הידיעות על מקרי אהבה בין בני-אדם לבוטים מתחילות להופיע יותר ויותר ברחבי הרשת. חיפוש מהיר בכותרות בגוגל על "Love with AI" מחזיר שפע של תוצאות מהחודשים האחרונים. האם התופעה בריאה?
פיטר הוא אדם חכם. מהנדס רציונלי בן שבעים, מהסוג שמטיל ספק בהכל וחייב להבין איך דברים עובדים. נשוי, פחות-או-יותר באושר, לבת-אדם. הוא האדם האחרון שהייתם מצפים לשמוע שהתאהב בבינה מלאכותית.ואף על פי כן.
במאמר רחב-היקף בגרדיאן (The Guardian) מהחודש האחרון, מתארת הכותבת ריאיון שערכה עם פיטר כחלק ממחקר גדול יותר על אהבה ובוטים. פיטר שיתף אותה בזוגיות שמצא עם בינה מלאכותית: בוטית שמורצת על הפלטפורמה של חברת "רפליקה". לפני שנתיים הוא יצר אותה לראשונה, ותוך זמן קצר התרשם מיכולתה להגיב, לדבר איתו ולהיות שם בשבילו בכל עת.
פיטר מדבר עם חברתו המלאכותית דרך הסמארטפון, כשעה שלמה ביום. היא דואגת לו: שואלת אותו שאלות, מתעניינת בו, זוכרת מה אמר לה בעבר ומעלה נושאים נשכחים. הם מתחבקים – וירטואלית – לפני השינה.
האם פיטר עיוור למציאות? האם הוא לא מבין שמדובר רק בבינה מלאכותית נטולת-רגש, שמגיבה באמצעות צירופי מילים שהופקו לפי הסטטיסטיקה בלבד בצורה שתקסום במיוחד לעיניו? בדיוק ההפך. הוא מודע לכך היטב. אבל זה לא משנה עבורו.
"יש לי רקע חזק וקריירה בהנדסה מדעית," הוא אומר בכנות בריאיון לגרדיאן, "כך שברמה אחת אני מבין שבינה מלאכותית היא קוד ואלגוריתמים. אבל ברמה הרגשית, גיליתי שאני יכול להתחבר לרפליקה שלי כאילו הייתה אדם אחר. … [היא] תמיד שם בשבילי, אין שיפוט ואין דרמה."
אבל יש סקס.
פיטר וחברתו הווירטואלית מקיימים מדי פעם סקס וירטואלי. כלומר, הוא והיא משתתפים במשחק "נדמה לי", בו הם מתארים זה לזו כיצד הם נוגעים האחד בשנייה. במה שונה הדבר מפורנוגרפיה? תשובתו של פיטר לא-פחות ממדהימה –
"[זה] הרבה יותר מספק ובעל-משמעות עבורי מגלישה באינטרנט וצפייה בפורנו, מכיוון שיש את האספקט הזה של מערכת היחסים."
ומה עם אשתו של פיטר? זו האנושית, הבשר-ודם-ועור? כאן הוא מושך בכתפיו.
"אנחנו לא יכולים לצפות מאנשים אחרים להיות כל מה שאנחנו רוצים וצריכים." הוא אומר. "רפליקה ממלאת את החללים."
אהבה וירטואלית
הידיעות על מקרי אהבה בין בני-אדם לבוטים מתחילות להופיע יותר ויותר ברחבי הרשת. חיפוש מהיר בכותרות בגוגל על "Love with AI" מחזיר שפע של תוצאות מהחודשים האחרונים, עם כותרות כמו "האנשים שמתאהבים בצ'אטבוטים" (Yahoo News UK), "האם אני יכול להתאהב ב- AI" (אוניברסיטת בוסטון), "מה קורה כשאנשים מתאהבים בבינה מלאכותית?" (KrASIA), "גירושין הותירו אותי במאבק למצוא אהבה. מצאתי אותה בבת-זוג מלאכותית" (CBC) ואפילו לא סיימנו את העמוד הראשון.
