שנה לאחר הוועידה בגלזגו, שבמסגרתה מדינות כמו ארה”ב, סין, רוסיה, מדינות האיחוד האירופי וישראל, התחייבו על יעדים של נטו-אפס פליטות גזי חממה עד 2050 ו-2060 – נשאלת השאלה: האם המדינות השונות פעלו כדי לעמוד בהתחייבויותיהן מהוועידה הקודמת?
אין סיבות רבות שגורמות ליותר מ-100 ראשי מדינות להתאסף בנקודה אחת ולפעול למען מטרה משותפת. בשנים האחרונות משבר האקלים, שמאיים על ההישרדות של המין האנושי כולו, ושגורם לאסונות הומניטריים כמו אלה שהתרחשו בשנה החולפת באפגניסטן ובסומליה – הפך לאחד מאותן הסיבות. האם ידעתם שבעוד פחות מחודש, במרחק נסיעה ברכב (בעדיפות לחשמלי) מאילת, מנהיגים מארצות הברית ועד קונגו יישבו זה לצד זה באירוע שכל מטרתו היא תיאום מאמצים בינלאומיים למניעת משבר האקלים?
בין 18-6 לנובמבר, בשארם א-שייח’ שבמצרים, תתכנס ועידת האקלים השנתית של האו”ם, COP 27 (Conference of the Parties), ולנו נותר לשאול: מה השתנה מאז הוועידה הקודמת? מהן ההזדמנויות שמחכות לנו שם? והאם אנחנו צריכים להתבייש או להתגאות בשינויים שהתרחשו במדינתנו בגזרה הירוקה בשנה שחלפה? דיברנו עם שניים ממדעני האקלים הבכירים של ישראל כדי לעשות סדר באירוע הבינלאומי שיתרחש בקרוב, ממש מעבר לתעלה.
כשלגז יש משקל כבד
שנה לאחר הוועידה בגלזגו, שבמסגרתה מדינות כמו ארה”ב, סין, רוסיה, מדינות האיחוד האירופי וישראל, התחייבו על יעדים של נטו-אפס פליטות גזי חממה עד 2050 ו-2060 – נשאלת השאלה: האם המדינות השונות פעלו כדי לעמוד בהתחייבויותיהן מהוועידה הקודמת?
“כנראה שהייתה כוונה אמיתית לעמוד ביעדים ובהצהרות של גלזגו”, פותח בדברים פרופ’ יואב יאיר, דיקן בית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן. “אבל לצערי אני לא יכול לומר שהייתה התקדמות עולמית. שני משברים גלובליים, משבר אנרגיה שפרץ באירופה עקב פלישת רוסיה לאוקראינה ומשבר הקורונה שסין עדיין מתמודדת איתו – יצרו תיעדוף מחודש בקרב מדינות רבות, שהחליטו לקחת החלטות לטווח הקצר, על חשבון הטווח הארוך”. פגיעה בעלת השלכות אקלימיות קשות שהתרחשה לאחרונה, ושמהווה תוצר ישיר של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, היא החבלה בצינורות הגז נורדסטרים 1 ו-2 ששחררה לאטמוספרה כמות עצומה של מתאן (גז החממה השני בחומרת השפעתו, לאחר פחמן דו-חמצני, שתרומתו להחרפת משבר האקלים גדולה לכל טון פי 28 מזו של הראשון לאורך שהות של 100 שנה באטמוספרה).
עם זאת, יאיר גורס שייתכן שדווקא המלחמה היא זאת שתעודד את אירופה למעבר מהיר יותר לאנרגיות מתחדשות בעתיד. “באירופה הבינו שהתלות שלהם בגז רוסי היא קטלנית“, הוא מסביר. “ולכן, יכול להיות שמעז ייצא מתוק”.
ארה”ב וישראל – אחיות גם למאבק?
עם זאת, במקביל לתהליכים השליליים שאירעו באירופה, יאיר מעיד על כך שבשנה החולפת התרחשו בארה”ב התפתחויות חיוביות. “הבשורה הטובה של השנה היא תוכנית האקלים של ביידן”, מצהיר יאיר. “323 מיליארד הדולר שהוא הקצה לעידוד אנרגיות מתחדשות מהווים הישג יוצא-דופן עבור המאבק”.
פרופ’ קולין פרייס, ראש מיזם האקלים באוניברסיטת תל-אביב, מסכים עם העובדה שבארה”ב הייתה התקדמות בשנה החולפת, ומוסיף שגם אצלנו התרחשו תהליכים חשובים. הוא מציין את הקמת פורום האקלים, שבו הוא חבר, שפועל בחסות נשיא המדינה ובראשות ד”ר דב חנין. “הפורום מורכב מקבוצה של כ-150 משתתפים מכל המגזרים, שמגיעים לנשיא עם יוזמות אקלימיות בנושאים שונים”, מסביר פרייס. לטענתו, באקלים הפוליטי שלנו – הפורום נחוץ במיוחד. “הנשיא לא תלוי בתוצאות הבחירות, ועל כן הוא עתיד להמשיך ולפעול בנושא גם בשנים הבאות”.
גם יאיר משבח את הפעולות שעשתה ממשלת ישראל בשנה שחלפה בתחומי המאבק במשבר האקלים. “מצד אחד, עשר השנים תחת ממשלות נתניהו גרמו לנו לפגר אחרי העולם, כפי שאפשר לראות בדו”ח מבקר המדינה של 2021“, הוא מספר. “מצד שני, ממשלת בנט-לפיד הביאה רוח חדשה של יזמות בקליימט-טק (טכנולוגיה שנועדה לעזור בהתמודדות עם משבר האקלים – י”ש) עם השקעה מתוכננת של מיליארדי שקלים בשנים הקרובות”.
