כלכלת א”י: מכנעני לפרגמטי – מבוא

אם פעם היה הכנעני ביטוי מושאל ומשאיל לסוחר, הרי במאות הראשונות לספירה נבלעים אף היהודים בכלל ההשתייכות הכלכלית והפרופסיונלית של כנעני=פרגמטי (ולא בכדי בלשון היוונית). ושלא נטעה, המילה “סחורה” אין פירושה עיסוק במסחר גרידא אלא בכל הכרוך בתחומי הכלכלה, ובכללם חקלאות, מלאכה ותעשיה וכמובן מסחר.

מכנעני לפרגמטי – מבוא

בתקופת המקרא נודעה זהות די הגיונית בין כנעני לסוחר ובעידן הנידון, ימי הבית השני ועד המאה הרביעית-חמישית לספ’, משנה המדרש את המשוואה כלשונו: “כי אתם באים אל ארץ כנען. מהו כנען? ארץ של פרגמטיא, שבה סחורה” (במדבר רבה כ”ג 14). ובמלים אחרות – אם פעם היה הכנעני ביטוי מושאל ומשאיל לסוחר, הרי בעידן הנידון נבלעים אף היהודים בכלל ההשתייכות הכלכלית והפרופסיונלית של כנעני=פרגמטי (ולא בכדי בלשון היוונית). ושלא נטעה, המילה “סחורה” אין פירושה עיסוק במסחר גרידא אלא בכל הכרוך בתחומי הכלכלה, ובכללם חקלאות, מלאכה ותעשיה וכמובן מסחר.

בכל מקרה המדרש לא רק משנה את המשוואה הקדומה, המקראית, אלא גם מבהיר את השינוי כתוצאה מהשתלטות ההלנים/ההלניסטים ואחר כך הרומאים על האזור המזרח-תיכוני, בהתבססו על התיבה הלשונית היוונית – “פרגמטיא” ותרגומה העברי – סחורה ומסחר וכשבכלל המונח הנ”ל מסתתר עולם כלכלי ומלואו.

אך נודה על האמת, שינוי כזה, בבחינת מהפך לכאורה מופיע כבר בתנ”ך, בספר משלי (ל”א 10 ואילך) בתיאור המרגש משהו על “אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה (הונה, רכושה, השקעותיה) … היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה … סדין עשתה ותמכור. וחגור נתנה לכנעני …”. אלא מאי? ראשית – הטקסט אמנם מקראי ונטוע בתוך התנ”ך, אך דומה, כמו גם לגבי ספר משלי ואחרים, שמסתבר כי נכתבו בתקופה הפוסט-מקראית. אי שם אל תוך העידן ההלניסטי; שנית – ה”גברת” הנערצת היא-היא שמוכרת ל”כנעני” ולא להיפך, ולפחות מחליפה איתו מוצר בעסקת ברטר; שלישית – היא-היא ששולטת ומחליטה בביתה, באחוזתה ובנכסיה ומאפשרת לבעלה “להתבטל” – “בשבתו עם זקני ארץ” (שם, 23), אולי למשפט ואולי למפגשי פרלמנט קשישים כבימינו אנו בבתי קפה, או ללמוד תורה כבציבור החרדי בימינו אנו, שזו בהחלט אינפורמציה חדשותית בעולם הקדום.
ולענייננו – תקופת המחקר הנוכחי התעשרה בכמה וכמה מקדמי מסחר כפי שמיד נבחין ועליהם נרחיב בפרקים הבאים:

ראשית – סוגיית העיור שנתעצמה כתוצאה מהקמת ערים שנתברכו בהפלגות פריבילגיות רבות ומגוונות, בעיקר ממחצית המאה השניה לספ’. בהקשר לכך נוצרה הישענות על המעמדים העשירים שבערים, כשמקורות חז”ל מלאים בעדויות על גופים שונים המתעשרים כגון ה”בולווטין”. התעשרות זו באה בעקבות מעורבות מסחרית ומגלגול כספים רבים במחזור. במאה השניה לספ’ נרשם שיווי משקל חיובי בין העיר לכפר, כשהתקיים חשש מערים גדולות וחזקות ללא עורף כלכלי/חקלאי יציב ומבוסס. אף חוק האזרחות של הקיסר הרומי קרקלה בשנת 212 לספ’ כוון לתושבי האזורים העירוניים ולא נועד לעודד ייסוד ערים חדשות.
למטרות העיור בכלל היו מספר טעמים: טעם כלכלי, כשכל עיר הפכה למרכז מלאכתי ותעשייתי וכן מסחרי מקומי, ולעיתים אף בינלאומי. מאידך העיר שימשה יחד עם הטריטוריה הכפרית שלידה יחידה משקית, כמעט אוטרקית. בערים הוקמו גופים האחראים למשימות פיסקליות. טעם נוסף היה צבאי-בטחוני בעיקר באזורי ספר.

בערים בעלות שלטון יהודי, כמו טבריה וציפורי, התבססה החלוקה השגורה בין המעמד עתיר הנכסים לבין השכבות שמתחתיו, כשההישענות הכלכלית נחה על כתפי בעלי הרכוש בהתאם לפוליטיקה הפיננסית של האימפריה הרומית ובכלל על נוהגי חברה בסיסיים.

לצד מיעוט עיור יהודי קמו, עוד ממהלך התקופה ההלניסטית ערים לא יהודיות כגון קיסריה, בית שאן, אמאוס, שומרון, בית גוברין, לוד ועוד, ויהודים שגרו במסגרות אורבניות אלה זכו בהקלות משמעותיות שהתכוונו לבסס עמדה חיובית כלפי השלטון הרומי בנושאים כגון משפט, מינהל ותחומי מפעלי השלטון היישובי-חברתי. כל זאת, בד-בבד עם עידוד חכמי הסנהדרין לפריסת ההתיישבות היהודית בערים אלה, וזאת בעזרת תקנות, הלכות והיתרים רבים המרוצפים בספרות המשנה והתלמוד. וכך מצאו עצמם יהודים משתלבים בערי הפוליס היווניות-רומיות בפעילות כלכלית – מלאכתית, תעשייתית ומסחרית.

שנית – התקופה הנידונה ידעה תנופת שיא בכיבוש דרכים, בסלילת כבישים ושינויים חשובים ברשת הנתיבים, אשר בהם טמונה היתה חשיבות נוקבת בנושא העיור בכלל ובפעילויות המסחריות בפרט ועל כל השלכותיהם. על אותו “קיר” היתה נעוצה וקבועה גם תמונת ה”לימס” (limes) – רשת הדרכים המבוצרת ושלל מצדיה לאורך ולרוחב הגבולות הפרובינקיאליים (ובארץ למשל בעקומה שבין עזה לבין ים המלח). זו שימשה חליפה הגנתית בדוקה לנתיבי המסחר הפנימיים והבינלאומיים, נאמר כגון בין פטרה לבצרה, ואף נמצאו יהודים הנוטלים חלק פעיל בהתיישבות לאורך הקווים הנ”ל.

ידוע בהקשר זה העימות הווכחני בין האגף היותר ליבראלי בסנהדרין לבין זה המתלהם והמרדני בהקשר למינוף רשת הדרכים ביוזמתה של רומא כגון: ” … פתח רבי יהודה ואמרה (ציין): כמה נאין מעשיהן של אומה זו (רומא)?! תקנו (בנו, הקימו) שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רשב”י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן את עצמן, גשרים ליטול מהם מכס” (תלמוד בבלי שבת, ל”ג עמ’ ב). רשב”י המרדן המתלהם מציג פן זניח, קיצוני משהו, של המפעלים הכלכליים הרומיים, אך אינו יכול היה להתעלם מעצם המפעלים עצמם, כאלה שהיה בהם כדי להשפיע לטובה על הפעילות הכלכלית של היישוב היהודי באותה תקופה.

שלישית – ארץ ישראל ועריה שימשו תחנה חשובה במעבר הסחורות בין המזרח הרחוק לבין מערב האימפריה הרומית. בתקופה המדוברת התרחבה והסתעפה רשת הדרכים הבינלאומיות, ואשר לצידן נפרסו קהילות יהודיות, שמספרן ואוכלוסייתן הלכו וגדלו משלהי המאה השניה לספ’ ואילך, ובקהילות עירוניות אלה פעלו חברי סנהדרין ולצידם סוחרים מפורסמים כגון רבי חייא, רבי שמעון ברבי ועוד. כמו כן הננו עדים להקמת סוכנויות מסחר מטעם המרכז בארץ, כגון ברומא, ואף העליה הגדולה של יהודים בבליים עשויה היתה להעיד על היקף המסחר הבינלאומי ועל היהודים שנטלו בו חלק פעיל ודומיננטי.

רביעית – בספרות חז”ל מתגברות העדויות בדבר מהלכן של ספינות ושיירות מסחר של יהודים וכן על התאגדויות מקצועיות של ספנים וסוחרים יהודים.
חמישית – חל צמצום במוצרי ייבוא ומאידך נרשם גידול במוצרי ייצוא עם התפתחות המלאכה והתעשיה.

ששית – העדויות הארכיאולוגיות-אפיגרפיות והספרותיות (ספרות חז”ל) על התיישבות יהודים החיים וסוחרים בערי הנמל והחוף השונות כגון: צידון, צור, עכו, שקמונה (חיפה) דאר, קיסריה, אכזיב, יפו, אשקלון, עזה ואילה (אילת), מלמדות על היקף המעורבות הכלכלית ועל הפעילות המסחרית של היהודים באזורים אלה. כל אותן עדויות עוד מימי הקיסר הרומי פומפיאוס (משנת 63/67 לפנה”ס), מובנות על רקע מעורבות בחיי המסחר המקומי והבינלאומי. וחז”ל, כפי שכבר ראינו ועוד נראה בהמשך, היו מודעים היחטב לבעיות הכלכליות ששררו בארץ, ניסו, עד כמה שניתן, למצוא, “לגרד”, היתרים שונים שיקלו על ההתיישבויות הנ”ל.

שביעית – ובעניין השווקים: הרי נמלים כהרי שווקים, וכגון היתרי חז”ל ובעיקר בכל הנוגע לנושאי המשא-ומתן עם האוכלוסיות הנכריות בערי הפוליס בארץ, וכן העדויות הרבות כל כך בספרות חז”ל בכל הנוגע למשא-ומתן בכלל, אין בהן אלא כדי להצביע על מגעים ופעולות מסחריות בהיקף חסר תקדים.

שמינית – השתנויות היחס בין המתכות, זרימת מטבעות פרובינקיאליות למזרח הרומי, תחילת עידן האינפלציה הדוהרת כבר מראשית המאה השלישית לספ’ … כל אלה גרמו לשילובו הפעיל יותר ויותר של השולחני, חלפן הכספים, ולשינוי תפקידו כבעל מקצוע של ממש כאומן בעל אחריות. בנושא הכספים כרוכה היתה כמובן בעיית הריבית, כשחז”ל נרתמו שוב ושוב למצוא ולנסח היתרים כדי להביא לניהול חיי מסחר תקינים וזאת מול האמירה הכה החלטית: “לנכרי תשיך (תיטול ריבית) ולאחיך (היהודי) לא תשיך”.

בכל מקרה ניתן למצוא בכל תחום כלכלי שהוא את ידה המכוונת של הקיסרות הרומית כגון בחיזוק מעמדם של עתירי הנכסים, עידוד בתחום שינוע מוצרי המותרות, ארגון השמירה והבטחת הנתיבים שדרכם הועברו בשמים, מלחים, אבני חן ומתכות. כמו כן נודעה רומא כמי שמקלה על סוחרים יהודים בהעברת מוצרים נדירים ויקרים מן המזרח מערבה ובעיקר בתקופת המתיחויות הקשות בין רומא לבין הממלכה הבבלית-הפרסית.

מקדם חשוב מאד בתחום המסחר היה העיור. יוסף בן מתתיהו מודיע לנו מפורשות כי הקיסר ווספסיאנוס לא בנה ערים בארץ ישראל וזאת מסיבות פוליטיות ואף כלכליות בבחינת יצירת מדרגה כרונולוגית של שקט ורגיעה ויצירת איזון חשוב בין הכפר לעיר ולענינינו של הקיסר – להרחיב את השטח הכפרי הקיסרי לטובת הפקת רווחים כלכליים נאים, ומכאן שתהליך העיור בארץ ישראל מתחיל בתקופה ההדריאנית (לערך משנת 138 לספ’ ואילך), כשקיסר זה, בניגוד לקודמיו נטה להפוך כפרים לערים ולהעניק להן פריבלגיות רבות. זו היתה שעתן הגדולה של יישובים אורבניים שנפגעו במרד הגדול כגון יפו, אנטיפטריס, לוד, קיסריה ועוד על תחומיהן החקלאיים.

