מה השעה? תלוי את מי שואלים

המחלוקת המתמשכת ורבת התהפוכות על אורכו של שבוע העבודה מדגישה כי הזמן הוא הסדר חברתי, לא פחות מאשר עובדת טבע

  
 
 
השעון הנוזלי. סלבדור דאלי

מאת: ג'יימס רייסון
השבוע הוא יחידת זמן ידועת סבל, ראויה לרחמים. בניגוד ליום ולשנה המקודשים על ידי המחזור והמסלול של כדור הארץ, לשבוע אין שום הגנה ממרום. הוא מופיע בתנ”ך ולמעשה תמיד היה מועמד לרפורמות. לוח השנה המהפכני הצרפתי של ,1793 למשל, עשה ניסוי של יחידת זמן חדשה ובה עשרה ימים. ב-1929 הנהיגה ברית המועצות יחידת זמן של חמישה ימי עבודה, שבה לכל חמישית מכוח העבודה היה יום מנוחה משלה ולא היה יום פגרה משותף לכולם. אבל אף אחד מניסויים אלה לא האריך ימים. כך איפוא התאמתו בדיעבד הדברים שאמר הבישוף גרגואר למהפכנים הצרפתים: “יום ראשון היה קיים לפניכם ויהיה קיים אחריכם”.

אבל האם יום ראשון אכן שרד? בארצות הברית אפשר היה לראות ב-40 השנים האחרונות ביטול נרחב של ה-“,”Blue Laws חוקים שאסרו עבודה ומסחר בימי ראשון. לא רק מכירת אלכוהול נאסרה, אלא גם פתיחת מספרות וקיום מופעי בידור ציבוריים היו מחוץ לחוק. בעקבות ביטולם של אותם חוקים, נהפך יום ראשון ליום ככל הימים.

גם שבוע העבודה איבד מייחודו בתקופה שהזמן בבית ובמשרד התערבבו זה בזה. אחראים לכך הטלפונים הסלולריים, האינטרנט וטכנולוגיות אחרות. שבוע העבודה של 40 השעות, המעוגן בחוק מאז ,1938 נשחק בעשורים האחרונים; אמריקאים רבים עברו למקצועות הפטורים מחוק זה. ועצם הכלל, שהגביל את שבוע העבודה ל-40 שעות, עלה לאחרונה לדיון מחודש. לא מכבר תמכה המפלגה הרפובליקאית ב”חוק גמישות זמן המשפחה” שהיה אמור לאפשר לעובדים לקבל את שכרם על שעות נוספות כימי חופשה. אבל הצעת חוק זו נפלה בבית הנבחרים בגלל התנגדות עזה מצד איגודים מקצועיים.

על פי טוד ד' רקוף, פרופסור למשפטים בהרווארד, זמן הוא הסדר חברתי לא פחות מאשר עובדת טבע. התנסותנו בזמן נוצרת על ידי שורת החלטות שאנחנו יכולים לסגל לצרכינו המשתנים. עד כמה עלינו להתאים את פעילויותינו לאור היום? עד כמה חופשות ופגרות חשובות בעיצוב החיים? מה הוא מספר השעות המרבי שיש להתיר לאדם לעבוד בכל שבוע?

ראו לדוגמה את הפעולה הנראית פשוטה כל כך – לבדוק מה השעה. ב-1883 יצרו שירותי הרכבות מערכת של אזורי זמן כדי להקל על תיאום בואן של רכבות שנסעו למרחקים גדולים. אולם השימוש באזורי זמן עמד בסתירה למוסכמה של הזמן המקומי, שלפיה כוונו השעונים לשעת הצהריים כאשר השמש עמדה בדיוק מעל.

הפער בין שתי השיטות הגיע לידי משבר במקרים כמו “ג'ונס נגד חברת הביטוח הגרמנית” מ-.1899 בניין בקרסטון שבאיובה עלה באש חמש דקות לפני תום פקיעתה של פוליסת הביטוח על פי הזמן המקומי, אבל שתי דקות וחצי לאחר שהפוליסה פקעה על פי “הזמן המרכזי”. ב-1918 פתר הקונגרס האמריקאי בעיות מסוג זה בקבלת חוק הזמן הסטנדרטי. החוק כונן חמישה אזורי זמן, שהשימוש בהם היה חובה בסוגיות חוק פדרלי וסחר בין מדינות ארצות הברית.

עניין אחר שנוי במחלוקת היה צעד שהונהג ברחבי ארצות הברית במלחמות העולם הראשונה והשנייה. יום העבודה שונה אז כדי שיכלול שעות אור רבות יותר, לחיסכון באנרגיה. לאחר כל מלחמה ביטל הקונגרס את שעון הקיץ, אבל אזורים רבים בחרו להמשיך לקיים אותו. כך נוצרו כיסים של שעון המנותק מזה שבתוקף בשאר חלקי המדינה. ליגות בייסבול, יצרנים בענף הגינון הביתי והמעמד הבינוני העירוני רצו כולם שעות רבות יותר של אור יום לצורך הפעילות שלאחר שעות העבודה. בתי קולנוע ואיכרים, לעומת זאת, העדיפו פחות אור בערב ויותר אור בבוקר. רק ב-1966 אכף “חוק הזמן האחיד” אחידות יחסית בתחום.

השאלה המפלגת ביותר היתה אורך שבוע העבודה. ב-1938 קיבל הקונגרס את חוק ה-,Fair Labor Standards שחייב שבוע עבודה שאינו ארוך מ-40 שעות; השכר על השעות הנוספות היה גבוה פי 1.5 מהשכר הרגיל במגוון של עבודות. אנשי מנהלה ובעלי מקצועות חופשיים לא נכללו בחוק. כיום כ-70 מיליון מ-150 מיליון העובדים האמריקאים אינם כלולים בחוק זה.
עשרות שנים לאחר קבלת החוק, לא הכל מרוצים מהסטטוס-קוו. יש הקוראים לשבוע עבודה קצר יותר. בצרפת הצביע הפרלמנט בשנת 2000 בעד קיצור שבוע העבודה מ-39 ל-35 שעות. נטען אז כי כך תצומצם האבטלה, משום שהמעסיקים יחויבו לקבל אנשים רבים יותר לעבודה.

חוק “גמישות זמן המשפחה”, שהוצע לפני כמה חודשים על ידי ג'ודי ביגרט, צירה רפובליקאית בבית הנבחרים, נכשל. היה עוד ניסיון תחיקתי להגיב על משבר העבודה – הפעם על בעיית השעות הנוספות ועבודת היתר. בתקופה שבה במשפחות רבות יש שני מפרנסים, זמן הפנאי הוא מצרך יקר במיוחד. ביגרט טענה שיש לאפשר לעובדים להחליט בעצמם מתי הם רוצים לקבל שכר רב יותר תמורת שעות נוספות ומתי זמן חופשי רב יותר.

המתנגדים לרעיון זה אומרים כי ישלול מעובדים את התשלום הגבוה על שעות נוספות, שהם זקוקים לו, וייאלץ אותם להתאים את לוח הזמנים שלהם לצורכי המעסיקים. “לשון החוק אומרת שהמעסיק חייב להעניק לעובד זמן פנוי אם זמן זה 'אינו משבש יתר על המידה את פעולות המעסיק'”, אמר רקוף. במלים אחרות, העובדים לא יוכלו לקחת חופש כרצונם. חברות יבקשו מעובדיהן לעבוד שעות נוספות כשיש עומס ואז ילחצו עליהם ליטול חופשה תמורת שעות נוספות בתקופות של עבודה מועטה. כך יוכל המעסיק לאזן את נטל העבודה בלי שייאלץ לשלם בעד שעות נוספות.

אך אפשר לשפר את חוק שבוע העבודה מ-.1938 רקוף מציע להעניק לעובדים שליטה רבה יותר בקביעה מתי בכלל הם צריכים לעבוד שעות נוספות: אולי על ידי העלאת השכר בעד שעות נוספות פי 2 ולא פי 1.5 כמו עכשיו. רקוף אומר שיש להחיל את סעיף השעות הנוספות על קבוצות רחבות יותר בשוק העבודה; למשל, עובדים במשרדי עורכי דין שמעסיקיהם מעבידים אותם מעל ומעבר.

מטרתו של חוק העבודה ההוגנת, אמר, היא גם לעזור לחברה לשמור על איזון בריא בין העבודה לשאר מרכיבי החיים. בעיני הכלכלן או הליברטריאני (אנשי ימין קיצוני הרוצים להגביל כמידת האפשר את תפקיד המדינה בשם “כוחות השוק”), רצונו של רקוף להטיל תקנות והגבלות עומדת בניגוד לחוכמתו העילאית הנסתרת של השוק. חוץ מהשוק, הם יטענו, איזה מוסד יכול להביא בחשבון שאיפות אישיות ולאזן בין האינטרסים, השאיפות והמחויבויות השונים הפועלים בחברה? אחרי ככלות הכל, יום ראשון אינו יום המנוחה של כל הדתות ולא כל בני האדם מעדיפים לעבוד מספר מוגבל של שעות.

אך כשמדובר בזמן, אולי אין בעצם בחירה אינדיווידואלית אמיתית. “הזמן החברתי המשותף שלנו תלוי בכך שלבני אדם יהיה זמן שאינו זמן עבודה”, אמר רקוף. “יחיד יכול לצאת לפגרה, אבל דרושה חברה כדי ליצור ימי חג וחופשה”.

נראה שאפשר להחיל את דבריו על זמן בכללותו. בני אדם רשאים להתעלם משעוני קיץ או חורף או לכוון את שעונם על פי השמש בשעת הצהריים. אבל אז, איך הם יגיעו בזמן לפגישות או יביאו את ילדיהם לבית הספר לפני הצלצול?