כך אומרת בראיון ל”הידען” פרופ’ ג’ודי באומל-שוורץ, מנהלת מכון פינקלר למחקרי השואה באוניברסיטת בר-אילן שמביאה דוגמאות ממחקריה וכן מספרת על הצורך שהיה לה כבת הדור השני להנציח את סיפור חייהם של הנספים ושל השורדים
נשים אימצו טקטיקות הישרדות שונות מגברים באושוויץ. כך אומרת פרופ’ ג’ודי באומל-שוורץ, מנהלת מכון פינקלר למחקרי השואה באוניברסיטת בר-אילן. בשיחה לאתר הידען היא אומרת כי בשלושים השנים שבהם היא עוסקת במחקר נשים בשואה הנושא שהיה שולי היה לנושא מחקר חשוב. היא בת לאב ניצול אושוויץ ורואה במחקר ובפעילות סביבו (כגון חיבור בין כל המתעניינים בשואה מכל זוויות ומכל העולם), את התרומה של בני הדור השני לשמירת זיכרון סיפוריהם של הנספים.
לדבריה, עד שהחלה במחקריה, בשנות השמונים, “הסיפור של השואה היה חסר מגדר למעט כמובן סיפורים על תקיפות מיניות שהתפרסמו כמעט מיד לאחר השחרור אבל הנושא בעיקרון לא נכח בקהילת המחקר, בין היתר כי מדובר בנושאים שהצנעה יפה להם. עד שאני וכמה נשים התחלנו לבדוק את הנשים בשואה, כל התיאורים שקיבלנו היו ללא מגדר אבל מסתבר שהחוויות שסיפרו לנו היו החוויות הגבריות וזה צרם כי כמחצית מאלו שנכנסו תחת השלטון הנאצי היו נשים.”
“ניסיתי ללמוד על החיים של נשים בשואה דרך תיעוד ובאמצעות ראיונות עם שורדות. בין היתר ראיינתי לא מעט נשים שהיו אסירות באושוויץ ושרדו את המלחמה. אחת מהן, כיום בת 96 ועדיין צלולה. ראיינתי אותה לאורך השנים. בתחילה, לפני 35 שנה שאלתי אותה אם היה משהו מיוחד אצל הנשים שלא היה אצל הגברים והיא ענתה מה פתאום, הנאצים רצו לרצוח את כולנו.”
“ואז היא החלה לספר על העבודה שלה בצריף שכונה קנדה, צריף מיון החפצים שהביאו היהודים לאושוויץ. מטרת המיון היתה להעביר לשימוש מקומי כסמרטוטים בגדים לא שימושיים, ואת מה שהיה שווה, היו שולחים לגרמניה כדי שהגרמנים ישתמשו בבגדים של היהודיים.
“כאשר הגיעו מעילי פרווה, הגברים החליטו לחבל בהם, והוציאו את הבטנה וחלק מהתפרים בצורה שלא רואים מבחוץ, כדי שכאשר אישה גרמניה תלבש את המעיל שנגנב מיהודייה, הוא היה מתפרק בתוך עשר דקות. הנשים ידעו היטב לתפור ולפרום, אבל החליטו לעשות משהו אחר. הם כתבו פתקים בגרמנית שבו הן מתריאות: אישה גרמניה תדעי לך שמעיל זה היה שייך לאישה יהודיה שנרצחה כדי שהמעיל יגיע אלייך.”
“עוד הבדל שנראה אולי שולי אבל חשוב מראה על התרבות שממנה הגיעו היהודים לאושוויץ. בעוד הגברים תכננו את הארוחה הראשונה שירצו לאכול אחרי השחרור, אנשים דיברו מה הדבר הראשון שינסו לבשל או לאפות. הם באו מחברה שבה היה נדיר מאוד שגבר יתעסק בענייני מטבח והנשים, שלא היו להן משרתות, ידעו לבשל ולאפות.”
