על השיבה ההדרגתית של היהודים לעבודות בנמלים ובספינות לאחר המרד הגדול, וכלכלת השווקים והירידים
נמלים
יוסף בן מתתיהו מעיד כי היהודים לא היו דרי חוף ים (ממערב כמובן) בבחינת מסקנה טבעית מהסדרי פומפיאוס של שנות 63-67 לפנה”ס, אשר בעטים הודרו יהודים מאיוש ערי החוף והמצב החריף כמובן כתוצאה מהמרד הגדול (73-66 לספ’). עם זאת ועם הזמן חלה שיבה לאזור החוף, מה שהתבטאה בפיתוח המסחר הימי למשל ועל כך הצבענו בפרק הקודם. וכך מלמדנו המדרש: “ורבנן אמרי – לאיסטרולוגוס (אסטרולוג ובמשמעות רחבה –
הצופה על המגדלור כמו בפארוס ההלניסטי במצרים), שהיה יושב פתח הלמן (limen ביוונית משמעו נמל והשתבש בלשון העברית), והיה מזהיר לכל העוברים והשבים ואומר להם: פרגמטיא פלונית יוצאת במקום פלוני ופרגמטיא פלונית יוצאת במקום פלוני” (קוהלת רבה א’ ל”ה). משלים ודימויים בלשון זו מרמזת על נגישות יהודית לנמלי החוף ההלניסטיות/רומיות.
ישנן עדויות, אם כי ספרותיות, על נוכחות יהודית בנמלי ערי החוף, כגון צור וצידון, ובעיקר בראשונה שהיתה נמל חשוב למוצרי שמן, יין, זכוכית וקראמיקה. מקורות חז”ל מעידים על היתרי הפלגה מצור ומצידון אף בערב שבת.
עכו שמשה עיר נמל מרכזית לסחורות הגליל והעמק וביטויו “נמילא דעכו” (תלמוד בבלי עבודה זרה לט עמ’ ב) וניתן לשער כי יד הנשיאות היתה בדבר, כשעכו שימשה נמל חשוב לייצוא סחורות בית הנשיא ומרכז לספינותיו.
לצידה נודעה העיר/הנמל חיפה/שקמונה, ותעדנה הכתובות בני המאה השלישית לספ’ על הקהילה היהודית המבוססת במקום. וממש מדרומה של זו נודע הנמל בדאר/דור.
המפעל ההרודיאני של העיר קיסריה ונמלה, בבחינת מיתאר בינלאומי חסר תקדים לזמנו ועל כך יעידו המקורות הארכיאולוגיים המאשרים את המסופר בפרוטורוט בכתביו של יוסף בן מתתיהו הן בקדמוניות היהודים והן במלחמות היהודים. הנמל ההירודיאני המשוכלל והעצום הטיל צל לא קטן על זה שבפיראיוס האתונאי מזה ועל האלכסנדרוני מזה. מלאחר מרד בן כוסבה החלו יהודים לאכלס את העיר ואף רבי יהודה הנשיא עודדם להתיישב (“רבי התיר קיסרין” – תלמוד ירושלמי דמאי פרק ג’ כב עמ’ ג) ולסחור בה ונודע הביטוי הקהילתי “רבנן דקיסרין” (תלמוד ירושלמי שבת פרק י”ד יד עמ’ ד). בקיסריה התיישבו יהודים רבים מבבל, וקיימו, כך דומה נתיבי מסחר בין יהודה לבבל. ואגב, מפי מורי ורבי הפרופ’ שמואל ספראי למדתי כי קריאת שמע בקיסרין הוכיחה על ספניה היהודים, לפחות אלה שפקדו אותה מחו”ל.
לרשימה הנ”ל נוסיף את הנמל באכזיב, ביפו (“למינה של יפו” – תוספתא דמאי א’ 11) ורבי חייא הסוחר סיפר בהתרגשות על ספינות הפוקדות את נמל יפו).
נמל יבנה (ימניה), נמל אשקלון, שרבי יהודה הנשיא התיר את תחומה להתישבות יהודית, עזה, רפיח (רפיה) ונמל אילת, שאף את תחומה התיר הנשיא רבי. נזכיר עוד את נמל עין גדי וכנרת שספניה פנו בשאלות מעניינות לרבי חנינא.
