הפולנים, בדרך כלל תומכי המפלגה הדמוקרטית הלאומית, הפגינו מול חנויות של יהודים, וקראו לא לקנות דבר מהיהודים.
אינפלד עזב את פולין. בשנים 1933-1935 הוא עבד באוניברסיטת קמברידג' באנגליה, שם שיתף פעולה עם יהודי גרמני שנמלט מהנאצים, מקס בורן, שזכה מאוחר יותר לפרס נובל, ופרסם יחד איתו מאמרים באלקטרודינמיקה לא ליניארית. בשנת 1936, לפני שעזב לארצות הברית, שם עבד בין השנים 1936-1938 במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון עם אלברט איינשטיין, נפרד אינפלד מהגטו של קראקוב ומבית הספר שלו: "שוטטתי בגטו של עירי. בבוקרי הקיץ, דרך החלון הפתוח של בית הספר, יכולתי לשמוע את קולותיהם של נערים יהודים ששרים את דברי התורה במקהלה. […] חלונות בית הספר היו פתוחים, חלונות הקומה הראשונה של בית עגום. […] ראיתי פנים עייפות, רזות, רעבות עם עיניים כהות בוערות, ולראשונה בחיי הרגשתי נגיעה פואטית בסצנה העגומה הזו של הגטו.”
"אין לך מה לחפש יותר בפולין"
בארצות הברית נזכר אינפלד: "הגעתי לפרינסטון בספטמבר 1936. חמישה חודשים לאחר מכן, שיתוף הפעולה שלי עם איינשטיין התחיל להצליח; הבנו זה את זה באופן מושלם והשגנו אפילו הצלחה חלקית, אם כי הבעיה של ניסוח משוואות התנועה היה רחוק מלהיות פתור לחלוטין. היה הזמן לחשוב על מה שיקרה בשנה האקדמית הקרובה 1937/38. עננים התקבצו מעל פולין. אגודת האסיסטנטים של אוניברסיטת יאן קאזימיר בלבוב טרחה לשלוח לי מכתב רשום שבו הודיעה לי שהוצאתי משורות הכבוד שלהם. סיכויי למצוא עבודה במדינתי היו אפסיים. החלטתי לדבר עם איינשטיין על המצב הכלכלי שלי. […] ידעתי שאיינשטיין ירצה לעזור לי. אבל גם ידעתי שהאפשרויות שלו היו די מוגבלות. […] [איינשטיין אמר]: "בנסיבות הנוכחיות אינך צריך לחזור לפולין. אנחנו עובדים טוב ביחד, כבר השגנו תוצאות רציניות. הייתי רוצה שתישאר כאן עוד שנה. אני חושב שלא יהיה קשה להשיג מלגה גם בשנה הבאה." אבל הם סירבו להאריך את המלגה."
שיתוף הפעולה עם איינשטיין
בשנת 1938, יחד עם איינשטיין ובנש הופמן (מהגר יהודי מפולין, פרופסור לעתיד באוניברסיטת העיר ניו יורק), קיבל אינפלד מהמשוואות של תורת היחסות הכללית משוואות תנועה של מערכת גופים בשדה הכבידה בקירוב גבוה יותר מהניוטוני. בשנת 1938, פרסמו איינשטיין ואינפלד את הספר הפופולרי המבריק התפתחות הפיזיקה. מ-1939 עד 1950, החזיק אינפלד במשרת פרופסור באוניברסיטת טורונטו. בשנת 1950 הוא חזר לפולין, החזיק בקתדרה והיה מנהל המכון לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת ורשה. בשנת 1952 הוא הפך לחבר באקדמיה הפולנית למדעים.
כאשר חזר לפולין, היו בה מעט יהודים אך כמות לא פרופורציונלית של אנטישמיות. הוא התקבל בברכה, אבל התקיים מסע אנטישמי נגד האינטלקטואלים בברית המועצות השכנה, שהורגש גם בפולין.
בשנת 1964, חתם אינפלד על מחאה של 34 אינטלקטואלים מובילים נגד הצנזורה הממשלתית בפולין. ג'ייבסקי, שהיה תלמידו בוורשה, סיפר על השנים האחרונות בחייו של אינפלד: "לא דיברתי עם אינפלד על פוליטיקה כשהיה בשיא כוחו הפוליטי. דיברתי על כך לקראת סוף חייו. הוא היה מאוכזב לחלוטין מהמשטר, מאוכזב מהמדיניות שלו כלפי המדע והתרבות, ונגעל מהאנטישמיות הרשמית.
במרץ 1968 פיזרה המשטרה פיזרה הפגנה מחאה שצעדה עם קריאות שעליהן חתם אינפלד ארבע שנים קודם לכן. המשטר הקומוניסטי הגיב על ההפגנה בקמפיין אנטישמי, כינה את היהודים, שהיו בתפקידים בכירים, ציונים ואויבי הפולנים, והאשים אותם בכישלונות הממשלה במדיניות הכלכלית והחברתית, וקרא ל"זרים להישלח לציון." ולדיסלב גומולקה, המזכיר הראשון של מפלגת העבודה המאוחדת הפולנית, כינה אותם "הגיס החמישי". 8,300 אנשים סולקו מהמפלגה הקומוניסטית – כמעט כולם היו יהודים. ההגירה היהודית מפולין החלה. אינפלד מת בוורשה ב-15 בינואר 1968. חודשיים לאחר מותו, החל הקמפיין האנטישמי הממלכתי. התברר שהמולדת הפולנית לא הייתה זקוקה לאהבת היהודים אליה.
עוד בנושא באתר הידען:
