דברים שיורמים יודעים: למה יש 24 שעות ביום ומי החליט מה השעה?

 היממה  מחולקת לשני תריסרי שעות משום שהשעה נולדה עוד לפני שהשיטה העשרונית ניצחה את בסיס 12 המתחרה. השעה הקבועה באורכה היא המצאה חדשה יחסית

ניצן שואל 2 שאלות על יחידות הזמן.  למה היום מחולק דווקא ל24 שעות? מי החליט מה תהיה השעה?

נתחיל בשאלה הראשונה, למה דווקא 24?  היממה  מחולקת לשני תריסרי שעות משום שהשעה נולדה עוד לפני שהשיטה העשרונית ניצחה את בסיס 12 המתחרה.

חלוקת היום ל12 שעות מקורה בבבל, נדדה ליוון ומשם עשתה דרכה לרומא ולאירופה והשלימה את ניצחונה בשנת 1628 כשאומצה בסין הקיסרית שם החליפה שיטת זמן עשרונית בה חולק היום ל 100 יחידות. המהפכה הצרפתית שאפה לכונן עולם רציונלי בו כל המידות יהיו עשרוניות ואכן בשנות ה90 של המאה ה18 נעשה הניסיון האחרון (וכנראה היחיד) ליצור מערכת זמן עשרונית: היום חולק ל10 שעות, כל “שעה” כזו ל100 דקות וכל דקה ל100 שניות. למרות היתרון הברור של שיטה זו בה ניתן לכתוב כל שעה ביממה כשבר עשרוני נטשה צרפת את השעון המהפכני יחד עם חברו השבוע בן עשרת הימים.

 החלוקה לתריסרים עתיקה אלא שהשעה שלנו שונה בתכלית מזו של אבותינו. שעתם של הקדמונים הייתה 1/12 מהזמן שבין הזריחה לשקיעה, חלוקה “טבעית” שנוח למדוד בשעון שמש. השעון הזה שאינו אלא מוט קבוע באדמה קל לבנייה ואינו דורש תחזוקה.  הצל הוא אמצעי נוח לקביעת השעה אפילו ללא שעון שמש, בקומדיה של אריסטופנס מצווה אישה על בעלה לחזור לארוחת הערב כשצילו יתארך ל10 רגל. ב”סיפורי קנטרברי” מן המאה ה14 מתאר ג’פרי צ’וסר צליין המשתמש בצל העצים לחישוב השעה

“אף זאת ראה: צל כל אילן זקוף

ארכו ממש כאורך אותו גוף

 המטילו. חישב כדילקמן:

אם זה ארכם של הצללים, משמע

השמש הבוהק ומתנוסס

לגובה מ”ה מעלות (45⁰) טיפס

והשעה בקו הרוחב כאן

על פי כל זאת היא עשר כמובן” (“סיפורו של הפרקליט”, בתרגום שמעון זנדבנק)

בכמה מקומות  היה שעון השמש הדרך הפופולארית לקביעת השעה עד קרוב מאוד לזמננו. פוסט, קצין בריטי שנשלח לסמן את הגבול שבין פרו, בוליביה וברזיל בתחילת המאה ה20 בנה שעון שמש בריברלטה, עיירה בעומק אגן האמזונס. השעון נחנך בטקס חגיגי בצהרים  אלא שבלילה פרצה מהומה כשניסו תושבים לקבוע את השעה לאור נרות, לאחר ויכוחים לוהטים שגלשו לקריאות רמות בגנות האימפריאליזם הבריטי הופיע שוטר שנזף בקהל “טיפשים, אינכם יודעים שיש לחכות לעליית הירח עד שניתן יהיה לקרוא את השעה?” 

ואכן, שעון השמש מותיר את הלילה ללא חלוקת זמן ולכן בעוד חלוקת היום ל12 עתיקה מאוד חלוקת היממה כולה ל24 צעירה בהרבה. הלילה הסתפק בחלוקה גסה ל3 “אשמורות”. השורה “אשמורת תיכונה נושקת לשלישית” בשירה של נעמי שמר ”החגיגה נגמרת” פרושה בערך 2 בלילה. לכאורה עמד לרשות אבותינו אמצעי לחלוקת הזמן לשעות שוות: שעון המים. מכד שנשמר מלא זרמו המים בקצב אחיד לכלי קטן יותר שעמד על כף מאזניים כך שלאחר שעה עלה משקל הכלי על המשקולת שמולו. בשעון מים השתמשו כשנדרשה חלוקת זמנים מדויקת: כך נקצבו הזמנים שהוקצו לתובע ולנתבע בבית הדין וכך נקבעו מכסות זמן ההשקיה לשדות.

שעוני המים הפכו מתוחכמים יותר עם השנים, במקום המשקולות הותקן מצוף שהתרומם עם עליית מפלס המים והפעיל מתקנים מכאניים שונים. שעון מים משוכלל במיוחד פעל במאה השישית  בכיכר השוק של עזה: המנגנון כלל צלצולי פעמון לציון השעה, דלתות שכל אחת מהן נפתחה בשעה “שלה” וגילתה את אחד מ12 סימני המזלות ושפע דמויות מיתולוגיות שהתנועעו בהתאם להתמלאות מכלי המים.

אבל באופן מפתיע במשך מאות שנים לא הביאו שעוני המים והחול לחלוקת זמן אחידה: כדי לשמר את הקשר בין השעה לתנועת השמש הוחלפו המשקולות המאזנות  כדי שהשעה תמשיך להיות ארוכה בקיץ וקצרה בחורף. ההבדל זה בין השעה שלנו לשעה של אבותינו אינו טכני אלא מבטא תפיסה שונה של הזמן.   השענים הקדמונים ראו בשעה  יחידת זמן טבעית הנקבעת מתנועת השמש והכוכבים על כיפת השמיים ולא כאמצעי שרירותי לקביעת לוחות זמנים. הסיסמה “זמן הוא כסף” שטבע פרנקלין בשחר המודרניות נשמעת לנו כקלישאה אך היא מסמנת מהפכה פילוסופית: הזמן הפך לאמצעי ייצור. לשם השוואה, בימי הביניים הכנסייה הקתולית נימקה את איסור הריבית בכך שאסור לבן תמותה להשתמש בזמן שהוא קניין האלוהים לרווחיו הפרטיים.  

עצם הרעיון שלכל רגע יש מספר מיוחד לו ושהתשובה לשאלה “מה השעה?” חד משמעית, זמינה וחינמית חדש ומהפכני.

רוב בני האדם לאורך ההיסטוריה הסתדרו מצוין בלי לדעת אף פעם מה השעה. שגרת היומיום התנהלה על פי המחזורים הטבעיים של תנועת השמש על כיפת השמיים, שינוי הרוח, הגאות והשפל או פעילות בעלי החיים. כך מזהה יעקב אבינו, ללא שעון,  הפרה של סדר היום אצל רועי הצאן שהוא פוגש בחרן ” הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה”. הרועים הכירו את “עת האסף המקנה”, הספנים את זמני הגאות ורוב בני האדם, שחיו בכפרים, קמו עם זריחת החמה, נחו בשעות החום וסיימו מלאכתם עם שקיעת השמש. חלוקה מוסכמת של היום הייתה נחוצה רק לשכבה דקה מקרב שוכני הערים: אנשים שנדרשו לפגישות מסחריות או משפטיות ועבורם נועדו שעוני שמש וצלצולי פעמון של מוסדות דתיים.  

השעה המודרנית: חלק ה24 מיממה שאורכה זהה בכל מקום ולאורך השנה נוצרה בימי הביניים במנזרים של מסדר הבנדיקטים שביקשו להדריך עצמם לענווה ולציות לאל. במסגרת זו נשללו הקניין הפרטי והשליטה האישית בזמן. לוח הזמנים הנוקשה כלל זמני השכמה, עבודה, ארוחה וכמובן תפילה. מפסוק קס”ד שבמזמור תהילים קי”ט ” שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ ..” למדו הבנדיטים שעליהם  לקבוע 7 זמני תפילה בכל יום ופסוק ס”ב באותו פרק ” חֲצוֹת-לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ..” חייב, לשיטתם,  מדידה מדויקת של הלילה. הצורך הדתי הזה יצר מוטיבציה לשכלול שעונים מכאניים. יש מי שהופך את היוצרות וטוען כי הנזירים השתעבדו לסדר יום מדוקדק משום שעמדו לרשותם שעונים. היו גם מניעים חילוניים לקביעת שעה אחידה. בארצות מוצאו הדרומיות של השעון היה ההבדל בין שעת הקייץ לשעת החורף קטן , כ70 דקות לשעה הארוכה ל50 דקות ביום הקצר, ככל שהצפינה מערכת 12 השעות הפך היחס גדול יותר ונוח פחות. בסקוטלנד למשל הייתה שעה קייצית ארוכה פי שלוש בערך מאחותה החורפית, זאת בנוסף לנדירותם של ימים שטופי שמש וחדי צל בהם ניתן להשתמש בשעוני השמש. אי שם בסוף המאה ה13 או תחילת ה14 הושגה פריצת דרך טכנולוגית – המחגר (escapment) גלגל שיניים שלשונית מתכת הופכת את תנועתו חד כיוונית ומאפשרת “ספירה” של פסיעות מתוך תנועה סיבובית קבועה. השעונים הראשונים הללו לא כללו תצוגת מחוגים והסתפקו בהפעלת פעמון. רוב הציבור לא ידע ממילא לקרוא לוח שעון וכל שנדרש היה ספירה של 1 עד 12 צלצולים.  מהכנסיות עבר השעון אל הערים, אנשים היו מורגלים בצלצולים שבישרו על אירועים שונים- תפילות, פתיחה וסגירה של שערי העיר, התחלת יום השוק וכו’, שמשגדלו הערים התרבו גם הארועים שיש להכריז עליהם. העיר מילנו של הרנסנס מתוארת כתוהו ובוהו אקוסטי של צלצולים שבישרו על אינספור התרחשויות מסחריות, דתיות ומשפטיות. השעון המרכזי על צלצוליו הקצובים סיפק זמן ציבורי אחיד וארגן גם את זמן החשיכה באותה רמת דיוק של שעות היום.

כך התרגלה אירופה העירונית ליממה בת 24 שעות שוות בעוד רוב האוכלוסיה הכפרית פשוט הסתדרה בלי שעונים כלל. אבל גם במרכזי הערים עדיין נותר הקשר לשעון הטבעי של תנועת השמש: שעה 12 בצהריים אכן סימנה את מחצית הזמן שבין הזריחה לשקיעה וביום השוויון זרחה השמש ב6:00 ושקעה ב18:00. כיוון שזמני השקיעה והזריחה משתנים בכיוון מזרח – מערב היה לכל עיר שעון משלה ואסטרונום מקומי היה מכוון אותו. בין מזרחה של אנגליה למערבה,למשל, היה הפרש זמנים של כחצי שעה. כאשר לצרכי ניווט ימי הומצא שעון נייד מדוייק החל מצפה הכוכבים של גריניץ’ “למכור זמן” לשענים של לונדון הסמוכה כלומר לאפשר להם, בתשלום, לכוון את שעוניהם על פיו. הצורך בשעון אחיד לערים שונות התעורר רק כשהתפשטה מערכת הרכבות באמצע המאה ה19 ונדרש זמן אחד לתחנות שעל אותו קו. באופן טבעי נבחר לשם כך זמן העיר המרכזית שעל המסילה. באנגליה הגיעו רוב קווי הרכבת ללונדון וכך הפך שעון גריניץ’ לזמן של אנגליה ואחר כך למגדל השעון של האנושות כולה. השעון איבד את הקשר האחרון אל הטבע והתהליך הושלם: הזמן הפך למלאכותי ומוכתב מלמעלה. השינוי בתפיסת הזמן הוא חותמה הגדול של המהפכה התעשייתית על האנושות. בעיני מתבונן מ”תרבות שעון” נראים החיים לפניו נינוחים ובזבזניים. העבודה מתבצעת בהתקפים של פעלתנות מרובה המלווים בתקופות בטלה. מאפיין מרכזי של חיים כאלו הוא אי הפרדה בין עבודה לחיים ובין חברים לעמיתים לעבודה.

משהומצאו מכונות הייצור המכניות  הפכה העבודה מאורגנת ומתואמת, שוב לא ניתן היה לסמוך על תנועתה הנינוחה של השמש על כיפת השמיים.  השעון שהיה עד אז אביזר מותרות או מכשיר לשירות פעמון הכנסיה הפך לכלי עבודה ושליטה. בשחר המהפכה התעשייתית מתועדים קונפליקטים  בין עובדים המתמרדים נגד עריצותם הלא מובנת של המחוגים. חוסר האמון העמיק משום שהשעון היה בבעלותו ובטיפולו של בעל הבית ומחוץ להישג ידו של הפועל.  הממסד הפוליטי והדתי קידם את ההתפתחות בברכה. הבטלה מובילה לפריקת עול והמשמעת שמקנה השעון מרחיקה את הסכנה. עובדים בענפים אליהם אחרה המהפכה התעשייתית להגיע ושעבדו עדיין כעצמאיים ללא שעון נחשבו לעצלים ומופקרים מבחינה מוסרית. סדר יום המוכתב על פי שעון מכני נחשב סימן מובהק לקידמה וחדשנות. בדרום ארה”ב בתקופת העבדות לא היה צורך כלכלי  בשיטות ארגון הזמן החדשות (אין צורך בשעון נוכחות עבור מי שכבול פיזית למקום העבודה) ובכל זאת סיגלו בעלי מטעים רבים את סדר היום החדשני. השעון היה סממן מודרניות וקידמה שניתן לייבא בלי סרח עודף של רעיונות מודרניים בעייתיים מצפון.

לאחר שחדר השעון אל מקום העבודה היה בית הספר היעד הטבעי הבא. שם אומצה בהתלהבות מערכת שעות קבועה שאמורה להקנות משמעת והרגלי עבודה שהועתקו מבתי החרושת.  כך, בין צלצולי פעמון קצובים התחנכנו כולנו עד שקשה לנו לדמיין אפילו עולם ללא לוחות זמנים.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• ג’ון הריסון, השען שהביא למדידה מדויקת של קו האורך, משימה שהאסטרונומים נכשלו בה
• מה השעה? תלוי את מי שואלים
• מתכנני כלי התצפית של המאה ה-21 זוכים בפרס דן דוד בממד זמן העתיד, המוקדש השנה לאסטרונומיה
• חבל על הזמן