האנטישמיות בעולם בשנת 2013 חודרת מהשוליים הקיצוניים בימין ובשמאל אל המרכז

כך עולה מדו”ח שפרסמה היחידה לחקר סובלנות ואי סובלנות במזרח התיכון ע”ש זאב ורד, והמכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע”ש סטפן רוט באונברסיטת ת”א

שנת 2013 הייתה אחת השנים הקשות בעשור האחרון, משום שהאנטישמיות חודרת יותר ויותר מן השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל אל מרכז החברה, והאירועים האנטישמיים הפכו למעשה לתופעה יומיומית. במהלך השנה הצטברו והלכו דיווחים רבים ומטרידים שהגיעו מרחבי העולם ובייחוד מאירופה וצפון-אמריקה, שהגיעו למאות רבות בכל ארץ, על אירועים אנטישמיים לסוגיהם. גם תגובות של יהודים מעידות על תחושה כללית שהאווירה האנטי-יהודית התגברה והחריפה, כלפי יחידים וקהילות כאחת.

המסקנה העיקרית שאליה הגענו במחקרנו ולאחר בחינת דו”חות של קהילות וחומר ממקורות ומסקרים לא-יהודיים עצמאיים, היא שתחושתם המתחזקת של יהודים, שאכן מסתמנת מגמת עלייה והחמרה, מקורה בעיקר בחומרתם של הביטויים המילוליים והחזותיים, העלבונות, ההצקות והאיומים היוצרים אווירה מכבידה והולכת, ולאו דווקא במספרי האירועים האלימים, וזה למרות שהם עלו או החמירו בכמה ארצות. יתרה מזו, יהודים אינם מדווחים על רוב האירועים האנטישמיים, ויש להניח כי המצב גרוע, אם כן, יותר מכפי שקהילות וגופי מעקב עצמאיים מתארים אותו.

בשנת 2013 נרשמו 554 אירועי אנטישמיות אלימים, שבוצעו תוך שימוש בנשק או בלעדיו, הצתה, ונדליזם ואיומים ישירים נגד בני אדם, בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, בתי ספר, בתי קברות, אנדרטאות ורכוש פרטי. לעומת שנת 2012 שבה נרשמה עלייה חדה במיוחד במספר האירועים האלימים שמנו 686, הייתה בשנת 2013 ירידה של 19% במקרים אלה. עדיין זהו מספר גבוה יחסית, בוודאי בהשוואה לעשור הקודם, 1994-2004, שבו עמד מספר האירועים האלימים על 200-150 לשנה בעולם. כמו כן, מספר האירועים האלימים ירד ב-2013 יחסית לשנה חריגה אך לא יחסית לשנה ממוצעת בעשור האחרון, 2014-2004. יש לציין שמספר ההתקפות הישירות על בני אדם נמצא בעלייה מתמדת: בארצות הברית, למשל, עלה שיעורם יחסית לסוגי אלימות אחרים. רובם מבוצעים באקראי ללא נשק או באמצעות כלי מזדמן.

ממצאינו מצביעים על הנתונים הבאים: 25 התקפות בנשק (4%), 98 מקרי אלימות ללא נשק (18%), 9 הצתות (2%), 89 מקרים של איומים ישירים (16%) ו-333 מקרים של ונדליזם (60%). ההתקפות כוונו כלפי 185 בני אדם (34%), 67 בתי כנסת (12%), 52 מרכזים קהילתיים ובתי ספר (9%), 90 בתי קברות ואתרי זיכרון (16%), ו-160 נכסים פרטיים (29%). מספר האירועים הגבוה ביותר מגיע מצרפת – 116, בהשוואה ל-200 ב-2012 בעקבות מעשי הרצח בטולוז, ו-114 ב-2011. הייתה עלייה במקרי אלימות בבריטניה: 95 מקרים לעומת 84 ב-2012, וכן בקנדה: 83 לעומת 74; בגרמניה: 36 לעומת 23; באוקראינה 23 לעומת 15; ברוסיה: 15 לעומת 11; ובהונגריה 14 לעומת 12. בפולין ובאיטליה נרשמה ירידה במקרי האלימות, וכך גם בארה”ב, מ-99 מקרים ל-55. גם באוסטרליה ירד מספר המקרים האלימים ל-17 לעומת 53 ב-2012, אך מספר האירועים הכללי שם עלה ב-21% ל-657, וזהו המספר השני בגובהו מאז החל שם רישום האירועים. בקנדה עלה מספר האירועים בעשור האחרון פי שלושה, ובצרפת עלה המספר פי שבעה מאז 2000.