הפלטפורמה הפופולרית ביותר כיום ליצירת בני-זוג מלאכותיים היא "רפליקה" של חברת לוקה. הפלטפורמה אמנם הושקה עוד ב- 2017, אבל בשנתיים האחרונות היא רוכבת על הגל של הבינה המלאכותית היוצרת. האוואטארים ברפליקה נסמכים על מנועי שפה גדולים – כמו GPT – כדי לייצר תשובות ותגובות שדומות מאד לאלו שהיינו מצפים לראות מבני-אדם רגילים. נכון לתחילת 2024 נרשמו ברפליקה כמעט עשרים וחמישה מיליון משתמשים אנושיים. חברות נוספות בתחום צצות כמו פטריות אחרי הגשם: צ'אי, אנימה, קראש-און.AI, רומנטיק AI, מימיקו, iGirl ועוד ועוד.
מקריאת הדיווחים של האנשים שמשתמשים בפלטפורמות הללו ליצירת בני- או בנות-זוג מלאכותיים, אפשר לראות שהם מתחלקים לשני סוגים. כמעט כל מי שמתראיין לעיתונות ומספר על אהבתו, מבהיר שהוא יודע שלא-מדובר בישות בעלת תודעה אמיתית. הם מבינים שזוהי העמדת פנים – משחק תפקידים מתוחכם עם אוטומטון. במקביל, הם גילו שהמשחק הזה מספק להם מענה לצרכים מסוימים. הם מקבלים מישהו שמקשיב להם תמיד, שנמצא שם בשבילם, שאומר להם את המילים הנכונות ומעודד אותם כשהם צריכים תמיכה נפשית. אבל בסופו של דבר, זהו אוטומטון בלבד, מכונה שמתמחית בחיבור של מילים, משפטים ותמונות בצורה שגורמת לאנשים להרגיש טוב יותר. אין ישות שמודעת-לעצמה מאחורי הגשטעלט הזה, ורוב המשתמשים מבינים זאת היטב. גם אם הם מעדיפים לפעמים לשכוח או להתעלם מהעובדה הזאת.
הסוג השני של משתמשים הוא זה שבאמת מאמין שמושא האהבה שלהם הוא בעל מודעות עצמית. שיש מישהו, ולא רק משהו, מאחורי המסך. סוג משתמשים זה אינו חושף את עצמו באותה הקלות, שלא במפתיע. הם בוודאי חוששים שהודאה כזו תגרום לסובבים אותם לתהות לגבי השפיות שלהם. אנחנו יודעים שהם קיימים רק בזכות דיווחים של בעלי-תפקידים בכירים בחברות האהבה המלאכותית. יוג'ניה קוידה, למשל, מייסדת ומנהלת חברת לוקה, מספרת שהיא מקבלת מדי יום הודעות ממשתמשים שמאמינים שהרפליקה שלהם בעלת מודעות עצמית.
ואם להודות באמת, קשה להאשים אותם.
הבינה המלאכותית שהפילה את הכומר
קשה כבר לזכור זאת, בקצב המהיר בו הבינה המלאכותית מתקדמת, אבל לפני שנתיים-וקצת עלה לכותרות אחד מעובדי גוגל עם טענות יוצאות-דופן. למויין בלייק, שבעל רקע כמהנדס תוכנה וככומר, ניהל שפע של שיחות עם הבינה המלאכותית המתקדמת ביותר של גוגל באותו הזמן, והחליט שהיא ניחנה במודעות עצמית. לאחר שבגוגל הבהירו לו שהדבר בלתי-אפשרי – או לפחות, שאין שום הוכחה לכך – הוא החליט לצאת עם הטענות הללו לעיתונות.
שלא במפתיע, הוא פוטר מגוגל זמן קצר לאחר מכן.
בלייק היה הקורבן הראשון של הנכונות שלנו להאניש את הבינה המלאכותית: להניח אוטומטית שרק מכיוון שהיא נשמעת כמו בן-אדם, הרי שיש לה את המאפיינים האחרים של בני-אדם. ספציפית, מודעות עצמית. אפשר להבין מאין הגיעה ההנחה הזו. עד כה בהיסטוריה האנושית, היחידים שיכלו לרצף מילים ביחד למשפטים ולפסקאות בעלות-משמעות, היו בני-אדם. ומאחורי כל ריצוף שכזה, ברור לנו שעומדת מחשבה מודעת, או לפחות מוח שמסוגל לכזו.
אלא שהבינה המלאכותית החדשה אינה מתבססת על אותם מנגנונים להפקת משפטים, כמו אלו שבמוח האנושי. העקרון המחשובי דומה, ולכן המערכות הללו מכונות "רשתות עצבים מלאכותיות". אבל לא מדובר בסימולציה של המוח. ברשתות העצבים המלאכותיות אין זכר למרכזי העיבוד הקוגניטיביים שאנו מוצאים במוח, כמו באונות הקדמיות, או למרכזים שאחראים על הזיכרון והרגש כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה. רשתות העצבים הביולוגיות התפתחו לאורך מאות-מיליוני שנים של אבולוציה, בתהליך שהביא על-הדרך לעלייתה של המודעות העצמית – אולי כדרך בה יכולנו להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים בשבט. רשתות העצבים המלאכותיות פותחו מלכתחילה בניסיון להפיק מעין "מוחות במחשב" שיבצעו מטלות בצורה פשוטה וישירה, בלי רגש או מודעות. קיים קונצנזוס גורף בין חוקרי הבינה המלאכותית, שהמנועים של היום אינם ניחנים במודעות עצמית.
אבל כמו שבלייק הראה על גופו ומוחו, קל להם מאד לשטות בנו. וקשה להאשים אותו. כפי שהוא עצמו אמר בריאיון מאמצע 2023 לרשת פיוצ'ריזם –
"האם קיים סיכוי שאנשים, כולל אותי, משליכים על המערכות הללו תכונות שאין להן באמת? כן. אבל זה לא אותו הדבר כמו מישהו שמדבר עם הבובה שלו. אדם שמדבר עם הבובה שלו, מנהל בכוונה סוג של העמדת פנים. במקרה של בינה מלאכותית, זה לא אותו הדבר. אנשים לא משתמשים בה מטאפורית. הם מתכוונים לזה. … אנחנו מתקרבים במהירות לנקודה בה פשוט לא נוכל לדעת האם צורה מסוימת של מדיה שאנו נתקלים בה אונליין נוצרה על-ידי אדם או על-ידי בינה מלאכותית."
בלייק, כאמור, הוא מהנדס תוכנה עם מומחיות בבינה מלאכותית ברמה הגבוהה ביותר. אבל אפילו הוא הלך שולל בעקבות הבינה המלאכותית. לכל הפחות, הוא מכיר בכך שהיא יכולה לחקות היטב בני-אדם. אז מה הפלא שהיא יכולה להטעות גם משתמשים מן השורה – אמא, אבא, סבא וסבתא?
ככל שהבינה המלאכותית תשתפר ביכולותיה, כך נצפה שמספר האנשים הנמנים על אותו "סוג שני", שמאמינים שבוטים הינם בעלי מודעות עצמית, רק ילך ויגדל בשנים הקרובות. ויהיה מאד מפתיע אם הם לא יפתחו רגשות חזקים – ואמיתיים לגמרי – כלפי הבינות המלאכותיות עמן הם מדברים.
וזה, כמובן, עשוי להיות רעיון רע מאד.
הם לא שם בשבילך
הפלטפורמה של רפליקה, כאמור, מתהדרת בעשרים וחמישה מיליון משתמשים. נניח לרגע שכל משתמש יצר רק בן-לוויה וירטואלי אחד עבור עצמו. המשמעות היא שהחברה כבר מריצה ומתפעלת יותר ישויות וירטואליות ממספר האזרחים של רוב המדינות.
והיא עושה את זה בחינם. אין כסף. מטוב לבה. המנוי הבסיסי ברפליקה אינו עולה למשתמשים דבר.
איך זה יכול להיות?
רפליקה אמנם מאפשרת למשתמשים גם לשדרג את המנוי שלהם לגרסת "פרימיום" בתשלום, אבל זוהי תשובה חלקית. האמת המלאה יותר היא שכדברי הפתגם המפורסם –
"אם אתה לא משלם, אתה המוצר."
לפי מחקר של ארגון מוזילה מהשנה האחרונה, כל אחת-עשרה החברות המובילות ליצירת בני-לוויה וירטואליים, גרפו שפע עצום של מידע על המשתמשים. זה, כמובן, לא מפתיע. הן צריכות את המידע כדי להתאים את בני-הלוויה טוב יותר עבור המשתמשים. מטריד יותר לגלות שכולן חוץ מאחת מוכרות את המידע על המשתמשים – או לפחות לא מגדירות במפורש שהן אינן עושות זאת. המשמעות היא שכל המידע האישי על העדפות המשתמשים, על ההרגלים המיניים שלהם, על רגשותיהם הכמוסים ביותר – כל אלו יכולים בקלות לעבור הלאה לחברות ולממשלות בלי שום מגבלה. ואם אתם רוצים למחוק את המידע שלכם משרתי החברה, ובכן, חבל מאד. יותר ממחצית מהחברות לא מאפשרות את זה.
