שלדי אדם שלמים עשויים להעיד על קיומן של קבוצות אדם שונות בארץ ישראל לפני 100,000 שנים ויותר
עצמות מאובנות של אדם קדמון הן ממצא חשוב ורב-ערך במחקר האנתרופולוגי; שלדים מאובנים שלמים, מהגולגולת עד עצמות האצבעות, הם ממצא נדיר ויקר. קבוצת המחקר בראשות פרופ’ ישראל הרשקוביץ מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ומרכז דן דוד לחקר תולדות האדם חושפת כעת במעבדה ממצא שחשיבותו גדולה עוד יותר: קבוצת שלדים פרהיסטוריים בני למעלה מ-100,000 שנים שנקברו, כנראה בצורה טקסית ומסודרת, במערה קטנה בשולי מדבר יהודה. המערה נחפרת על-ידי הארכיאולוג ד”ר יוסי זיידנר מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
“ארץ ישראל עשירה במאובנים קדומים של אדם, החל ממיליון וחצי שנים לפני זמננו, שהתגלו ברובם בכרמל ובגליל,” מספר פרופ’ הרשקוביץ. “ארץ ישראל הייתה מעין ‘תחנה מרכזית’ בנדידת האדם בין יבשות, ובפרט מאפריקה לאסיה ולאירופה. כל חוקר של תולדות האדם, מוצאו והתפשטותו בעולם הישן צריך להגיע לארץ וללמוד את המאובנים שנחשפו כאן”.
מחקרו של פרופ’ הרשקוביץ, שבוצע בתמיכת הקרן הלאומית למדע, מתמקד בחצי מיליון השנים האחרונות – תקופה דרמטית בהתפתחות האדם. “אנחנו רגילים לדבר על המהפכה החקלאית ועל המהפכה התעשייתית, אך חשובה לא פחות הייתה המהפכה הדמוגרפית-כלכלית-חברתית בתקופה הפליאוליתית הקדומה, לפני 400,000 שנים לערך, שבמהלכה עבר האדם שינוי קיצוני באורח חייו.
“עברנו מחיים בקבוצות גדולות לחיים בקבוצות קטנות; מחיים בשטח פתוח לחיים במערות; מאבני יד מסורבלות וגדולות לכלים מורכבים וקטנים יותר; משימוש מזדמן באש לשימוש אינטנסיבי; מציד חיות גדולות לציד חיות בינוניות וקטנות. האמנות, הקישוט והקבורה הופיעו גם הם. במקביל התחולל שינוי עצום באוכלוסיות האדם. ממין דומיננטי אחד של אדם, הומו ארקטוס (Homo erectus), עברנו למגוון גדול של טיפוסי אדם. האנתרופולוגים מונים היום למעלה מ-10 מיני אדם שונים ברחבי העולם הישן באותה תקופה, שרובם התקיימו בו-זמנית. לפני כ-50,000 שנה, המגוון הגדול הזה נעלם מסיבה לא-ידועה. נשארנו מין אחד ויחיד של אדם: הומו ספיינס”.
את הממצאים המפתיעים גילו ד”ר זיידנר ופרופ’ הרשקוביץ במערת תנשמת, בקרבת העיר שוהם. בתחילה לא תלו החוקרים תקוות גדולות במערה זו, הרחוקה מהאזורים שבהם התגלו רוב מאובני האדם בארץ ישראל – הכרמל והגליל. המערה קטנה יחסית והשכבות הארכיאולוגיות התאבנו זה כבר, התגבשו והפכו לסלע קשה עמיד בחפירה רגילה. החוקרים החלו את החפירה בטראסה הקטנה שבחזית המערה. למרבה השמחה, גילו החוקרים שהסלע הקשה צופן בחובו אוצר פליאונטולוגי: שלדי אדם שהסלע הגן עליהם היטב מפגעי הזמן, וכמה מהם השתמרו כמעט בשלמותם.
הסלע הקשה הצריך שימוש באמצעי חפירה מיוחדים, המקובלים יותר בחפירה ובחילוץ של עצמות דינוזאורים בנות מיליוני שנים מאשר בגילוי עצמות אדם במערות בנות אלפי שנים. כדי לחלץ את העצמות בזהירות מן הסלע הקשה, חתכו החוקרים גושי סלע גדולים שהכילו את השלדים והעבירו אותם למעבדה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. שם, בעזרת טכנאים מיומנים וכלים ייעודיים, הסירו אט-אט את הסלע וחשפו את השלדים האנושיים.
עד היום נמצאו שרידים של שישה שלדי אדם מאובנים סמוכים זה לזה, מקצתם מקופלים בתנוחות עובריות, ולצידם ממצאים אחרים, כגון שרידי מזון, העשויים להתפרש כמנחות למתים. שתי הסוגיות המרכזיות שעל הפרק הן: מי היו הנקברים במערה, והאם מדובר במערת קבורה? התשובות לשאלות אלו עשויות לחולל מהפך בהבנתנו את האדם הקדמון, אורח חייו והתנהגותו.
באילו בני-אדם מדובר: האם היו אלו בני-אדם מודרניים (הומו ספיינס)? או שמא ניאנדרתלים או דמויי-ניאנדרתלים? אולי היו אלה היברידים בין שני המינים? ואולי מין אדם אחר לגמרי? מנין באו ולאן המשיכו מכאן?
אם אכן יתברר שמדובר באתר קבורה, כלומר מקום שבני-אדם השתמשו בו כדי לקבור את מתיהם בצורה מתוכננת ולאורך זמן, הרי שזה ממצא בעל חשיבות עולמית עצומה. אתרי הקבורה המסודרים העתיקים ביותר המוכרים לנו הם מלפני כ-6,000 שנה, מהתקופה הכלקוליתית – ואילו השלדים ממערת תנשמת עתיקים בהרבה: גילם מעל 100,000 שנים! אם אכן כך הדבר, עולות כמה תהיות: מקובל להניח שאתרי קבורה מסודרים מאפיינים חברות חקלאיות, שחבריהן יושבים בטריטוריות קבועות וקוברים בהן את מתיהם. המהפכה החקלאית התחוללה לפני כ-12,000 שנים, ומאובני מערת תנשמת קדמו לה אפוא בהרבה. האם ייתכן שהציידים-לקטים הפרהיסטוריים בארץ השתמשו במערה כאתר קבורה? אם כך, הדבר עשוי להעיד על קשרי דם בין חברי הקבוצה, על התנהגות טריטוריאלית, על שפע מזון ועל אוכלוסייה צפופה.
“אין כמעט גבול למידע שאפשר להפיק מעצמות,” אומר פרופ’ הרשקוביץ. “העצמות הן סוג של מכשיר הקלטה הרושם את תולדות חיינו (אוסטיאוביוגרפיה). דברים רבים שקרו במהלך חיינו מקודדים לתוך העצמות: פעילות פיזית, טראומות, תזונה, גיל, מבנה גוף, מחלות ועוד. גם חלבונים וחומר גנטי שנשתמרו בעצמות מאובנות מספרים לנו לא רק על מוצא האדם אלא גם על תכונותיו הפיזיות. ההיסטוריה שמתועדת בעצמות היא אמיתית ואובייקטיבית יותר ממה שהאנשים עצמם יוכלו לספר לנו, שמושפע מנקודת מבטם ומהזיכרון הסובייקטיבי שלהם.
“כאשר שואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני ביו-היסטוריון. אני משתדל לספר את תולדות האדם לפי מידע שאני דולה מעצמות של אנשים שחיו בתקופה שאני חוקר.”
החיים עצמם
פרופ’ ישראל הרשקוביץ נהנה “לשוחח” עם אנשים שחיו בעבר, “לשמוע” את סיפור חייהם המרתק ו”לבקר” במקומות המגורים שלהם, וכן מקריאה ומטרקים ברחבי העולם.