יש להבין את מספרי האירועים האנטישמיים בהשוואה לפגיעות גם במיעוטים אחרים. אפשר היה להניח שמספר האירועים האלימים יהיה יחסי למספר היהודים בקהילות השונות. כך למשל בבריטניה נרשמים מדי שנה אלפים רבים של אירועים על רקע של גזענות וקסנופוביה, ושיעור הפגיעה ביהודים הוא אם כן נמוך, אך בצרפת למשל שבה היהודים מהווים אחוז אחד מן האוכלוסייה, כוונו כלפיהם 40% מן ההתקפות הגזעניות בשנת 2013.

תופעה שפשטה במהירות בשבועות האחרונים של שנת 2013 מצרפת לארצות נוספות באירופה ובעולם, וממחישה את העוצמה של הרשתות החברתיות בהפצת שנאה, היא תופעת “מועל היד ההפוך”. מועל היד הנאצי, ה”זיג הייל”, הוחלף בהצדעה בנוסח חדש בתנועת ידיים הפוכה הנקראת QUENELLE , מבית היוצר של הבדרן הצרפתי השנוי במחלוקת, דיידונה, ( (DIEUDONNE, שעיקרה יד ימין פשוטה בחוזקה כלפי מטה, ויד שמאל מונחת בכיוון כתף ימין, באצבעות מתוחות. הצדעה זו פשטה מייד במרשתת במאות אלפי “לייקים”, תמונות קבוצתיות ובפועל ממש. היא נעשית בהתרסה, ליד אתרים יהודיים כמו בתי כנסת, בתי קברות, שלטי רחובות בשכונות יהודיות, בייחוד ליד אתרי הנצחה ואנדרטאות לשואה, ואפילו מול שער הכניסה הידוע לאושוויץ, על ידי צעירים בעיקר, שרובם אינו משתייך ככל הנראה לארגונים מזוהים, אך היא יכולה להוות מעין תעודת זהות של החברים בארגונים ימניים קיצוניים ושל תומכיהם .

בתחילת נובמבר 2013 פרסמה ה-FRA ( FUNDAMENTAL RIGHTS AGENCY), סוכנות שהיא זרוע המחקר של האיחוד האירופאי בנושאי זכויות אדם, סקר מקיף, שעניינו תגובותיהם ותחושותיהם של יהודים בשמונה ארצות החברות באיחוד האירופי ביחס לאנטישמיות. הסקר הקיף קרוב ל-6000 יהודים, בארצות שבהן מתגוררים כמיליון יהודים, המהווים 90 אחוזים מכלל יהדות אירופה: בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שבדיה ובריטניה. התמונה העולה מתוכו מדאיגה מאד: הרוב המכריע – 77% – אינו מדווח לשום ארגון, יהודי או מקומי, על אירועים אנטישמיים שהוא חווה. כ-23% אינם משתתפים באירועים או הולכים למוסדות יהודיים שמא ייפגעו בדרך, 38% אינם יוצאים מן הבית עם סימנים מזהים כמו כיפה או מגן דוד. 33% מן הנשאלים חוששים ליפול קורבן להתקפה אנטישמית, ו-29% בממוצע שוקלים להגר מארצם. 66% מהמשיבים רואים באנטישמיות בעיה המשפיעה על חייהם, ו-76% ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות.

כרבע מן המשתתפים בסקר חוו במהלך השנה שלפניו תקרית שכללה גם עלבון מילולי, וכמעט מחצית מודאגים מן האפשרות שיפלו קורבן לעלבון או להטרדה בשנה הבאה. בבלגיה דיווחו 88% על עלייה באנטישמיות, ובהונגריה ובצרפת הדיווחים גבוהים עוד יותר. בשבדיה, איטליה וגרמניה המצב חמור מעט פחות, וכך גם בבריטניה ובלטביה. בהונגריה סברו 80% מן הנשאלים שמקור הרעה הוא בימין הקיצוני; מעל 60% הצביעו באיטליה על השמאל; 73% בצרפת ו-60% בבלגיה האשימו את המוסלמים הרדיקלים, ואנטישמיות ממקורות נוצריים הייתה אחרונה ברשימה.

שבועות ספורים לאחר פרסום הסקר, הסירה אותה סוכנות עצמה, ה-FRA, מן האתר שלה, את הגדרת העבודה של אנטישמיות שהייתה בשימוש בינלאומי מאז תחילת שנת 2005. הסיבה הרשמית שניתנה לכך היא שהגדרה זו מעולם לא הפכה למסמך מחייב של האיחוד האירופי, והוסרה מן האתר בזמן בדק בית שנערך בו, יחד עם עוד NON PAPERS, כינוי למסמכים בלתי רשמיים שנועדו כמצע לדיון. ניסוח זה יכול להתקבל כעלבון להגדרה, שנוסחה במאמץ משותף של חוקרים וארגונים, כולל מן האיחוד האירופי, ונחשבה להישג בינלאומי, משום שהיא סיפקה כלי יעיל לזיהוי ולהענשה של אנטישמיות, ושל אירועים גזעניים אחרים על ידי רשויות של אכיפת חוק.

בהגדרה זו ישנם כמה סעיפים המזהים אנטי-ציונות ויחס כלפי מדינת ישראל כאנטישמיות במקרים מסוימים ובייחוד כאשר ישראל מושווית לגרמניה הנאצית וכאשר היא מופלית לרעה (ראו נספח). סעיפים אלה זכו בשנים האחרונות לביקורת חריפה, ולהעמדתה של ההגדרה במרכזם של דיונים בבתי משפט באנגליה ובארה”ב, שבמהלכם הובעו דעות אנטי-ציוניות מובהקות. ככל הנראה אין קשר בין הסרת ההגדרה לבין ההתלהמות האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית המתחזקת אף היא, בעקר במערב, במקביל להחמרה באווירה האנטישמית, והיא מתבטאת בביטויים אנטישמיים. אך צעד זה פרושו מתן לגיטימציה לדעות שליליות כלפי ישראל וכלפי תומכיה מבין היהודים בתפוצות, גם אם מקורו, כפי שהוסבר, בסיבות טכניות.
אנו, צוות החוקרים במרכז קנטור ממליצים להמשיך להפיץ את ההגדרה כפי שהיא ולהשתמש בה כמקודם.

בשנת 2013 נשמעו דרישות בארצות שונות שהחלו לעלות בשנה שלפני כן, לאסור על השחיטה הכשרה וברית המילה, והן נתפסו כניסיון לדחוק את רגליהם של יהודים ממקומות מושבם, שהרי אי אפשר להמשיך חיים יהודיים בלי ברית מילה – בשר כשר אפשר לייבא. ארגוני צער בעלי חיים טענו שהשחיטה הכשרה אינה הומאנית דיה, והיא אפילו הושוותה לשואה, וארגונים של הגנה על זכויות הילד טענו שאפשר למול אדם רק בהסכמתו, ושהמנהג גורם נזק לתינוקות. דעות כאלה הן ביטוי של תקינות פוליטית ושל מאבק על חברה צודקת ומתוקנת, אך בה בעת הן אומרות שהמנהגים היהודיים האלה הם אכזריים ובלתי מתחשבים בחלשים, שהם נוצרו לפני אלפי שנים ומאז היהודים טרם התאימו את עצמם לעולם המודרני. אנטישמים ואיסלמופובים לא איחרו להיתפס בנימוקים אלה המחזקים סטראוטיפים גזעניים, ולהאשים יהודים ומוסלמים כאחד בפגיעה אכזרית בילדים ובחיות.

כל מה שנכתב בדו”ח המגמות בשנה שעברה, שנת 2012, על כוחו של האינטרנט ובעיקר כוחן של הרשתות החברתיות בהפצת שנאה, מחוויר לעומת תפוצתו ונגישותו במהלך השנה החולפת, ולעומת יכולתו הגוברת לחולל אירועים על ידי גיוס המונים בקלות ובמהירות בזירה הציבורית-פוליטית, והפיכתו לאמצעי התקשורת הנוגע לחייהם, ואפילו מנהל את חייהם, של מאות מיליוני אנשים. שיעור שיא של 90% מן הנשאלים בסקר ה-FRA נתקלו בפעילות אנטישמית במרשתת. כ-75% השיבו שהם רואים באנטישמיות המקוונת, זו שהם נתקלים בה בסרטוני הYoutube-, ברשתות החברתיות, בצ’טים ובבלוגים, בעיה הקיימת ומתגברת בארצם. ככל שהנמענים צעירים יותר הם חשים את הפגיעה ביתר שאת, שהרי היום התדמית העצמית של נוער נקבעת במסגרות האלה. הרשתות החברתיות והכלליות גם ממשיכות ומפיצות תיאוריות קונספירציה, שהן הזויות ממש, ביחס ליהודים.