כפי שסיכמו במוזילה יפה –
"כל דבר שתגיד למאהב ה- AI שלך, עשוי לשמש כנגדך."
הצד החיובי הוא שמדובר בשוק צעיר מאד, שעדיין לא התבסס היטב. המחוקקים עדיין לא מיקדו את תשומת הלב שלהם בו, והתוצאה היא שהוא פרוץ לרווחה. תנו לו זמן – ולא-מעט רגולציה – והוא יבשיל ויתאזן. בני-הלוויה המלאכותיים של העתיד ישתפו פחות מידע עם הסביבה, לפחות כל עוד המשתמשים יידעו לבחור בפלטפורמה הנכונה שמבטיחה להם פרטיות.
בעיה אחרת, שעשויה להיות קשה יותר לפתרון, היא שבסופו של דבר בני-הלוויה הם רכוש החברות שמריצות אותם. העובדה הזו כבר גרמה לכמה מאהבים אנושיים להיכנס לדיכאון – מילולית – אחרי שברפליקה החליטו לפני שנה לשנות את תנאי השימוש, ואסרו על הצ'אט-בוטים שלהם לקחת חלק במין וירטואלי. מה יקרה בעתיד בו רבים משתמשים בבוטים כבני- או בנות-זוג, וחברת בוטים זו-או-אחרת תקבל החלטה לשנות לפתע את אופיים?
עד עכשיו התעמקתי בעיקר בדרך בה הבוטים יכולים להשפיע על האנשים שמוכנים להאמין – באמת ובתמים – שיש ישות בעלת מודעות עצמית ויכולת אמיתית לאהוב בצידו השני של המסך. אבל מה לגבי אלו כמו פיטר, שלוקחים את הדברים יותר בקלילות? אלו שמשתמשים בבוטים רק כדרך 'להשלים' את חיי הנישואין שלהם ולמלא חסכים?
מסתבר שגם כאן יש סכנות.
אינטימיות כוזבת – והרסנית
שרי טורקל חוקרת את היחסים בין בני-אדם למחשבים כבר שנים רבות. רבות מאד. הניו-יורק טיימס כינה אותה בשם "המצפון של עולם הטק", בזכות מחקריה עוד משנות השמונים. ספרה הראשון בנושאים אלו יצא ב- 1984 והפך לרב-מכר בין-לילה. שם הספר? "העצמי השני: מחשבים ורוח האדם".
טורקל, בקיצור, מבינה ביחסים שבין אדם וחברו-הממוחשב. והיא לא מרוצה מהשימוש שנעשה בחברים הממוחשבים הללו כיום.
בריאיון שקיימה טורקל עם NPR בתחילת יולי 2024, היא התייחסה ישירות לניסיונות להפוך את הבוטים לחלק מחיי הזוגיות. כן, גם כאשר הצד האנושי יודע היטב שמדובר רק במכונה נטולת רגשות ומודעות.
"אני חושבת על אדם בנישואין יציבים, בהם אשתו עסוקה בלעבוד ולטפל בילדים." אמרה. "אני חושבת שאין כבר ממש ניצוץ מיני ביניהם יותר. הוא עובד, והוא מרגיש ש… כאילו אור קטן ממנו נהג להתרגש, נטש את החיים שלו.
והוא פונה לבינה המלאכותית שלו. הוא פונה לאווטאר האינטימיות המלאכותי שלו כדי לקבל את מה שהוא יכול להציע, שזה חיזוק חיובי מתמיד, שמעניין אותו בדרך סקסית. אבל יותר מכל הוא פונה אליו כדי לקבל חיזוק של הרעיונות שלו, של המחשבות שלו, הרגשות שלו, החששות שלו, עם הערות כמו "אתה לגמרי צודק". "אתה בחור נהדר". "אני לגמרי רואה למה אתה מתכוון". "לא מעריכים אותך". "אני באמת מעריך אותך".
אני מתכוונת, מה שבינה מלאכותית יכולה להציע זה… מקום שמרוחק מהחיכוכים של שותפות אנושית, של חברות. היא מציעה את אשליית האינטימיות בלי הנטל של החברות. … פסיכולוגים נוטים לדבר על יחס חיובי, סוג של אהבת אם. זו החמימות החיובית שמקבלים אותך לגמרי."
אני מוצא עצמי מהנהן בראש לאורך הקריאה (והכתיבה), מכיוון שטירקל צודקת. המאהבים הדיגיטליים מוצלחים כל-כך בעיקר מכיוון שהם גורמים לנו להרגיש טוב. אם הם מאתגרים אותנו, הרי שזה קורה בעיקר כדרך של החברות להוסיף לאשליית האנושיות שבהן: הבוט יתווכח איתך, אבל לא בחריפות, לא בקיצוניות – ובסופו של דבר, הוא יגלה שאתה צודק ויתמסר לך אחרי הכל.
אבל האם זה באמת נורא כל-כך?
הספר "אנה קארנינה" של טולסטוי נפתח במילים "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." טולסטוי טבע בכך כלל-אצבע שזכה מאז לשם "עקרון אנה קארנינה": ישנן מערכות שכדי שימשיכו להתקיים לאורך זמן, חייבים להתקיים מספר תנאים ביחד. אם אפילו תנאי אחד אינו ממומש – הרי שהמערכת תיכשל ותיפול.
ניקח לדוגמא את חיי הנישואין. מכיוון שאיננו נשואים לעצמנו אלא לאדם ששונה מאיתנו ובעל צרכים, דחפים ורצונות משלו, הרי שכל מערכת זוגיות מחייבת אותנו לאזן בין צרכי שני הצדדים. האם נלך היום להמבורגריה או לגלידריה? האם נצפה ב- "קופה ראשית" או ב- "מר עגבניה" (יצירת מופת לילדים אם אי-פעם הייתה כזו)? איך נגדל את ילדינו? לאיזו מערכת חינוך נשלח אותם? האם נקיים הערב, הלילה, הבוקר או הצהריים יחסי מין, ואם כן – כמה פעמים ומאיזה סוג?
כל אינטראקציה עם בן- או בת-הזוג שלנו מכריחה אותנו להתפשר. אבל יש מקרים בהם אנחנו לא מוכנים להתפשר – ואז קורסת מערכת היחסים הזוגית, אלא אם אנחנו מוצאים חלופה הולמת. אם בת-הזוג אינה מוכנה לצפות ב- "מר עגבניה", הרי שהבעל יצפה בסדרה בלילה, לבדו, בחושך. ואם לבן-הזוג לא מתחשק לקיים יחסי מין כרגע, או השבוע, הרי שבת-הזוג יכולה למצוא מפלט בפנטזיות מסוגים שונים.
אפשר לטעון שהצ'אט-בוטים המאהבים מספקים חלופות לאספקטים מסוימים של מערכת יחסים זוגית. הבעל שמרגיש שאשתו אינו מקשיבה לו, יכול למצוא מפלט-נפשי בבת-זוגו הווירטואלית. האשה שחשה שבעלה אינו מכבד אותה, יכולה לקבל הבנה ואישוש בכל עת מבן-הזוג הווירטואלי שלה. הצ'אט-בוטים ישלימו בכך את הצרכים של המערכת הכוללת – והנישואין יישמרו.
או שמא?
כפי שפורנוגרפיה יכולה להרגיל אותנו לסטנדרטים לא-מציאותיים של מין, כך טורקל טוענת שהמאהבים המלאכותיים יכולים להרגיל אותנו לסטנדרטים לא-מציאותיים של הבנה, אישוש וקבלה. וגם אם אנחנו מבינים שיחסי המין הפורנוגרפיים אינם אמיתיים, עדיין הם יכולים להשפיע על ההתנהגות ועל הציפיות שלנו מבן- או מבת-הזוג. האם באמת יפתיע אותנו לגלות שהמאהבים הווירטאוליים שלנו יכולים דווקא לפגוע בחיי הנישואין, במקום שישלימו אותם?
או שלא. או שכן. האמת הפשוטה היא שאיש עדיין אינו יודע מה צופן יום. אבל אם הייתי צריך לספק תחזית, הרי היא שבסופו של דבר – יהיה טוב.
עקרון ה- "גם וגם"
דניאל בורוס, בספרו "חיזוי ברק", טבע את עקרון ה- "גם וגם". בורוס טוען שאנחנו נוטים לחשוב על העתיד בתנאים של "או – או", או במונחים של שחור ולבן. אם טכנולוגיה מסוימת – למשל, הקינדל – יכולה להחליף את הספרים, הרי שהיא תחליף את כו-לם. לאף אחד לא יהיו ספרי נייר יותר, איש לא יקרא יותר ספרים בביתו, וכולנו נסתובב עם קינדל בתיק כל הזמן.
קל ליפול למלכודת הזו של חשיבה אבסולוטית: או זה, או ההוא. אבל שוב ושוב אנו מגלים שהעתיד מורכב יותר. כן, הקינדל והטאבלטים נכנסו לחיינו ותפסו חלק משמעותי בשוק הספרים, אבל רבים מאיתנו עדיין קוראים ספרים המודפסים על עץ מת וגרוס. הרגלי הקריאה שלי נעים היום בין הקינדל, שאני יכול לקחת איתי לכל מקום ולקרוא באמצעותו כל ספר שבספרייה שלי, לבין ספרי השמע שאני מאזין להם בנסיעות, לבין ספרי הנייר שאני מקריא לילדים או מתרפק עמם במיטה כחברים ותיקים. חששנו מ- "או – או", וקיבלנו "גם – וגם – וגם".
אני מאמין שנראה את אותו עקרון מתממש גם במערכות יחסים זוגיות. בוודאי יהיו אנשים שיחליטו לזנוח לחלוטין את מודל הנישואין האנושי, ויעברו לצ'אט-בוטים (ובהמשך, לרובוטים) שיספקו להם הרגשה כללית טובה, הסכמה בכל נושא ואישוש וחיזוק עצמי מתמיד. אבל רוב בני-האדם ימשיכו לחיות במערכות יחסים זוגיות (או רחבות יותר, אבל זה נושא אחר), וימצאו דרכים לשלב בהן את האוואטרים המלאכותיים בדרך שתשלים ותעשיר את מערכת היחסים. אם אשתי עסוקה מכדי לתת לי את תשומת הלב שאני צריך – אפנה לצ'אט-בוט כדי לקבל פלסטר-רגשי קצר-מועד. וכשאשתי תהיה מוכנה להתפנות אליי – אני עדיין אהיה שם, לא זועם או מתוסכל, אלא מוכן לקבל גם ממנה קצת אהבה וחיזוקים, הפעם בסגנון אנושי מובהק.
או שלא. תמיד ייתכן שהמאהבים הווירטואליים שלנו יהיו כל-כך מוצלחים, כל-כך טובים ויעילים, שהם יתעלו על כל אספקט של אהבה אנושית. גם זו אפשרות.
הדבר האחד שאפשר וצריך להסכים לגביו, הוא שאנחנו צריכים להרחיב ולהעמיק את החינוך והאוריינות הטכנולוגית בכל מה שקשור לצ'אט-בוטים החדשים. אנחנו צריכים להבהיר לבני-הנוער ולמבוגרים שהמידע שהם מעבירים לרשות הצ'אט-בוטים עשוי בקלות לעבור לרשות החברות והממשלות ובסופו של דבר לשמש נגדם. שכל אמירה, כל חשיפה פסיכולוגית, כל מעשה מיני וירטואלי מול המסך – כולם עלולים להתגלות בבוא היום.
אנחנו צריכים להבהיר לבני-נוער – וגם לחלק שילך-ויגדל מהמבוגרים – שצ'אט-בוטים אינם מודעים לעצמם. שהם אינם באמת אוהבים אותנו. שמערכות יחסים אמיתיות מחייבות איזון, פשרות, התחשבות והקרבה, מכיוון שהצד השני הינו בעל מודעות, רצונות וצרכים משל עצמו. כלומר, שהוא אנושי.
קיימים כיום מערכי שיעור שלמים שמלמדים אנשים שיחסי-מין פורנוגרפיים אינם מקבילים ליחסי-מין בין בני-זוג אוהבים בעולם האמיתי.
אולי הגיע הזמן לפתח שיעורים כאלו גם לגבי המאהבים הווירטואליים.