נטיה ומגמה זו איפיינה את הקיסרים הבאים כגון אנטונינוס פיוס, (שגיבש קו של עיבוי העיר והטריטוריה הכפרית שלה) מרקוס אורליוס, (כמי שהעביר את האחריות לגביית המיסים לידי עשירי העיר), קומודוס (שבימיו פרחו ערים בעיקר בסוריה, באפריקה ובחבלי הדנובה), ספטימיוס סוורוס (שבשל תנאים פוליטיים וכלכליים כמו הגברת כוחות הייצור, איזון ההוצאות וההכנסות ועוד, אנו מוצאים נטיה חדשה במדיניות האימפריאלית של שיווי משקל ואיזון בין העיר והכפר. וכך, בד-בבד עם חיזוק הכפר קמו ערים חדשות מחד והוענקו תארי קולוניות לכמה וכמה יישובים. כדי למצוא פיתרון לכיסוי ההוצאות השונות התחזק מעמד האחראים לגביית המיסים. עם זאת נודעו מקרים שהקיסרות הסוורית הרומית נוכחה לדעת כי צפויה סכנה למשק הפרובינקיאלי כאשר תקומנה ערים חזקות וגדולות ללא עורף כלכלי איתן ומבוסס, ולכן נזהרו הקיסרים מלהפריז בהקמת ערים, וכאשר קבלו יישובים מסוימים מעמד עירוני היה זה לאחר התבססות היישובים הכפריים שבסביבה, כגון לוד ובית גוברין. ולדוגמה נביא את גרש-גראסה, אשר שערה הצפוני נבנה בימי הדריאנוס, עם זאת ואף בנוגע למבנים ציבוריים אחרים שם, הופסקה הבניה ונשלח ממונה מיוחד, כלכלי-פיננסי, שיבחן את הנעשה בעיר וידאג לוויסות הכספים שהוזרמו לעיר וההשקעות המרובות בתוכה. כלומר, הרומאים השכילו להבין את החשיבות הכלכלית הגבוהה הטמונה בעיר מסחר בינלאומית זו, ועל כן החליטו לתכנן את הוצאותיה והכנסותיה כראוי. יצויין כי בזיקה לכך התפתח מעמד ה”בולווטין” האמיד שבעיר, ששלח את ידו במסחר), קרקלה (כמי שהמשיך את מדיניות אביו בכל הנוגע לשכבות האמידות שבעיר – וקשה שלא להזכיר בהקשר זה את העדויות הלא מעטות שבספרות חז”ל על אודות הנשיא רבי יהודה ש”היה מכבד עשירים”. בימי הקיסר הנידון, בשנת 212 לספ’ התפרסם הצו-האדיקט הידוע, שלאורו הוענקה האזרחות הרומית לעולם האימפריאלי, ובמיוחד לתושבי הערים. בעידן זה התפתח מאוד הכיוון האורבני אשר מחד הגדיל וחיזק את התחום המסחרי ומאידך כפף מספר רב של תושבים תחת המחוייבויות הפיסקליות והשירותים המוניציפליים בכלל) ואלכסנדר סוורוס הנועל את רשימת הקיסרים הסוורים המשיך אף הוא את הכבדת עול המיסים על המעמדות האמידים ובהכפפתם לעמדתם המוניציפלית. הוא היה הקיסר הראשון שפיתח והנחיל אותה אחריות כוללת של מוסדות השלטון העירוניים לפירעון מיסי התושבים העירוניים שנמנעו מלשלמם.

באשר למטרות תהליך העיור כמדיניות רומית מוצהרת ולהשלכותיו ניתן לומר כדלקמן: ראשית – כל עיר היוותה מרכז מסחרי לטריטוריה הכפרית הסובבות, בבחינת שוק מרכזי; שנית – העיר שימשה כגוף מרכזי לאיסוף המיסים הקיסריים ויתר השירותים לצרכי האימפריה ולצבאה. ואכן, אגב, מקורות חז”ל הצביעו על התעשרות אותם גורמים וגופים ובעיקר מן המחצית השניה לספ’ ואילך; שלישית – העיר שימשה מרכז לחרושת ומלאכה כגון בית גוברין ולוד; רביעית – העיר שימשה מימוש יעדים אסטרטגיים כגון אמאוס ואף לוד.

יש ידיים לסבור כי מאחורי סוגיית היתרי חז”ל, ובייחוד של רבי יהודה הנשיא ובית דינו, מסתתרת עובדה מעניינת, כלומר – באותם תחומים שלגביהם התייחסו היתרים הנ”ל, כגון עכו, קיסריה, אשקלון, בית שאן, סוסיתא ועוד, התנהלה תזוזה של יהודים מן הכפרים אל הערים, בין השאר על שום מתן פריוולגיות קיסריות לאותן ערים, ולאור אותה מדיניות של שיווי משקל קיסרי-סוורי בין העיר והכפר ומדיניות עידוד כוחות הייצור בחקלאות, דאגה הנשיאות לקיומו של עורף חקלאי יציב ואיתן. לרשימת הערים שלעיל מצטרפות עדויות רבות של חז”ל המאששות אותן פריוולגיות שהוקנו לשטחים העירוניים ותוצאתן – התיישבות יהודית באותן ערים ובעידוד הנשיאות והסנהדרין בתקנות ובצווי היתר מעניינים.

במסגרת הוויה זו מתמנה רבי אלעזר ברבי שמעון אצל השלטונות הרומיים כלוכד עבריינים, כנראה על בסיס שיתוף הפעולה בין ההנהגה היהודית לבין השלטונות הרומיים, כאשר תפקיד זה מוסבר על רקכ הדאגה לביטחון החיים והרכוש והקמת מסגרות שיטוריות לשם שמירת הסדר הציבורי בערים. אותו רבי אלעזר ברבי שמעון התמנה אף הוא ל”אנגרבטיס”, היינו ממונה על ענייני האנגריה (עבודות בכפייה לטובת השלטונות הרומיים), שגם במסגרת מינוי זה היה נושא המשרה בעל זכות מעורבות בעניין הביטחון השוטף שבסביבה, ואולי אף המונח “שליחותא” בהקשר זה כרוך היה במילוי אותן משימות עירוניות.

בהקשר זה יצויין כי גישת ההנהגה היהודית – הנשיאות והסנהדרין – כלפי השלטון הרומי השתנתה בהחלט לטובה וזאת לאחר ההסתייגות ואף ההתנגדות לנוכחות הרומית בארץ ישראל מלאחר המרד הגדול ועד לשלהי מרד בן כוסבה (135-73 לספ’). השינוי חל לאחר התוצאות הקשות של המרידות וההבנה וההנחה שאין כל טעם במרידות עתידיות מחד ויש טעם רב לקבל את הנוכחות הרומית מאידך, כזו שבסופו של דבר היטיבה עם מצבה של היהדות דאז מבחינות רבות ומגוונות.

היחס של ההנהגה היהודית ובעקבותיה היחס של האוכלוסיה היהודית כלפי השלטונות הרומיים נגע בכמה נושאים חשובים ומרכזיים כגון: ראשית – כלפי המשפט הרומי, כגון עריכת צווים ומסמכים ב”ערכאות של גויים” כלשון חז”ל ואף הקפדה למשל לכתוב תאריך רומי על מסמכי גיטין ועוד.

היתה בכך השלמה של ההנהגה היהודית עם המציאות בשטח. ההנהגה היהודית נהגה מחד לאור “דינא דמלכותא דינא” ומאידך שאין כופין גזירה על הציבור אם רוב ציבור לא יעמוד בה.
שנית – בתחום המינהל הרומי. לעומת רבי טרפון שסייע להטמנת (להחבאת) יהודים שברחו מפני השלטון וחוקיו/תקנותיו, שימשו רבי אלעזר ברבי שמעון וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי בשירות לוכדי ליסטים מטעם הרשויות הרומיות ללא כל ביקורת מסתייגת משולחן ההנהגה היהודית והיו כגון רבי חייא שהבחינו בין המונח “מוכתב למלכות” כאקט לגאלי לחלוטין, או מאידך הכרה בחוקיות המס והמכס ודרישה מפורשת שלא להשתמט מתשלום מיסים ולא “להבריח את המכס”.

שלישית – בתחום מפעלי השלטון בעיר, ובכלל מצטיירת התקרופה המדוברת לאחר מרד בן כוסבה בהקמת מפעלים ומבנים שונים וכן כיבוש דרכים, הקמת גשרים ועוד, ובעיקר אלו שיש בהם כדי לעודד חיי מסחר ותעסוקה בכלל. תופעה זו טמנה בחובה מחלוקת בין חברי סנהדרין, שראשיתה במשפט האם “נאים מעשיה של אומה זו (רומא) ש”תקנו (הרומאים)(הקימו ושיפצו) שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות” (תלמוד בבלי, שבת לג עמ’ ב’), כשרבי יהודה בדעת רוב ברך על כך ואילו רשב”י הקנאי שלל זאת מטעמים קיצוניים-משיחיסטיים אנטי-רומיים, כשההיגיון נוטה לכיוון החיובי. מקור זה כרבים כמותו מעיד על הנטיה היהודית להתיישב בערים.