השנה האחרונה התאפיינה בשורה של עימותים אלימים בתוך ובין הארצות הערביות והמוסלמיות במזרח התיכון, עם ובלי קשר ל”אביב הערבי”: אפשר היה לצפות שהאנטי-ציונות תפחת, וקודם כל בארצות המערב, מפני שאין שום פרופורציה בין הנעשה במזרח התיכון בכלל, בתוצאות כה קשות, לבין תוצאותיו ואופיו של העימות בין ישראל לפלשתינאים. ואולם החומר שנאסף, בעיקר מארצות המערב ופחות ממזרח אירופה, אינו מצביע על הפחתה בתעמולה ובביטויים האנטי-ציוניים. להפך: אפשר להגדיר היום את האנטי-ציונות הרווחת בעיקר בשמאל, שנעשתה כבר לחלק מהשקפת העולם הקבועה של יחידים וקבוצות בתוכו, כקוד תרבותי, המאפשר למפיצים אותו להכחיש שהוא מובע בנימות אנטישמיות. הכחשה זו נקראת היום בפי חוקרים הכחשת אנטישמיות, ANTISEMITISM DENIAL , על משקל הכחשת השואה.

ושתי מסקנות לסיום: האחת, במרבית מדינות המערב קיים פער הולך וגדל בין המדיניות הרשמית המקדמת אירועי זיכרון לשואה, גינוי של האנטישמיות וחקיקה נגד אנטישמיות והכחשת שואה, לבין הקול העממי שבא לידי ביטוי בחיי היומיום, ומתעצם גם בדיונים על השחיטה הכשרה וברית המילה לדוגמה, או כאשר עולה על סדר היום שאלת החזרת הרכוש היהודי שנשדד בידי הנאצים. ובכל זאת, אנטישמיות גסה המובעת באופן פומבי על ידי בעלי תפקידים עדיין אינה מקובלת. מספר גדול של פוליטיקאים, מנהיגים ופקידי ממשל (נספרו לפחות 15 מקרים במהלך 2013) שהביעו דעות אנטישמיות וביטויים מעליבים פוטרו או נאלצו להתפטר.

מסקנה נוספת עולה באופן בולט: אנטי-ציונות, הגוברת במערב, אינה מספקת הסבר מלא לעליית האנטישמיות היום. גם עליית מפלגות הימין הקיצוני, שלכל אחת מהן יש סדר יום רחב יותר, אינה מהווה הסבר, והמשבר הכלכלי שנמשך מאז 2008 אינו בגדר חידוש. במהלך 2013 לא קרה שום אירוע הנוגע לסכסוך הישראלי- פלשתינאי שהיה בו כדי להצית גל אנטישמיות, וגם לא מקרה רצח שהביא בעקבותיו גל של מעריצים כפי שקרה אחרי הרצח בטולוז במרץ 2012. העובדה שבמהלך העשור האחרון מספר האירועים האלימים הוא גבוה מאשר בעשור שלפניו, ואינו יורד מתחת למספר מסוים יכולה להצביע על כך שהתופעה האנטישמית היום אינה תלויה באירועים חיצוניים. מכל אלה עולה שאנו עדים בשנת 2013 לאנטישמיות לשמה, אנטישמיות נטו.

לא נוכל לסיים מבלי למחות בתקיפות נגד אירועים שקרו לאחרונה בישראל: אין להבדיל בין ונדליזם נגד מקומות מקודשים ללא יהודים, נוצרים או מוסלמים, גרימת נזק לרכושם, צלבי קרס ולשון פוגענית על קירות בתיהם לבין התקפות דומות כנגד יהודים בחוץ לארץ. אנו תובעים חקיקה, אכיפה וענישה של מעשים כאלה, כאן כמו שם.