“בסוף הגרמנים רצו לרצוח את כולם אבל אנחנו מנסים לשחזר את החוויות שהיו להם שם. הגורל של האישה והגבר היה אותו גורל. זה נכון בשורה התחתונה. אנחנו שואלים האם לפני שאותה שורה של ההליכה לתאי הגזים היו להם חיים? האם החיים היו זהים האם החוויות היו זהות האם הדרך שבה נשים וגברים קיבלו את גורלם היה זהה.”
“תופעה מעניינת נוספת היתה אח מחנה, אנשים שעברו את השואה יחד, ואחר כך נשארו חברים קרובים יותר מאחים. בעוד אצל הגברים, היה מדובר בקבוצות קטנות של שניים או שלושה בחורים, כדי לא להתבלט, היו חבורות של חמש, שמונה ואף עשר נשים. קבוצה כזו של נשים בנות 24-16 עברו יחד שלושה מחנות – פלשוב, אושוויץ וברגן-בלזן. הן הצליחו למשוך בחזרה נשים שנשלחו על ידי מנגלה למוות, לפעמים יותר מפעם אחת, דאגו להתגורר באותן צריפים ולעבוד באותן עבודות, אבל המטרה החשובה שלהן היתה שמירה על חברות הקבוצה מפני ניצול מיני על ידי חיילי SS או חיילים אוקראינים או פולנים. עצם קיומה של קבוצה גדולה הרתיע את האנסים. “זה לא שלא היו גברים שנאנסו אבל הדבר לא היה מתקבל על ידי שאר החיילים באותה שמחה.”
“כראש מכון פינקלר לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן אני רואה את התפקיד שלי בחיבור בין כל העוסקים בשואה. עד שנכנסתי לתפקידי לפני כשנה וחצי הייתה חסרה מסגרת שתאגד אנשים ממקומות שונים מרקעים שונם העוסקים בשואה. לא רק חוקרי שואה אלא מומחים מכל התחומים חוקרים אחרים לדוגמה קרימינולוגים שחוקרים את ההיסטוריה של התחום שלהם בשואה. ולא רק אנשי אקדמיה אלא כל מי שעוסק בשואה, לדוגמה אנשי חינוך או אפילו תחקירני סרטים דוקומנטריים. היום פועלים תחת המכון חוקרים מכל האוניברסיטאות, וכן הקמתי פורומים עולמיים של חוקרי שואה.”
לסיכום אומרת פרופ’ באומל-שוורץ: “יש בחקר השואה מסר לדור הנוכחי שאנחנו בני הדור השני לא עוסקים בנושא רק ביום הזכרון לשואה ולגבורה, אלא כל יום. התפקיד שלי הוא לנסות לשחזר את חייהם של אלו שלא שרדו, ולנסות לרשום את הסיפורים של השורדות כדי לתת להם חיים לעוד חמש דקות בזמן שמישהו יקרא את הכתבה הזאת.”
עוד בנושא באתר הידען:
4 תגובות
כתבה מרתקת. מחקר חשוב. תודה רבה
מה היו הטקטיקות של הגמדים, והקירחים ובעלי פלולה על האף?
כתבה מעניינת ועוד היבט מזווית נוספת בסל הידע של קודם כל ג’ודי ואחר כך ד”ר ופרופסור באומל שוורץ,מורה בחסד ובעלת ידע עצום במכלול השואה והנחלתו לתלמידים כולל אני דור שני שזכיתי לספוג ממנה שנתיים ,ולמרות הסלידה שלי מהנושא בתחילה כצבר מצוי ,ואני זוכר את השאלה הראשונה שלי “למה קוראים לשואה גם השואה והגבורה” לקח זמן אבל הבנתי!
איזה “מחקר” ממש תרומה גדולה לאנושות,ברור שנשים עברו את זה אחרת,הן שונות מהגברים,
לא חידשה כלום חוץ מהשקטת התסכול הפמיניסוי הארור והמטופש שלה,
ותשובת האשה הנורמלית מאושויץ ,שמה אותה במקום,פשוט רצחו את כולם,כי כולם יהודים,זה העיקר, אין צורך גם בפורנוגרפיה.