גם פרייס וגם יאיר מתארים שינוי כללי וחוצה משרדים בהתייחסות לנושא משבר האקלים, שהתרחש תחת הממשלה האחרונה. “משרדי הממשלה האחרים מקשיבים יותר למשרד להגנת הסביבה, שפעם לא הייתה לו השפעה אמיתית על מדיניות הממשלה”, מסביר יאיר, ופרייס מחזק עמדה זאת. “כמעט בכל משרד ממשלתי מתייחסים היום לנושא. למשל, במשרד החינוך משבר האקלים נכנס לבתי הספר עם שיעורים לכלל התלמידים“, מתאר פרייס. “המהלכים האלה חשובים כדי לייצר מודעות, שבתקווה תשפיע בחזרה על המנהיגים שלנו”.
צדק, צדק (אקלימי) תרדוף
במסגרת הוועידה הקרובה, המצרים מתמקדים בשני נושאים עיקריים: יישום של התחייבויות שהתקבלו בוועידות קודמות (שמטרתן להפחית פליטות גזי חממה כדי להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות צלזיוס), והבטחת סיוע ופיצוי כלכלי למדינות חלשות ומתפתחות.
המצרים, בתור נציגי יבשת אפריקה, מתכוונים להביא למרכז הבמה את הצרכים של המדינות המתפתחות: המדינות החלשות סובלות במידה הרבה ביותר מהשלכות משבר האקלים, וזאת למרות שבמשך שנים רבות היו אלה המדינות העשירות שפלטו את גזי החממה שגרמו לו. לפי התחייבות מוועידת האקלים שנערכה בקופנהגן ב-2009, החל מ-2020 המדינות העשירות היו אמורות להעביר 100 מיליארד דולר בשנה למדינות החלשות יותר כדי לסייע להן לעמוד ביעדי האקלים שלהן. חלק מהמימון אכן עבר, וההערכות עומדות על טווח רחב של כ-83-20 מיליארד דולר בשנה, אך השגת היעדים לא נראית באופק.
“השיח על כך שמדינות העולם המתפתח הן שמשלמות את המחיר על הצמיחה הכלכלית של המערב – נמשך כבר מוועידת ריו, שהתקיימה ב-1992”, מעיד יאיר. “מי צריך לשלם למדינות המתפתחות, וכמה צריך לשלם על הנזק שכבר נגרם ושעתיד להיגרם – הן שאלות שתמיד מעוררות ויכוחים. גם השנה בוודאי היו דיונים, דו”חות ומסקנות – אבל אני בספק אם לבעיה הזאת יימצא פתרון ממשי בשארם א-שייח'”.
ישראל פינת שארם
אז כנראה ייקח זמן רב עד שנשיג צדק אקלימי, אבל למה עלינו לצפות בכל זאת מהוועידה? “כבר בגלזגו, וכנראה שגם הפעם – תהיה כניסה של המגזר הפרטי לזירה האקלימית”, מסביר פרייס. “חברות שונות מבינות שאנחנו נמצאים לקראת סוף עידן דלקי המאובנים, וקופצות על ההזדמנות כי הן רואות שאפשר להרוויח מהשינוי ובמקביל להשפיע לטובה על הסביבה”.
עם זאת, את הציפיות הגדולות שלהם מהוועידה שני המדענים מכוונים למקור אחר. במסגרת COP 27, ולראשונה אי-פעם, ישראל תקים ביתן שיציג חדשנות אקלים ישראלית, עם מיטב הפיתוחים הטכנולוגיים בנושאי ניהול מים, חקלאות, תחליפים לחלבון מן החי, אגירת אנרגיה ועוד. לפי החוקרים, העובדה שהוועידה מתקיימת ב”שכונה שלנו”, מייצרת עמדה טובה לקידום שיתופי פעולה אזוריים, ונחוצים מאוד.
“על אף שאגן הים התיכון ייפגע במיוחד ממשבר האקלים, אנחנו מוקפים במדינות שלא ערוכות טכנולוגית כמונו להתמודדות הנדרשת: ירדן ומצרים עתידות להיפגע קשות והן זקוקות לטכנולוגיות מים, אנרגיה וחקלאות”, מסביר יאיר. “החדשנות הטכנולוגית הישראלית היא החוזקה שלנו, והיא יכולה לעזור למדינות רבות, ממרוקו ועד עיראק, שעם חלקן אפילו אין לנו יחסים דיפלומטיים. זאת המשימה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה”.
לפי פרייס, האינטרס לשיתוף פעולה אזורי הוא גם שלנו. “מחקרים שעשינו השנה מראים שאם ננסה לעבור לאנרגיה מתחדשת ‘לבד’, זה יהיה יקר וארוך יותר מאשר במצב שבו נשתף פעולה עם שכנינו”, הוא מסביר. “אצלנו אין מספיק שטח עבור כל הפאנלים הסולאריים שנצטרך להקים בעתיד. אבל אם נשתמש בשטחים בסיני ובירדן, בתמורה לטכנולוגיות שיש לנו, כמו התפלת מים לדוגמה, אז נוכל להשיג לפחות 50 אחוז מצורכי החשמל שלנו די מהר”. לדבריו, שיתוף פעולה כזה עשוי להיות מיטבי עבורנו. “היום אנחנו רחוקים מאוד מיעדי האנרגיה המתחדשת שהצבנו”, הוא מסכם. “עם זאת, אנחנו יכולים להגיע בקלות יחסית, ל-50 אחוז אנרגיה מתחדשת עד 2030 – אם רק תהיה פה מנהיגות שעושה את ההחלטות הנכונות”.
עוד בנושא באתר הידען:
