המחקר מגלה כיצד רועים נוודים בדרום ערב התאימו את בניית המונומנטים שלהם לשינויים באקלים ובמבנה החברתי – ושמרו על תחושת שייכות גם בתנאים קשים
מחקר חדש עוקב אחרי 7,000 שנות היסטוריה בדרום חצי האי ערב, וחושף כיצד רועים קדומים התאימו את דפוסי בניית המונומנטים שלהם לתנאים משתנים – סביבתיים ותרבותיים כאחד.
במחקר שפורסם בכתב העת PLOS ONE , מציגה קבוצת ארכיאולוגים בינלאומית כיצד השתנו המונומנטים לאורך הזמן – ככל שהאזור הפך מנוף לח למקום צחיח – וכיצד תפקדו כמנגנון גמיש לשימור זיכרון ושייכות חברתית.
"הממצאים מראים שהמונומנטים היו טכנולוגיה גמישה ששיקפה את חוסנם של רועי המדבר נוכח שינויי אקלים", אומרת פרופ' ג'וי מק'קוריסטון, החוקרת הראשית מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אוהיו סטייט.
אך על אף שינויי הסביבה, תפקידם המרכזי של המונומנטים בהבניית זהות משותפת נותר יציב לאורך הדורות.
המונומנטים ככלי לחיבור חברתי
"המונומנטים האלה הם נקודות עוגן של שייכות אנושית", מוסיפה מק'קוריסטון. "גם כשהקבוצות נעשו קטנות יותר ומפוזרות יותר במדבר, האינטראקציה עם המונומנטים שימרה תחושת השתייכות לחברה רחבה יותר."
החוקרים ניתחו 371 מונומנטים ארכיאולוגיים באזור הצחיח של דהופאר (Dhofar) שבסולטנות עומאן. המונומנטים העתיקים ביותר תוארכו לתקופה שבין 7,500 ל־6,200 שנים לפני זמננו – בתקופה הלחה של ההולוקן, כשחצי האי ערב קיבל משקעים רבים. המונומנטים המאוחרים ביותר שנבדקו נבנו בין 1,100 ל־750 שנים לפני זמננו – בתקופה בה הפך האזור למדבר.
מודל חדש להבנת חוסן חברתי
בעוד שמחקרים קודמים התמקדו באתרים בודדים, המחקר הנוכחי מציע מבט כולל – ומראה כיצד שינויים חברתיים, סביבתיים ומונומנטליים השתלבו לסיפור אחד. החוקרים פיתחו מודל תצפית אחיד שניתן ליישמו גם באזורים אחרים בעולם – כגון הסהרה, מונגוליה או הרי האנדים.
אבני ענק מעידות על שיתוף פעולה
אחד המדדים המרכזיים במחקר היה גודל האבנים במונומנטים. המונומנטים הקדומים ביותר – פלטפורמות נאוליתיות – הכילו אבנים גדולות במיוחד, שניתן היה להרים רק בשיתוף פעולה של קבוצות גדולות. "ידוע לנו שלפחות שבעה גברים נדרשו להרים את הגדולות שבהן," אמרה מק'קוריסטון. "המונומנטים האלה נבנו במפגש אחד – דבר שניתן היה לבצע רק כשעדיין ניתן היה לרכז קבוצות רבות במקום אחד."
חלק מהמונומנטים שימשו כאתרי כינוס, הקרבת קורבנות וסעודות רועים.
ככל שהמדבר התפשט – הקבוצות התכווצו
בהמשך, כשהאקלים נעשה יבש יותר והמשאבים הידלדלו, החלו הקבוצות להתפזר. על אף שהתעורר צורך להמשיך ולבנות מונומנטים (למשל לקבורה), הם נעשו קטנים יותר, והשתמשו באבנים קלות יותר.
טריליתים מצטברים – מונומנטים בבנייה מדורגת
החוקרים מצאו שמונומנטים מסוג חדש – טריליתים מצטברים – הפכו לנפוצים. אלו נבנו לאורך זמן, לעיתים על פני שנים רבות, ולא בפעולה אחת. מספרם הרב, בשילוב עם היעדר אבנים כבדות, מצביע על כך שהם נבנו על ידי קבוצות קטנות ומפוזרות – לעיתים בתקופות של יובש קיצוני.
מונומנטים אלו תפקדו כמעין אמצעי שימור זיכרון קהילתי, שאפשר לאנשים לחוש שייכות גם אם לא פגשו איש ממשפחתם או משבטם זמן רב.
זיכרון, משמעות וסיכונים סביבתיים
"במקרים רבים, האנשים הגיעו למונומנט והוסיפו רכיב – חלק שחוזר על עצמו כחלק מהשלם. כך שמרו על קהילה, גם עם אנשים שלא פגשו זמן רב," הסבירה מק'קוריסטון.
אף שלא ניתן לדעת בוודאות מה היה המסר המדויק, ברור כי המונומנטים נשאו משמעויות קריאות בתוך ההקשר התרבותי המקומי. ייתכן שהם אף שימשו כמאגרי מידע סביבתיים – לדוגמה: האם ירד כאן גשם אשתקד? האם העיזים כבר כרסמו את כל העשב?
"במדבר קשה, כזה שדורש התמודדות עם סיכון משתנה, רועי הצאן השתמשו במונומנטים ככלי חברתי להתמודדות עם אי-הוודאות. הם נזקקו לרשתות חברתיות לשם חילופי בקר, שידוכים, וגם להשגת חומרים נדירים – כמו קונכיות, קרנליאן ואגת, ומתכות."
"זה אחד הממצאים המרכזיים שלנו," מסכמת מק'קוריסטון. "המודל שפיתחנו מראה עד כמה היו המונומנטים כלים חיוניים בשימור קשרים אנושיים ובהסתגלות לעולם משתנה."
ל://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0323544
עוד בנושא באתר הידען:
