כלכלת א”י בעת העתיקה: דרכים, כבישים ותשתיות בתקופה הרומית

לאחר שחדרנו לעומק הפעילות הכלכלית בארץ ישראל הרומית בעידן הקדום ונגענו בנושאים מגוונים כגון חקלאות, מלאכה, מרעה, ספנות, אגודות מקצועיות ועוד, יהיה זה אך ראוי לבחון את הפעילות הכלכלית היהודית בתחום המסחרי וכאן בהקשר לפריסה הרחבה של הקהילות היהודיות בפרובינקיה ובכלל באימפריה הרומית בזיקה למארג הדרכים הבינלאומיות והמקומיות, וזאת כדי לבחון מה בין פריסה זו לבין המעורבות היהודית בתחומי המסחר המקומי מזה והאימפריאלי מזה 

לימס ומצדים

ה”לימס” – קו הביצורים – ה”פאלאייסטיני” היה הקו שנמתח מרפיח ועד דרום ים המלח במעין דימוי של פאראבולה, ואשר במירווחים קבועים זה מזה הותקנו בו מצדים ומבצרים גדולים וקטנים. הקו המבוצר נבנה בשנת 106 לספ’ לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית, ולצד חשיבותו הצבאית נודע לו גם ערך כלכלי. למשל באזור הטראכון יושבו קשתי זאמריס (זמרי) היהודים שהוזמנו מבבל ונטלו לאחריותם תפקידים אסטרטגיים טקטיים מובילים, ובפרט הגנה על קווי המסחר העורקיים במזרח. הללו נכנסו, פרי תפקידם והצלחתם, לשלב מתקדם של רומניזציה. אחד ממרכזי היחידה הנ”ל היה נווה שהחל להתאכלס ביהודים ממחצית המאה השניה לספ’ ואילך.
אף אותם “מציקים” יהודים, חלקם בעלי רכוש וחלקם בעלי זרוע – “אלה הבלשים הדרים עם המלכות” (תלמוד בבלי סנהדרין צג עמ’ ב; תלמוד ירושלמי, תעניות פרק ד’ סח עמ’ ד’ וספרי דברים, שכ”ז), שישבו בנגב ובצוער (עיר התמרים) ב-“optimo iure” (קניין מוחלט) רומי – אולי אף כמפקדי מבצרים ומצדי לימס, משתייכים לתחום הפרק הנידון.

כל אותם מבצרים ומצדים שימשו אמצעי הגנה וביטחון בכלל שהבטיחו מעבר מוצרים נדירים ויקרים שהופקו באזור כגון אפרסמון, מלח, כופר, נחושת ועוד, ובשיווקם היעיל בארץ ומחוצה לה. תפקיד דומה מילאה אותה רשת מבצרים בכל חלקי הפרובינקיה יודאיה שאליה נקשרת סוגיית ה”בורגנין” / ה”בורגסין” מגדלי שמירה לאבטחת הגבולות ולשמירת הדרכים וכן תחנות מכס.

בהקשר זה קשה להתעלם מן העדות בדבר היהודי שמילא תפקיד ביטחוני נכבד או כלכלי-צבאי – “קנטינאריוס” במחנה הצבאי הרומי של יפו וכן העדויות אודות היהודים שאכלסו “בורגנין” הפרוסים לאורך דרכי הפרובינקיה יודאיה. חלק הגנו על הכפרים היהודים שב”דרום” – מעין גדי ועד גרר מפני שוסי המדבר. התוספתא המצוטטת מפי רבי יהודה, רבי יוסי ורבי יהודה הנשיא מעידה על “בית שער ואויר החצר, הבורגנין והבורדנין והצריפין והסוכות והמשיכות והאוהלין” (ערובין ד’ 9).

רשת דרכים וכבישים

אין צורך לעמוד ולהבהיר עד כמה גדולה חשיבותן של הדרכים לטובת התפתחות המסחר הפנימי והבינלאומי כאחד, כגון התוספתא המורה לנו על קיום חנויות בצידי הדרכים, כשאלו קישרו בין ערים שונות וביודענו כי שום מרכז צבאי רומי חשוב לא נשאר ללא דרך כלשהי שתחבר אותו אל מרכזים אחרים.

ביודענו אודות מידת העיור הרבה ולצידה את הימצאות יחידוןת צבאיות רומיות רבות בארץ בסמוך למרד בן כוסבה וממנו ואילך, וכן את מידת התפתחות התעשיה והמלאכה ומוצרי החקלאות בארץ בתקופה זו, לא נתפלא איפוא לנוכח העדויות המרובות בדבר הימצאותן וכיבושן של דרכים רבות בארץ בזמן זה.

נמנה כאן את החשובות ביותר: רשת הכבישים סביב ירושלים וסביב מחנה הלגיון הששי ה”ברזלי” בעותנאי (לג’ון-לגיו); בין דמשק לגדר, בין בצרה לגרש, בין עכו לבית שאן, בין בית גוברין ללוד, בין אנטיפטריס לקיסריה, בין אשקלון לבית גוברין, בין בית שאן ליריחו ועוד.

וכן, הופעת מונחים יווניים ולטיניים במקורות חז”ל, בעיקר ממחצית שניה של המאה השניה לספ’ ואילך כגון “אסטרטיות”, “פלטיא” ועוד, עשויים לאשש את המימצאים הארכיאולוגיים והאפיגרפיים שלעיל.

דרכים בינלאומיות וסוחרים יהודים

ארץ ישראל שכנה מבחינת מיקומה הגיאוגרפי-מסחרי באזור ששימש כתחנה חשובה וצומת רבתי של דרכי המסחר אשר נמתחו בין ארצות מזרח אסיה ובין אזורי האימפריה הרומית המערבית.
לקראת סיום הצאה השניה לספ’ הושלמה הסתעפות רשת הדרכים באימפריה הרומית מתוך מטרות אסטרטגיות וטקטיות מזה וכלכליות מזה, בד בבד עם היווצרות מרכזים חדשים להפקת וייצור חמרי גלם. דרכים ונתיבי מסחר חדשים התגלו בצפון אירופה, במזרח הרחוק, על פני האוקיינוס ההודי ועוד, ואשר על פניהם נעו, בין השאר, גם סוחרים יהודים, כפי שלמדנו למשל מן התלמוד הבבלי: “אמר רב יהודה, אמר רב – מצור ועד קרטיגני (קרתגה, קרתא-חדשתא) מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים” (מנחות קי עמ’ א). מעבר להגזמה זו ועד כוללניות המקור ניתן לקשר אותו עם קווי המסחר היהודים על שום איזכור שתי הערים הקדומות הנ”ל כמרכזים מסחריים בינלאומיים.

לצד “נתיבי האורחות” אנו מוצאים כי רוב סחר החוץ של האימפריה הרומית נע מזרחה ואף רובו של הייבוא בא משם, ובעיקר מהודו ומסין. תנועה מסחרית זו עברה בשני נתיבים: דרך היבשה – דרך סין, טורקסטן, פרס, בבל וסוריה, ודרך הים – הודו, ים סוף ומצרים. לכל אחד משני הנתיבים הללו היתה הסתעפות צדדית שחצתה את ארץ ישראל והפכה, בנסיבות ידועות, לדרך ראשית. כך עדים אנו להימצאות הדרכים הבאות: ממצרים צפונה, מעזה במקביל לחוף, בעמק הירדן עד פטרה ועד עזה, מעכו לבית שאן, לגרש, לבצרה, לתדמור ולסלאוקיה, מעציון גבר לעזה, מפטרה לפילדלפיה (רבת בני עמון), לגרש, לבצרה, מנמלי יהודה וסוריה דרך קפריסין לחופי אסיה הקטנה ומשם לרומא ועוד.

לאורך קווי המסחר הבינלאומיים היו פזורות קהילות יהודיות שסייעו בידי הסוחרים היהודיים במפעלם והקלו על חיי מסחרם. וכך מלמדנו המדרש הבא: “אמר רבי תנחומא: מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של גויים, והיה בתוכה יהודי אחד. הגיעו לנס אחד, אמרו לאותו יהודי פלוני: טול מעות ועלה לנס הזה וקח לנו משם מאומה. אמר להם: לא אכסנאי אני מכיר אני להיכן אלך? אמרו: יש אכסנאי יהודי בכל מקום שאתה הולך, אלוהיך עמך” (דברים רבה, ב, 10). מקטע זה, על אף שיש בו מידה של הפלגה, ניתן ללמוד על האכסניות היהודיות ששרתו סוחרים יהודים ובכלל עוברי אורח.

לאורכו של הים התיכון נודעה פריסה של קהילות יהודיות רבות כגון: מצרים, סוריה, בבל (פרס), אסיה הקטנה (תורכיה של היום), כרתים, קפריסין, יוון, קיריני, איטליה, מלטה, גליה ועוד. הללו קמו לאורך השנים מסיבות שונות כגון גירוש ופיזור דמוגרפי מגוון, ובכללן קיום תחנות מסחר.

לאור ריבוי עדויות חז”ל, ומקורות ספרותיים, ארכיאולוגיים ואפיגרפיים (כתובות) כגון שמות עבריים-ארצישראליים בערים יווניות ורומיות, ניתן ללמוד על קשרי מסחר מעניינים בין ארץ ישראל וערים שונות באזור הים התיכון כגון טרסוס, קפדוקיה, סלינוס, קוריקוס, טידה, לימירה ועוד. תצויין במיוחד עובדת הימצאותם של שמות עבריים/ארצישראליים באסיה הקטנה המצביעה, כמו גם לגבי מקומות אחרים, על קשרי מסחר עם ארץ ישראל.
כמו כן תצויין עובדת המימצאים הארכיאולוגיים המרשימים על בית הכנסת הגדול והעשיר אשר בסרדיס שבאסיה הקטנה על נספחיו ומבניו. גודלו מעיד על קהילה יהודית עשירה ומשגשגת במחצית הראשונה של המאה השלישית לספ’ וכן נלמד על קשרים מסחריים מעניינים של יהודי המקום.

כאמור, בתקופות הנידונות, לאור עדויות חז”ל, עדויות אפיגרפיות וארכיאולוגיות, נלמד על ייסוד קהילות יהודיות חדשות והתעבות הקיימות והתבססותן, בעיקר במרכזי התעשיה והמסחר הבינלאומיים, הידוק הקשרים ביניהן ובין ארץ ישראל ובכללם ביקורים חוזרים ונשנים של חכמי סנהדרין בין התפוצות לבין המרכז הארצישראלי, כגון תופעת “מגבת חכמים” של איסוף תרומות מיהודי התפוצות לטובת המרכז הסנהדראי הארצישראלי. ומנגד ממש באותו תחום אנו מוצאים קהילות של יהודים מהתפוצות או נכרים בארץ ישראל כגון ה”אנטיוכיים בלוד” בתקופת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל, ולוד היתה מרכז כלכלי חשוב לתעשיית הקראמיקה והצביעה. כמו כן קיימות עדויות על סוחרים שנקברו בבית שערים וכן חכמים, כגון רבי שמעון, המהללים את עסקי ה”פרקמטיא” בתפוצות. ובנוסף מודעה ה”כנישתא” (בית הכנסת) של יהודים בבליים בציפורי ובטבריה.

רבי חייא הגדול שעלה מבבל לארץ ישראל, בעידודו כנראה של בית הנשיאות, ושהה רבות במחיצתו של רבי יהודה הנשיא, עסק בין השאר בטיפוח זו בפשתה, עד כי עליו נאמר, אם כי בהפרזה מקובלת משהו: “משעלו מן הגולה לא לקה פשתן ולא החמיץ יין, ונתנו עיניהם בזכות רבי חייא הגדול ובניו” (תלמוד ירושלמי מעשר שני ה’ ה’). אותו רבי חייא יחד עם רבי שמעון (בנו של הנשיא רבי יהודה) היו עסוקים בפרקמטיא של משי בעיר צור.
בתדמור, הלא היא פלמירה, שמילאה תפקיד של מעצמה מסחרית ותחנה נכבדה בתיווך, זכתה למעמד משובח כבעלת אוטונומיה רחבה בתקופת הקיסרות הסוורית, ושגילדת הסוחרים שלה תפקדה רבות במסחר ובנתיבים הבינלאומיים לכיוון הים האדום ואף להודו, מקבלות העדויות הבאות משנה משמעות כגון: יהודים הנוטלים חלק ב”פרוסת” המסחר הבינלאומי; יהודים אמידים שמוצאם מתדמור נקברים באחוזת הקבר הגדולה והיוקרתית משהו שבבית שערים; שמות עבריים-ארצישראלים עולים מתוןך המימצאים בתדמור; נרות שנמצאו בארץ ישראל בעלי עיטורים וצורות הדומות לאלו שבתדמור וכן עדויות המשוקעות בספרות חז”ל בדבר הגרים מתדמור … כל אלו עשויות להתבהר על רקע קשרי מסחר בין שני האזורים המדוברים.

בארץ ישראל נודע “חנן המצרי”, מתלמידיו של רבי עקיבא ורבי אלכסנדרי, שניהם חכמים מובהקים ששהו במצרים וקיימו קשרים הדוקים עם המרכז הארצישראלי. ומעניין להדגיש את העובדה שחרף האסון הכבד שנחת על קהילת היהודים באלכסנדריה בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, זו השתקמה, עם כי לא חזרה לממדיה שקדמו למרד הנ”ל (117-114 לספ’). נמצאו סוחרים ממצרים שנקברו ביפו כגון יוסטוס סוחר הבלואים וכן יהודי מפרביתיס שנקבר ליד יבנה. בית הכנסת וה”בולבטיא” (המועצה) של אונו פדו שפחה מצרית ועימה ילדיה. כל אלה מתגמדים משבו נוכח עדותו של רבי יהודה על בית הכנסת היהודי אשר באלכסנדריה ומראהו “כמין בסילקי” (בסיליקה), שבעלי המלאכה והסוחרים היהודים התמקמו בו, במקומות קבועים כנראה, על פי משלח ידם, כגון צורפים וזהבים. עדות זו יש בה כדי לחזק את ההנחה בדבר הקשר בין קהילה זו לבין המרכז הארצישראלי.
לגבי רומא נמצאו עדויות תנאיות ותלמודיות על קשרי הקהילה המקומית עם ארץ ישראל. זאת ועוד, מתוך הכתובות בקטקומבות של יהודי רומא נזכרו שבע כתובות של יהודים מחוץ לרומא, ומתוכן ארבע מארץ ישראל (מקיסריה ומציפורי). כן נודעו סוחרי העיר טבריה ששהו ברומא והקימו שם אכסניה ומשרד מסחרי, אולי בהקשר למוצרי הזכוכית שטבריה התברכה בהם.

לא חסרו עדויות בזיקה מסחרית לאזורים שונים באסיה הקטנה, שאותם פקדו חכמי סנהדרין מארץ ישראל, ובמיוחד בקפדוקיה. ובתלמוד מסופר על “קפדוקאי דציפורין” (היינו אנשי קפדוקיה שבעיר הגלילית ציפורי). כמו כן נמצאו ביפו, עיר נמל חשובה, קברי יהודים מטרסוס, וביניהם סוחר אריגים. באתר הקבורה המפורסם שבבית שערים נקברו לא מעט יהודים מאזורי אסיה הקטנה וממקומות שונים כגון קוריקוס, לימירה, קיליקיה, חיוס ועוד. ספרות חז”:ל מספרת על מטבעות קפדוקיים בארץ ישראל ועל רבי יודן קפדוקיא ורבי שמואל “קפדוקי”.

לא נלאה עוד את הקורא מלבד שנציג זכר לעדויות תלמודיות מכאן וארכיאולוגיות ואפיגרפיות מכאן על סוחרים יהודים בספרד, ביוון בכלל כגון באיליריה, בתסאליה ובדלפוי, בערביה (תימן-חימיאר), באפריקה, בקרתגה, בקיריני ועוד.
לסיכום: סוחרים יהודים מארץ ישראל קיימו קשרי מסחר, חלקם ענפים, עם אזורי הים התיכון ובכללם עם קהילות יהודיות שבתפוצות. תופעה זו התיישבה היטב עם פיתוח המסחר הבינלאומי ביוזמת הקיסרות הרומית. הקיסרות הרומית עודדה פעולות עיור, השקיעה ברשת כבישים ודרכים, גוננה על פעילויות מסחריות, טיפחה את המעמד הבינוני והאמיד ועוד.

לכל פרקי הסדרה “כלכלת ארץ ישראל”