שווקים וירידים
השוק או היריד, היוו מרכז החיים המסחריים בארץ. לשם היו מגיעים הכפריים בימי שני או חמישי למכור את תוצרתם. השוק היה ממוקם במרכזה (בעיבורה) של העיר, בסמוך לדרך ראשית. המדרש מספר על אנטונינוס (אחד מקיסרי רומא) שפקד את השוק בקיסרין ולצידו הנשיא ומיטב חברי הסנהדרין.
בערי פוליס נמצאו הירידים, שההליכה אליהם היתה סלע מחלוקת בין חכמים, אולי בשל סכנות הטומאה שארבו למבקרים, והמחמירים חששו בכלל לשקלא וטריא בין יהודים לנוכרים באותם ירידים. והיו ירידים שאסרו חכמים במפורש לפקוד אותם בשל העבר ההיסטורי הקשה, כשבהם נמכרו לאחר מרד בן כוסבה יהודים לעבדות. בנידון התפרסמו מספר היתרים לטובת הנורמליזציה המסחרית בין יהודים לנוכרים מתוך רצון לפתח ביניהם קשרים כלכליים וכגון “הולכין ליריד של גויים ומתרפאין מהן ריפויי ממון, אבל לא ריפוי נפשות” (תוספתא עבודה זרה א’ 5).
בהקשר זה ראוי לציין את העימות המפורסם בין חברי סנהדרין לגבי תהליך האורבניזציה שפקד את המזרח הרומי במאה השניה לספ’ ואילך, כשרוב החברים צידדו למשל ביוזמה הרומית בנוסח של : “כמה נאים מעשיהן של אומה זו – תקנו שווקים, תקנהו גשרים, תקנו מרחצאות …” , והמיעוט הקנאי, המרדני טען בקיצוניות כי “כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן (כגון): תקנו שווקים (בכדי) להושיב בהן זונות …” (תלמוד בבלי שבת לג עמ’ ב). הרי לכם שתי גישות – פרגמטית מזה וקיצונית מזה. כשהראשונה דחתה את השניה ברוב מוחלט.
אותה ישיבה משותפת של יהודים ונכרים עוררה מן הסתם קושיות רבות בתחום הלכות עבודה זרה כגון זו: “לפני אידיהן (חגם) שלושה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולהיפרע מהן. רבי יהודה אומר: נפרעין מהן …” (משנה עבודה זרה, א’ 1). מעבר להנחה כי איסורים אלה הצביעו דווקא על מציאות שיש למונעה מחד ועל הרצון מאידך שיש להציע היתרים בנידון, כמעשבו ההתחלתי של רבי יהודה. והמשכו נוכח האיסור למשל למכור לנכרים תרנגול לבן, כשרבי יהודה התיר למכור “תרנגול לבן בין התרנגולין”, כאילו בטעות חבר זה עם אלו, והמימוש הפרגמטי מכאן ואילך ממש אינו קשה לאיתור. או: “עיר שיש בה עבודה זרה (רוב פגאני), והיו בה חנויות מעוטרות (מקושטות כנראה בסמלים פגאניים) ושאינן מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות” (משנה עבודה זרה, א’ 4), בבחינת “לגרד אוזן שמאל עם יד ימין”, כשמשך תהליך ההיתרים רק רציונלי וברור, ואולי אף נובע מן העיקרון של “משום יישוב המדינה”..
עוד תירוץ בנידון מעלה הירושלמי באומרו כי “חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. (אבל) אם היתה מעלה שכר למדינה (כנראה מס לשלטונות), אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה, מותר לשוכרה” (משנה עבודה זרה א’ 4). כלומר למען שיתוף פעולה עקרוני ופרגמטי עם השלטונות מוכן היה הסנהדרין לעצום כמעט שתי עיניים נוכח אופציית השותפות הכלכלית בין יהודים לנכרים. ועוד כגון המופיע בתוספתא עבודה זרה (א’ 3 ואילך): ” …שואלין בשלום (מברכים ומקיימים יחסי שכנות טובה) הגויים באידיהן (בחגם הפגאני) מפני דרכי שלום. אומנין של ישראל שהיו עושין (עבודה) אצל גוי, בביתו של ישראל מותר, ובביתו של גוי אסור” וכן – “לוקחין מן הגויים תבואה וקטניות וגרוגרות (תאנים מיובשות), השום והבצלים מכל מקום, ואין חוששין משום טומאה …”.
היתר זה ודומיו מעיד כמובן על תהליך ההשלמה של ההנהגה היהודית עם המציאות של חוקיות השלטון הרומי בפרובינקיה, ובמיוחד מלאחר מרד בן כוסבה. היריד, לעומת השוק, נשא אופי יותר נכרי, והד לכך נמצא במדרש הבא: “אתה (עשו, המסמל את הצד הנכרי), יש לך ירידים והוא (יעקב) יש לו שווקים”. היתרי ביקורים כלכליים ואחרים בירידי נכרים נמצאנו למדים מהירידים באשקלון, בעכו, באנטיפטריס, בבית גוברין, בשוק פטרוס (סמוך ללוד) ועוד.
פרשה מעניינת נקשרת בעניינו של “אוצר” , היינו קופה/מטמון, מאגר לעיתים בשותפות ו/או בחלוקה בין יהודים לבין נכרים בערים מעורבות, כגון “אוצר של ישראל וגויים מטילין (אוגרים, משקיעים) בו …” (תוספתא דמאי א’ 13). בהקשר זה נודע “אוצר יבנה”, או “אוצרה של רגב” (ישוב בבשן).
בין השווקים בארץ ישראל אנו מוצאים את השוק הטבריאני שנחצה גיאוגרפית לעליון ולתחתון. בעיר טבריה נודעו שווקים ספציפיים של אגודות מקצועיות כגון “שוקא דגריבא”, “שוקא דגרגירא”, “שוקא דשקאי”, “שוקא דגזורא” , “שוקא דארמאי” וכן עדויות על “כיפות” שונות כשכל אחת התייחדה למלאכה אחרת. כל אלה באים ללמד עלהפעילות הכלכלית-מסחרית שהתנהלה בעיר זו.
השוק המרכזי של טבריה ששימש בעיקר את החקלאים הוא ה”דורמוס”, ששמו היווני מצביע על צורתו או על שימושו בימים מסויימים, שהרי ה”דורמוס” ובדיוק לשוני – ה”דרומוס”, לא היה אלא האיצטדיון היווני-הלניסטי ובמיוחד מסלול הריצה שבו. בדורמוס הזה נקבעו שערי המחירים לצרכנים, ובכגון זה ראינו ש”אין פוסקין (את המחיר) על הפירות עד שיצא השער. יצא השער – פוסקין (למניעת האמרת מחירים ושליטה בהם דרך מנהלת השוק ובראשה ה”אגורנומוס”). ואף על פי שאין לזה יש לזה. היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עימו על הגדיש ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים (כדורי החימר של אומני הקראמיקה) ועל הסיד מששקעו (העבירו, הכניסו) כבשן ופוסק עימו על הזבל כל ימות השנה …” (בבא מציעא ה’ 7). ומצהיר האמורא הטבריאני רבי יוחנן כי “כל העיירות הסמוכות לטבריא, כיוון שיצא שער של טבריא פוסקין (קובעים את המחיר)” (תלמוד בבלי בבא מציעא ע”ב עמ’ ב’), וכך נהגו בזיקה לכל הערים המרכזיות.
גם בציפורי נודעו השוק העליון והתחתון, כשרבי יוסי מעיד כי נמצאו בו, בהפלגה כמובן, מאה ושמונים אלף מוכרי “ציקי קדירה” ושם גם יוחד מקום לאורגים ולסוקרים. יצויין כי בשוק של ציפורי תועד אחד מפקידי השלטון הרומי, אולי לצרכי גביית מיסים או פיקוח כלשהו.
