אגודות מקצועיות בפרובינקיה יהודה/ד"ר יחיעם שורק

ד"ר יחיעם שורק

בתקופת הקיסרות הפלאוויית, האנטונינית ואחר-כך הסוורית הרומית (משנת 70/69 לספ' ועד 235 לספ'), ראתה רומא בעין יפה ומבורכת את איגודם המקצועי של האומנים (collegia romanorum), וזאת מסיבות שונות: ארגון הייצור, חלוקת המיסים וגבייתם, מתן שירותים לממלכה ועוד.
טיבה של ההתאגדות המקצועית בפרובינקיה יהודה לא נגזר ישירות מן הקולגיות הפרופסיונליות שברומא, אלא בהשפעת האגודות היווניות, שהוקמו לתכלית כלכלית-מקצועית-חברתית. הללו שנו מהרומיות בהגנה על זכויות החברים ובשיתוף הפעולה ביניהם. עם זאת אין להתכחש לחותם המסויים של האגודות הרומיות.
בתקופה הנידונה אנו עדים להתרחבות ענפי המלאכה והתעשיה, להסתעפותם ולגיוונם, כשכל ענף העסיק פועלים מיוחדים, מומחים, ומתוך כך היה זה די הגיוני שתצמחנה גילדות מקצועיות. כמו כן בתקופה זו, למן החורבן ואילך, התפתחה דווקא מערכת יחסים תקינה בין הציבור היהודי לבין השלטון הרומי וכן בין הציבור הזה לבין ערי הפוליס. קשרים אלה הביאו, אם כי יותר בדלת הצדדית, להיחשפות נוכח מערכות כלכליות וחברתיות שפעלו באותה עיר, כמו למשל הגילדות המקצועיות.
האגודות נקראו על שם אומנות החברים, כמו ה"ספנין", ה"צמרין", ה"גרדיין" ועוד. לעיתים התכנו בשם חברות או חבורות, כגון אחד החברים אשר "נעשה גבאי", כלומר הפך לגובה מסים מטעם השלטונות הרומיים, ובימים קשים פסקו חברי הסנהדרין כי בנסיבות כאלה "דוחים אותו מחברותו", כלומר מדיחים אותו מחברות באגודה.

אירגון האגודות
את האגודה הנהיג פונקציונר שכינויו היה "רב" או "רבן". רבי אלעזר בן פרטא היה למשל "רבן של תרסיים", כלומר מפיקי אריגי פשתן. לעיתים הוא נקרא בשם "ראש", בבחינת השפעת מקבילו ההלניסטי – "ארכי" – כאותו בן שילא, שהיה ראש טבחים בציפורי, או "ראש אומנות", ולעיתים במקורות המדרשיים –"ארכון טיקטונון".

האגודות למיניהן

ספנים
הרומאים טיפחו את ארגון הספנים והעניקו לו פריבלגיות רבות. מקורות חז"ל מעידים כי "רשאין הספנין לומר: כל מי שאבדה לו ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת. אבדה בבוסיא (=בשל רשלנותו), אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת" (תוס' בבא מציעא יא, 26). כלומר אגודת הספנים פיתחה את הביטוח ההדדי של אמצעי התעסוקה, ובמקרה זה – הספינה. יש להניח שהספנים ו/או בעלי כלי השיט, נאלצו לשלם "דמי ביטוח" לקופה המשותפת, שממנה ניתן היה להפריש את המימון לספינה הטרופה. איזכור הביטוי התלמודי "מנהג הספנין" עשוי להתקשר לנושא האיגוד המקצועי הנדון כאן.

דייגים
עדות רמוזה לאיגודם של דייגים בבחינת סעיף כלשהו בתקנונם, נמצא בתוספתא הבאה: "בראשונה שהיו שבטים כתיקנן אמרו: אין אדם פורס חרמו (רשתו) ומעמיד ספינתו בתוך של חבירו, אבל צדין (דגים) בחכין (חכות) ובמכמרות. מכל מקום אין נמנעין בלבד שלא יפרוס הקלע ויעמיד את הספינה" (תוס' בבא קמא ח 17). לעניין זה מתקשרת עדותו של רבי יוסי הגלילי: "אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה, מפני שהיא חלקו של נפתלי, ולא עוד אלא שיתן לו מלוא חבל לדרומה של ים" (שם, 18). שמא הביטוי "חרמי (דייגי) טבריה" המופיע בירוש' קשור באיזשהו אופן לענייננו.

צבעים
התוספתא מספרת כי "רשאין הצמרין והצבעין לומר: כל מקח שיבוא לעיר נהיה כולנו שותפים בו" (תוס' בבא מציעא יא, 24). עדות זו מאירה עינינו לגבי תכלית נוספת של האגודה המקצועית – כלכלית-שיתופית, שהמקח יהיה מוסדר שיתופית. גם התקנה הבאה עשויה להיות מובנת על רקע מסוים של התאגדות מקצועית: "לא יעמיד אדם חנות של נחתומין (מאפיה) ושל צבעין תחת אוצרו של חברו" (משנה בבא בתרא ח' ג'). לפנינו, כך דומה, תקנה המסדירה הגנה לחברי הגילדה מפני אומנים, שאינם שייכים לאגודה, ומפני השגת גבול של אחד מחבריה. כל העדויות הללו יהיו מובנות על רקע התפתחות מלאכת הצביעה בקרב יהודי הפרובינקיה, ועד למידה כזו ש"הצבעין קבעו צביעה, מלאכה בפני עצמה" (תוס' שבת ט 18).

בנאים
העדות הבאה עוסקת באירגונה ומיסודה של האגודה, כאשר היא מסדירה את האחריות החלה על חבריה במקרי נזק, כל אחד בהתאם לתפקידו בסולם האגודה: "תנו רבנן – החצב שמסר לסתת, הסתת חייב; הסתת שמסר לחמר, החמר חייב; החמר שמסר לכתף, הכתף חייב; הכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב; הבנאי שמסר לאדריכל, אדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה, כולן חייבים לשלם" (תלמוד בבלי, בבא מציעא קיח ע"ב). הימצאותו של "ראש המייסדים", שכילה את מלאכת הבניין בטבריה, מעידה אף היא על אירגון ומיסוד המערכת המקצועית.

חמרין
במקורות חז"ל נמצא את המונח "מנהג החמרין", כדי ללמד על התאגדות או התארגנות ממוסדת, וביתר דיוק התוספתא מוסרת עדות בדבר תקנה הדנה באחריות ההדדית לכלי העבודה אצל חברי הגילדה: "רשאין החמרין לומר: כל מי שתמות לו את חמורו, נעמיד לו חמור אחרת. בבוסיא (בעקבות רשלנות), אין צריכין להעמיד לו חמור אחרת. מתה שלא בבוסיא, צריכין להעמיד לו חמור אחרת" (תוס' בבא מציעא יא, 21). מעניינת ההבחנה בין אובדן מקרי לבין אובדן כתוצאה מרשלנות הבעלים, והיא כרוכה בהסכם הכתוב, כך דומה, בין החמרים, היינו נהגי החמורים. חברות באגודה הקנתה בטחון אישי, פיזי, וכתוצאה מכך גם נפשי.

נחתומין
פרט להגנה כנגד "ירידה לאומנות חבירו", כלומר להגן על מלאכתו וחנותו של כל נחתום ונחתום (אופה), שהיא מוכללת מן הסתם, מעידה התוספתא (בבא מציעא יא, כה) כי " רשאין (הנחתומין) … לעשות רגיעה ביניהם". הוראה זו נוגעת ל"רגיעה", אולי הפסקת עבודה מטעמים שונים, ושמא למחאה כוללת, מעין שביתה. אין ספק שמדובר על התאגדות מקצועית בין הנחתומים המעניקה להם כוח משמעותי.

הגנה על סודיות מקצועית
אך טבעי הוא, שחברי האגודה ישמרו סודות ייצור שעברו מדור לדור. עדות אפיגרפית, ארכיאולוגית, מן המאה הרביעית-שישית לספ', המופיעה ככתובת בבית הכנסת הקדום בעין גדי, מוסרת כי "מן דגלי רזא דקרתא לעממיא" בנוסח שבועתי. כלומר, אסור לגלות את סודות העיר (והכוונה לדרך הפקת בושם האפרסמון, שמניו ושאר מיני צרי שהפיקו ממנו) לזרים, למי שאינו שייך לחבורה, לאגודה.

זיקה משפחתית
כמה אגודות היו למעשה פועל יוצא מאומנות או מומחיות יצירתית שעברה בירושה כמו גילדת הדייגים של יפו, ועד למידה כזו שרבי יוחנן הורה: "לעולם אל ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו" (ערכין טז ע"ב). במקרה אחרת דוחקת אם שהתאלמנה בבנה לעסוק באומנות מסויימת, בניגוד לעמדת האב, עוד בהיותו בחיים, והדבר אינו עולה בידה. התלמוד הירושלמי מעיד כי "ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיוון שעמד בנו, מסרה לו" (ראש השנה פ"א נז ע"ב). נכון, לעיתים, וביחס למקצועות מסויימות, נוצרה מעין הורשת מקצוע על יסוד סודות המקצוע, כמו רפואה, אלא שאין לשלול מכך, כפי שאנו עדים בתרבות היוונית ואף הרומית, את נוכחותה של התאגדות מקצועית אף בזיקה הנ"ל, המשפחתית.

בתי כנסת
סממן נוסף של האגודה המקצועית היה כרוך באימוץ הוויה חברתית-דתית בצוותא, והיא התכנסות החברים בבית הכנסת משלהם, שלעיתים נקראו על שמם כגון "בית כנסת של טרסיים בלוד" ובטבריה ושל רופאים בלוד. על בית הכנסת המפורסם שבאלכסנדריה מעידה התוספתא (סוכה ד, ו) כי בו ישבו קבוצות מוגדרות של בעלי מלאכה כגון " … ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בא ומיטפל לאומנותו ומשם היתה פרנסתו יוצאה". מידור הישיבה בבתי הכנסת על פי תעסוקת הבעלים מצביעה על הקשרים החברתיים בתוך האגודות, מיסוד האגודות, כוונות יעילות-תעסוקתיות (אפילו בבית הכנסת). מקור טבריאני המשוייך למחצית המאה השלישית לספ' מספר כי גם בעולם הבא ישכנו בעלי המלאכה בבתי הכנסת על פי מקצועותיהם. משאלת לב? או ציון סמלי של עובדה היסטורית? בכל מקרה התנסחות כזו מעידה על שיוך מקצועי, קולגיאלי, במסגרת של אגודה, כשהחברים היו משוייכים אליה ובצמידות חברתית כה עזה, עד כי נראה שגם לאחר מותם יתמידו באותה שותפות.

רחובות ושווקים
כמקובל בתרבות הרומית נמצאו רחובות ואף שווקים מיוחדים, או קבוצת דוכנים בשוק, שהתפלגו על-פי המקצוע האומנותי, ובכל מקרה השתייכו לאגודה מקצועית. תופעה דומה נצפתה אף בחברה היהודית, כמו שוק הנגרים, הצמרים, אורגי השקים ומוכרי הסלים בטבריה; כמו שוק מעבדי העורות והחמרים בקיסריה; כמו שוק הרוכלים בבית שאן; כמו שמונים חנויות של אורגים במגדל צבעיא; כמו שוק הצמרין בירושלים ועוד.

"אומנות" מסוג אחר
סוגיית האגודות המקצועיות כרוכה, כך דומה, בשקף חברתי-אקדמי, שמוצא את ביטויו בתקופות הנידונות, והכוונה למושג, שהיה בעצם מוסד, ושמו "בני חכמים". במרוצת המאה השניה לספ' מתגבשת בהווי הסנהדראי של היישוב היהודי קבוצת הנהגה, שמעמדה ניזון מדין הירושה. כלומר, בניהם של חכמים, חברי סנהדרין, החלו לרשת את המוסד האחר, המקובל עד אז, בשם תלמידי חכמים, שיצקו מים על ידי חברי סנהדרין מובהקים, ועם הזמן הפכו הם עצמם לחכמים מוסמכים, ממונים. מעמד בני החכמים החל דוחק את מעמד תלמידי החכמים, מה שכנראה משקף את תופעת הקולגיות המקצועיות, ובעיקר אלו שצמחו והתפתחו על רקע משפחתי.

ריכוז מאמריו של ד"ר יחיעם שורק באתר הידען

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~366684887~~~185&SiteName=hayadan