ממרד בן כוסבה ואילך פעלו גורמים רבים לטיפוח כל נושא הבהמה הגסה כגון – הגברת הביקוש לבהמה הגסה בעקבות נוכחות מוגברת של הלגיונות הרומיים, הפקידות הרומית ותופעת גידול בעיור; מענה להכבדת מיסי האנגריא; תופעת ריבוי המשקים האינטנסיביים המעורבים והתפתחות המלאכה והתעשיה בהקשר לבהמה הגסה כגון מוצרי חלב ועור.
בפרק הקודם סיפרנו על היחס של חז”ל לבהמות הדקות (עזים, כבשים) ומהם החוקים למקרה שהם גורמים לנזקים.
הפרידו בהגדרה בין בהמה דקה לגסה על יסוד נתונים גופניים – בעוד שהדקה רזה וזריזה, ומתוך כך יש בה נטיה לחדור לשדות ולמטעים של בעלים אחרים ולהסב שם נזקים ואילו הגסה, שכשמה כן היא נועדה לעבודה ולמשא כגון בקר וסוסים. כמו כן מבנה עורה של הבהמה הדקה רך יותר ועדין בעוד שעור הבהמה הגסה עבה ונוקשה יותר. כמו כן קיים שוני בין שתי הקבוצות – בגיל ההמלטה ובמשך ההריון, כשלדברי חז”ל משך הריונה של הבהמה הדקה הינו 5 חודשים ואצל הגסה כשנה.
מקורות חז”ל דנו בשאלת איסור הגידול כדלקמן: “מפני מה לא אסרו אף ב(בהמה) גסה? לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכולין לעמוד בה. בהמה דקה אפשר להביא (לייבא) לחו”ל. בהמה גסה אי אפשר להביא (לייבא) מחו”ל” (משנת עבודה זרה א’ 6). הטעם הינו כלכלי גרידא. כלומר החריגו את ייבוא הבהמה בשל היותה מושא לעבודה ולמשא, קל וחומר את ייצואה.
חז”ל הדגישו כדלקמן: “מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים, מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים שלמים ושבורין (בעלי נכויות). רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירא מתיר בסוס” (משנה שם). המסורת מבארת עם זאת כחשש שהבהמה תוצא לעיסוקה בשבת אצל הבעלים הנכרי, אלא שהטעם הכלכלי ברור הרבה יותר. וכך גם הטעם, כגון מכירת קרקעות לנכרים, כדי שלא תינתן להם “חנייה בקרקע”, משמע מניעת השתלטות על קרקעות, אם כי הקשר בין … לבין … בעייתי משהו.
האיסור הנ”ל מתבהר יותר מתקופת הקיסר הרומי הדריאנוס, מדכא מרד בן כוסבה, שאו-אז הובירו שדות וכרמים לשם מרעה, מטעמי רווח, ויצויין כי בהתאם למדיניות הכללית של הקיסרים הסוורים, לקראת שלהי המאה השניה לספ’, נאסרה שחיטת בקר צעיר בכדי להבטיח את אספקת הבשר לעיר בכלל מה עוד שצריכת הבשר בקיסרות עלתה במידה ניכרת בתקופה זו.
הוכחה לפיתוח הענף הנידון נעוצה למשל בנושא ההרבעה. כך למשל העיד רבי יוסי הגלילי על אתון שלא המליטה זמן רב ולאחר מכן הצליחו להרביעה. רבי יהודה הצהיר כי “משור אחד יצאו שוורים הרבה, ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה” (תלמוד בבלי בכורות ט’ עמ’ א), וחז”ל מספרים על ביקורת מיוחדת בעדר ביחס להרבעה ועל ניסיונות להכלאה מעיד רבי שמעון על “גמל הנולד מן הפרה” (תוספתא בכורות א’ 9). האם מדובר במקרה חריג או ב”הנדסה גנטית” של פעם?
פרות לבשר, שוורים למלחמת שוורים
כמה גורמים כבדי משקל היה בהם משום עידוד לטיפוח הבהמה הגסה:
ראשית – ממרד בן כוסבה ואילך מתרבים בארץ החיילים הרומיים הלגיונרים וכן הפקידות הרומית, ואלה שימשו צרכן נכבד ביותר לבשר בקר ולבהמות תעבורה ומשא. תרמה לכך גם מגמת העיור בה גברה הצריכה לבשר ולבהמות בכלל ובתוך כך לשימוש בקרקסאות, ומעיד רבי יוסי על שוורים שגודלו וטופחו בארץ לצרכי שעשועי הזירה וכן הביטוי “שור האיצטדין” (משנת בבא קמא ד’ 4). בית הנשיאות שהיה מקושר בעבותות אמיצות עם השלטון הרומי בארץ, ובעיקר בתקופת נשיאותו של רבי יהודה) בעידן הסוורי עד כדי כך שצויין כי “של בית רבי (יהודה הנשיא) היו מקריבין שור של פסח ביום אידם (ביום חג אלילי ברור)”תלמוד בבלי עבודה זרה ט”ז עמ’ א). מדהים! ואיך שלא נהפוך את זה, נתפלפל ונסתווה, לפנינו עבודה זרה ברורה, ועל מנהגים כאלה גזרו חז”ל שימסור אדם את נפשו עליהם, ומה שידוע כי ברצות ציבור יורידו עבריין מחבל התליה.
שנית – בתקופה האנטונינית ואילך (לקראת מחצית ראשונה של המאה השניה לספ’) הוכבד עול המיסים והשירותים החריגים הרומיים, כשבמסגרתם חויבו בעלי בתים ומשקים לספק בשר לנציגות הצבאית והמנהלית הרומית בארץ, מה שכונה גם בשם “אנגריא” גם לגבי חמורים ומקורות חז”ל מבחינים בהקשר לכך בין “אנגריא חוזרת (ונשנית)” לבין “אנגריא שאינה חוזרת” (תוספתא בבא מציעא ז’ 8-7).
שלישית – בתקופה הנידונה, שהיא גם עידן ההתפתחות המשקית החקלאית, שימשו הבהמות הגסות אמצעי חשוב לטובת המשק האינטנסיבי המעורב.
רביעית – תקופתנו המדוברת התייחדה גם בהתפתחות המלאכה והתעשיה, ובמסגרת זאת שימש הבקר ענף חשוב לתעשיית העורות ומוצרי החלב למיניהם. בהיפוס (סוסיתא) נמצאו עדויות לתעשיית עורות, כנראה מגידול בקר.
מן הסעיפים הנ”ל נבין בכדי להיענות לצרכים ולדרישות של הצבא והפקידות הרומית בארץ, וזאת אגב צריכת הבהמות למשק החקלאי, אנו עדים לטיפוח וגידול נכבד של ענף הבהמה ומשק החי בכלל בארץ. ואכן הבודק את רשימת החכמים המטפלים ודנים בנושאי המרעה והבהמה בארץ הרי רובם ככולם בני דור אושא ואילך, לאמור התקופה האנטונינית הקיסרית, כגון רבי שמעון שהתיר לרעות בהמה ביום טוב.
היצרן המוביל של בשר לחיל המשלוח הרומי
רבי יהודה הנשיא, כפי שראינו לעיל, גידל בקר בקנה מידה גדול בבשן, בגולן ובעמק יזרעאל, וכאשר, במקביל לדיניות הרומית, הפכה הפרובינקיה ליצרן הגדול ביותר במשק הרומי, וכפי שבמצרים הפכו זיכיונות הפרובינקיה למפעלים הנאלצים לספק לרומא תוצרת בצורה של משלוחים קבועים, מספקות אחוזות הנשיא, מי ששימש חוכר כללי של האדמות הקיסריות, ירקות ובקר הרבעה לחצר הקיסרות, כגון: “בקורת (עדרי בקר) משל מלכות (קיסרות) עיברה והרביעו של בית רבי ממנה שוורים” (תלמוד ירושלמי יבמות פרק ד’ ו’ עמ’ א), או “בקורת של אנטונינוס (דמות שנויה במחלוקת – אולי קיסר ואולי פקיד רומי בכיר) היתה עובר(ת) והרביעו (מ)של בית רבי ממנה שוורין” (שם). יצויין כי כבר בימי רבי יהודה נהגו לשפר את ההרבעה בגזע השוורים.
המקורות מדברים על הפרדות של רבי וביתו, כגון “מי נחית חמא מולוותא דרבי קיימין” (תלמוד ירושלמי דמאי פרק א’ כ”ב עמ’ א), שכה משמעית היא בשל סמיכותה הלשונית ללטינית (mulus = פרדה והמלמדת על השפעה רומית ברורה). ה”מולוותא דרבי” נזכרות מספר פעמים בספרות חז”ל, ובכלל הפרדות של בית רבי וה”טטראמולין” – מבנה של ארבע פרדות, אולי כמרכבה.
יצויין כי הפרד נזכר במקורות חז”ל מהתקופה האנטונינית ואילך, הן כבהמת משא, כבהמת חקלאות ובנושאי הרבעה, ובמקביל היא מועשרת ומאושרת בספרות החקלאית הרומית כגון אצל קולומלה. ובהכירנו אודות ההשפעה הרומית הנ”ל בכל הנוגע למשק הארצישראלי בתקופה הנידונה, כגון ברפת על מידותיה הדומות עד כדי זהות לזו הרומית, נבין את מידת הופעתו הנפוצה של הפרד ושימושיו הרבים בתקופה המדוברת.
מונח אחר המסביר את ההשפעה הרומית הנ”ל כרוך בשימושו של המיל הרומי (יחידת מרחק) מצוי בפיו של רבי חנינה: “מעשה בקרון (מרכבה הרתומה בדרך כלל לארבעה סוסים או פרדות, או פשוט ביטוי לעדר נודד) אחר משל בית רבי (יהודה הנשיא) שהפליגה יותר מארבעת מיל (כששה ק”מ)” (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ה’ מ”ד עמ’ ד). זאת ועוד, המשנה והתוספתא, לרבות ההוכחה הטמונה בה על בעלי עדרים שנפוצים על פני מרחבים עצומים כגון במדבר “מהיר” (מכירוס שבעבר הירדן המזרחי) מגדירות את אזורי הנדידה של הבקר במילין רומיים, ומחזקות את ההנחה בדבר אותה השפעה רומית בנושא הנידון. וביודענו עד כמה היתה מעורבותו הרבה בנושאי תעשיה ומסחר נבין כי לשם כך נזקק היה בית זה לצי גדול של בהמות תעבורה, וכן נלמד מכאן על התיאום החיובי ששרר בין משק החקלאות ומשק החי עדי כדי השלמה מלאה בין שניהם.
שימוש רב בחקלאות שמתבטא בתחום המיסוי
את העידוד הרב לגידול בהמה גסה נוכל לקשור בחשיבותה ובשימושה הרב בתחומי החקלאות וכפי שמתבטא בתחום המיסוי. כדי להתמודד עם נושא המיסוי נדרשו החקלאים לשכלל ולפתח עד כמה שניתן את פיריון יבולם וזאת בין השאר על ידי טיפוחה של הבהמה הגסה.בספרות חז”ל הוזכרו רק הפר, הפרה והשור כבהמות חריש, וכך לדין כלאיים ציינו שאיסור חריש כלאיים חל גם על שאר בהמות וחיות ובאשר לבקר החריש בכלל תלה הממשיל את פוריות הקרקע ויבולה, ללמדנו שבקשו חז”ל לגדור את תופעת הכלאיים וללא הצלחה מרובה בלשון המעטה.
העגל שהיה מיועד לחרישה היה זוכה לטיפול מתאים ומאכלים מיוחדים על מנת לחזקו ובכדי למנוע מן הבהמה החורשת לשבור את העול היו מרגילים את העגל הצעיר לשאת עול קל, מה שנקרא בשם “גימון” (מונח הלקוח מהלטינית) ומשנגמל והורגל לעבודה נחשב הוא כנכס. את הפרה ניתן ללמד לחרוש גם משבגרה, ואו-אז כונתה בשם “פרה רדיינית” (תוספתא שביעית ג’ 20) בשונה מזו הרגילה לחרוש שערכה היה רב מ”פרה הדיוטית” שצריך (אללי, צב”ח) להכותה ואף לפוצעה בדורבן בעת החריש.
חכמים חייבו את בעלי הבהמה לאפשר לה לרעות בשדה בשבת, כי הבקר העדיף את השדה על פני הרפת. בדרך כלל היו משכירים את הבקר יחד עם המחרשה ויחד עימה את יתר חלקי הפריטים הטכניים. חלקו העיקר של העול נקרא “מוטה”, או “מוטות” בעול זוגי. הללו היו עשויים בדרך כלל מעץ ולעיתים ממתכת. רוחבו של “העול השרוני” היה כרוחבם של “שלושה תלמים של פתיח” (משנה כלאיים ב’ 2) והתקיימה הבחנה בין עול של בהמה יחידה לבין עול של צמד. התוספתא חולקת בעניין זה על הקטע התנאי הנ”ל וזאת מפי רבי חייא שחי בגליל, שם האדמות כבדות יותר ולכן נצרך כנראה לעול מסוג שונה. כמו כן התקיים הבדל בין עול רגיל ועול של כרמים. יצויין כי המקורות מגיעים לפירוט מעניין באשר לחלקי העול ואף באשר לחבלים שקשרו את העול למחרשה וכן את מלמד הבקר שנקרא בלשון המשנה “מרדע” על חלקיו השונים, כגון “יד”, “חרחור” ו”דרבן”. המיפרט המעניין הנ”ל מלמד, מלבד על בקיאותם של חכמי הסנהדרין בנושא הבקר החורש ומיפרט ידיעותיהם מלמד על הנושא הנידון בכלל בעידן המשנה והתלמוד (ראו בכלל י, פליקס, החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, 1963).
הלכות רבות דנו במידת האחריות שחלה על השוכר במקרה למשל של פגיעה במחרשה או בפרה החורשת. קיים טקסט מדרשי (ספרא בחוקותי, פרק ג) ולשונו : “בעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לאותו האיש עשרה בנים, זה בא וזרע וישב לו. וזה בא וחרש וישב לו. עד שנתייגעה הפרה ורבצה לה. נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש שלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסימיונים”. כלומר עד לפרטי פרטים ירדו כאן פוסקי ההלכה. ההלכה גם באה להגן על השוכר מפני המשכיר שהעביד יותר מדי את פרתו לפני שהשכירה, ומתוך כך אסרו “לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית” (תוספתא בבא מציעא ח’ 2). וכנראה אף מתוך הגנה על החי.
אל תחסום שור בדישו
בנוסף לחרישה נמצא כי השתמשו בבהמה הגסה גם לדישה. כאן נהגו לעבוד ב”רבקה”, כלומר – בבני בקר הרתומים יחדיו שדרכו על התבואה שבגורן. לרבקה נהגו לחבר לעיתים שלושה או אף ארבעה בני בקר, ובמשנה צויין רוחבם של “פסי ביראות”, היינו השטח שליד בורות המים, שדינם כרשות הרבים, עליהם מרבים לדבר חז”ל בתקופה הנידונה, וכפי שהכרנו בווילה הרומית הטיפוסית ממחצית השניה לספ’ ואילך.
לפני פעולת הדיש היו מקפידים לרחוץ את רגלי הבהמה הדשה וגם בשעת הדיש עצמו. כך היו מונעים את החלקתה של הבהמה על גבי התבואה הלחה, והצהירו כי “השוכר את הפרה … לדוש בקטנית ודש בתבואה – פטור (מכל אחריות), (ואילו) לדוש בתבואה ודש בקטנית (ונשברה רגלה של הפרה) חייב (לפיצוי ושיפוי), מפני שהקטנית מחלקת” (משנת בבא מציעא ו’ 4). למניעת תקלות ותאונות מסוג זה נהגו להתקין לבהמה מינעל/סנדל מיוחד למען לא תחליק (משנת פרה ב’ 3). בעיה נוספת שנתעוררה כרוכה היתה בצו המקראי “לא תחסום שור בדישו” (דברים כ”ה 4) – הוראה שיש בה משום אמירה ברורה, אף בהקשרים אחרים של הגנה וחמלה כלפי בעלי חיים. מכאן למדו חז”ל את איסור חסימת “כל חיה ועוף” בשעת הדיש (משנת בבא קמא ה’ 7) וקבעו שאיסור זה אינו חל אלא על מהלך הדיש בבהמה חסומה ובהחרגות רבות למיעוט סבלה של הבהמה הדשה כגון תוספתא בבא מציעא ח’ 11). וכך נהגו למנוע מהפרה אכילת תבואה של גידולי תרומה שהם אסורים לבהמה וכיוצא באלה החוקים.
לסיום ולסיכום – ממרד בן כוסבה ואילך פעלו גורמים רבים לטיפוח כל נושא הבהמה הגסה כגון – הגברת הביקוש לבהמה הגסה בעקבות נוכחות מוגברת של הלגיונות הרומיים, הפקידות הרומית ותופעת גידול בעיור; מענה להכבדת מיסי האנגריא; תופעת ריבוי המשקים האינטנסיביים המעורבים והתפתחות המלאכה והתעשיה בהקשר לבהמה הגסה כגון מוצרי חלב ועור.
חז”ל הפרידו בין הבהמה הדקה לזו הגסה כפי שהדבר משתקף לאור ריבוי הלכות הסנהדרין בנידון כגון שאלת איסורי הגידול, ההרבעה המפוקחת, הבעלות על הבהמה, שכירתה ובמיוחד זכויותיה האלמנטריות ועוד.
תצויין מעורבות בית הנשיאות בנושא הבהמה הגסה ובעיקר בתקופת רבי יהודה הנשיא על שלל קשריו עם השלטונות הרומיים.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מדהים כמה החקיקה התלמודית התפתחה והשתנתה עד סוף בית שני, באותם זמנים לפי כל תקופה נכתבו חוקים חדשים, שונו חוקים ישנים, פורשו מצוות דתיות לכאן ולשם, והותאמו לרוח התקופה…
ואילו בשלב מסוים איפה שהוא אחרי בית שני “נתקעה” ללא אפשרות לשינוי כל שהוא, למשך אלפיים שנה , עד שהפכה למה שהיא היום – אוסף של חוקים וכללים לא רלוונטיים ולא מתאימים לתקופה, וכל מה שניתן לעשות בהם זה ללמוד ולשנן אותם שוב ושוב רק למטרת הלימוד והשינון וללא שום תועלת ותוחלת.