כן נודעו השווקים ביפו, במירון (שנמצא בשטח קיסרי ובקרבתו שכנה יחידה רומית מן הלגיון הששי ה”ברזלי”, והיוותה מקור צריכה כלכלי חשוב), בכבול, בכפר אימרא (שבו, כך העיד רבי יוחנן, נמצאו שמונים חנויות של אורגים), תל קסילה (שם נתגלה מבנה גדול בין המאות השלישית והרביעית לספ’).
השוק, כפי שהראנו למעלה, היה מורכב מחנויות-חנויות, כאלה שהשתייכו לאגודות מקצועיות ומה שמצביע על התארגנות מסחרית חשובה.
דמות בולטת בחיי השוק היה ה”אגוראנומוס”, כלומר המפקח על השווקים מטעם הרשות העירונית, ובעיקר על המידות והמשקולות אך לא על המחירים, וזאת עד תקופת האינפלציה הדוהרת באימפריה הרומית בין השני 284-235 לספ’, או-אז נודע האגוראנומוס גם כמפקח על המחירים בשוק. נודע גם האגוראנומוס הכללי שפיקח על כמה שווקים ולשון חז”ל הוא התכנה “אגרונומון של מדינה”. יצויין כי האגוראנומוס מופיע בכמה וכמה כתובות עתיקות בפרובינקיה פלאייסטינה, ובאחת מהן, ביפו, מסופר על אגוראנומוס יהודי.
לעיתים תועד בעל תפקיד זה כבודק את תכולת הסחורה כמצויין במקור: “איגרנימין שבודקין את היין” (תוספתא עבודה זרה ז’ 6), ואולי אף כמפוקח ומבוקר על ידי פונקציונר שנקרא “בעל השוק”.
לכתבות קודמות בסדרה
5 תגובות
ירון שלום. אינך רחוק בלשון המעטה מהסיפא של דבריך. יש בסיס די מוצק להשערתך ואין להתכחש להנחה שחלק כלשהו מערביי הגליל היו במקורם יהודים.
ירון שלום. תודה על תגובתך. ובכן ראשית – מספר ההרוגים אינו מצוי בספרות חז”ל אלא אצל יוסף בן מתתיהו, הידוע כהיסטוריון אמין, אך בעקבות ההיסטוריולוגיה היוונית-רומית ידע להפריז ועוד איך בנושא מספרי אוכלוסיה. ואגב, הבודק את תחומי ירושלים ההלניסטית רומית אינו יכול להימנע ממסקנה כי הממדים הנ”ל הינם מעבר למוגזמים, אלא אם כן בנו אז גורדי שחקים מחד ומרתפי עומק מאידך; שנית – והן מתחום המספרים – ההגליות הרומיות היו מאד מצומצמות בהיקפן ואופיים והן מארכיאולוגיים וספרותיים ברשותי היריעה להרחיב פה ולו מעט; שלישית – הן מנתונים טופוגרפיים וספרותיים, ההאזורים שמחוץ למוקדי המרידות, הן זה של יוסף בן מתתיהו והן של הספרות הרומית הרלוונטית כגון ווארו או קולומלה ולו רק מבעיות שינוע, שלא להתייחס לממדי ההגליות הרומית שנים רבות קודם לכן. לגבי נתוני האיסלמיזם אשמח להתייחס בהמשך.
אמנם כמשתמע מדבריך אחרי החורבן היה שיקום כלכלי אבל כנראה חסרה מסה קריטית של חצי מיליון יהודים שנהרגו ועוד מיליון וחצי שנמכרו לעבדות או הוגלו – אם להאמין לתלמוד. ובהיעדרה שליטים זרים הפכו את הארץ לדומיננטית באוכלוסיות לא יהודיות. אילו לא היו מוגלים – או שהיו מומרים לאיסלאם או שהיו שורדים כאוטונומיה עד שהיה להם די כוח לעצמאות. לדעתי היו מומרים לאיסלאם- זה מה שקרה למי שנותר בארץ. אינני חותם שאני צודק.
תודה על תגובתך
כתבה מעניינת בסידרה על ארץ ישראל לאחר המרד הגדול.