טובים מטבענו 2: ארבעה מיליארד שנה של שיתוף פעולה

בהתארגנות מחודשת, סימביוטית, פועל האורגניזם הרבה יותר טוב מאשר תאיו או חלקיו הנפרדים

לכל פרקי הסדרה

איזה מנגנונים קיימים בעולם החי כדי ליצור שיתוף פעולה? אחד המנגנונים הנפוצים ביותר הוא ההתמזגות, ההתאחדות, או ההתקבצות של תאים או אורגניזמים זה עם זה, באופן שיוצר מהות חדשה, שיש לה תפקוד משוכלל יותר, גמיש יותר, מהתפקודים הנפרדים של היחידים המרכיבים אותה.

כך פועלים עובדי בית חולים, מפעל, או שבט קדמון של ציידים ולקטים. כל אחד בשבט ממונה על תחום אחר: ציד, ליקוט, יצירת סלים קלועים או חיפוש מקורות מים. כל אחד מנצל את כישוריו הנפרדים כדי לתרום לכלל, ובתמורה הוא מסתייע באחרים כדי להשיג משאבים שהוא פחות טוב בהשגתם. כך, בהתארגנות מחודשת, סימביוטית, פועל האורגניזם הרבה יותר טוב מאשר תאיו או חלקיו הנפרדים.

לפעמים, תחת איום, מספר חברי הקבוצה גדל. ככל שלקבוצה יש יותר טורפים, כך היא גדלה. זה קורה לא רק בקבוצות של יונקים כגון פילים, דולפינים או קופים, ולא רק בקבוצות של דגים, אלא גם בקרב חד-תאיים. בניסוי עברה אצה חד-תאית אלף חלוקות ואז הוכנס למבחנה טורף חד-תאי. בתוך פחות ממאתיים דורות הגיבו תאי האצה בהתלכדות. חלקם התלכדו במצבורים של מאות תאים. לבסוף התייצב מספר התאים בכל מצבור על שמונה. כך היה הצבר גדול מספיק כדי לא להיטרף, אבל קטן מספיק כדי לאפשר לכל תא במצבור גישה לאור הדרוש לקיומו. כשהטורף סולק, הגרסה הבלעדית של האצה לא היתה תא אחד, כבעבר, אלא מצבורים בני שמונה תאים. הכנסת טורף גרמה לתאים לעבור אבולוציה של שיתוף פעולה.

שיתוף הפעולה בעולם החי החל לפני ארבעה מיליארד שנה, כשנוצרו האורגניזמים החד-תאיים הראשונים. בעידן שלפני החמצן ושכבת המגן שיצר האוזון, קרינת השמש היתה קטלנית. חלק מהאורגניזמים נשארו דבוקים זה אל זה, וכך, באופן טבעי, היו ביניהם כאלה שהיו בשכבה העליונה – חשופים לאור השמש הקטלני – וכאלה שהיו בשכבות תחתונות, וכך היו מוגנים. חלק מהחד-תאים שהתקבצו – ניצלו. אלה שנשארו בודדים, היו חשופים לאור שמש ונכחדו. היה זה אולי המסלול הראשון שבו הועדפה פעולה משותפת על פני פעולה יחידנית. זו לא היתה העדפה מודעת – משתפי הפעולה שרדו בברירה הטבעית, בלי קשר לרצון מודע – אבל דווקא העובדה שההתקבצות הזו קרתה לא באופן מודע, מדגישה את טבעיותה.

בתעלה בין בריטניה וצרפת – “תעלת דובר” בפי הבריטים, “תעלת למנש” בפי הצרפתים – חיות תולעים שמתחת עורן שוכנות אצות. אצות אלה מעבדות את הפסולת שמייצרות התולעים, תהליך העיבוד מספק אנרגיה לתולעים, ובתמורה ניזונות האצות משאריות הפסולת. אצות ותולעים אלה משתפות פעולה, ולאור הברקזיט אפשר לומר שהן עושות זאת טוב יותר מאשר בריטים וצרפתים.

בתאיהם של רוב מיני החרקים בעולם חיים חיידקי הוולבכיה. חרקים רבים תלויים בוולבכיה לשם רביה, וחלקם נעזרים בוולבכיה כדי לפתח עמידות למחלות.

חיידקים חדרו לחלק מהאמבות במעבדה של קוואנג יאון באוניברסיטת טנסי. חלק מהאמבות מתו וחלקן שרדו. יאון הוציא את החיידקים מהאמבות ששרדו, ולהפתעתו מתו האמבות. בתחילה היו החיידקים פולשים שהרגו את האמבות, אך האמבות ששרדו הפכו להיות תלויות באורחיהן. כשקיבלו אנטיביוטיקה כדי להרוג את החיידקים, מתו גם הן. כדי להצילן היה החוקר צריך להדביק אותן מחדש באותם חיידקים. גם החיידקים פיתחו תלות באמבות. הסימביוזה הזו התפתחה במשך פחות מעשר שנים.

חיידקים שפועלים במשותף עמידים פי עשרות בפני אנטיביוטיקה (“כוחנו באחדותנו”, הידען, 19.8.16). חיידקים יכולים להחליף גנים ביניהם וכך להאיץ את קצב המוטציות בקרבם. תוך מספר דורות הם רוכשים יכולת לעכל מתכות, יכולת לחיות בסביבה נטולת חמצן או בטמפרטורה שקוטלת כל בעל חיים, יכולת התנגדות לאנטיביוטיקה ועוד.

בתנאי מצוקה מקריבים חיידקים את עצמם כדי שהאחרים יוכלו לשרוד. כשפאג’ים – נגיפים תוקפנים – פולשים אל חיידקים, מתאבדים המותקפים כדי שהתוקפים ימותו איתם לפני שיצליחו להשתכפל ולסכן את שאר מושבת החיידקים. יצורים חד-תאיים רבים עושים כך.

בגופו של כל אחד מאיתנו יש מיליארדי חיידקים – יותר ממספר כל בני האדם על כדור הארץ. בכל אחד מאיתנו כשני קילו חיידקים, ורובם חיוניים לקיומנו. החיידקים במערכת העיכול מסייעים לנו בפירוק המזון ובעיכולו. חיידקים ברשתית העין מאפשרים לנו לראות.

שיתופיות קיימת גם ברמת הדנ”א. גנים משפיעים זה על זה ופועלים במשותף, באופן שמסייע בשמירה על האורגניזם. הפעולה המשותפת הגבירה את יכולותיהם ושיפרה את הישרדותם. כדי לעכל מולקולה של סוכר יש צורך בתיאום בין עשרות אנזימים (סוגים של חלבונים), “שכל אחד מהם ממשיך בנקודה שבה סיים זה שקדם לו וכל אחד מהם מיוצר על ידי גן מסוים. עריקה של גן אחד מהמאמץ המשותף עלולה לפסוק גזר דין מוות על כולם. … הגנים מקדישים את כל מעייניהם לטובתו הכללית של שבטם” – שוב, כל זה קורה באופן לא מודע, אבל דווקא העובדה שכל זה לא מודע, מדגישה את טבעיותו של תהליך שיתוף הפעולה.

ב-2016 החל במכון ויצמן פרויקט של מיפוי רשתות ההשפעה ההדדית של הגנים (“גם לגנים יש רשתות חברתיות”, הידען, 7.5.16). נראה ששיתוף פעולה ברמה הגנטית הוביל ליתרונות לאורגניזמים מסוימים על פני אחרים. סימביוזה ושיתוף פעולה היא צורת הקיום השלטת באבולוציה והיא האחראית על היווצרות צורות חיים מורכבות שחלקיהן השונים מקיימים התמחויות משנה.

מאות מיליארדי תאיו של הגוף שלנו משתפים פעולה. תאים שמוותרים על רביה עצמאית כדי לתרום לגוף, מבטיחים את שרידתו של הגוף עד גיל פוריות. התאים לא עושים זאת לחינם: כך הם משפרים את שרידתו של הגוף, וזה יביא לעולם צאצאים שבהם משתמר הדנ”א שלהם-עצמם.

הדנ”א שלנו נמצא בגרעינו של כל תא, אבל גם מחוץ לגרעין יש דנ”א: במיטוכונדריון, אחד מאברי התא. במקור היה המיטוכונדריון חד-תא קטן שייצר אנרגיה. לפני שני מיליארד שנה נכנס המיטוכונדריון לתוך תא בעל קרום. קרום התא הגן על המיטוכונדריון, ואילו המיטוכונדריון עיבד חמצן, הפך אותו לאנרגיה וסיפק אותה לתא. כך, בשיתוף פעולה, שיפרו שני אורגניזמים אלה את יכולת ההישרדות שלהם. מהתמזגות זו נוצר התא האיקריוטי, בעל הגרעין, ממנו התפתחו כל בעלי החיים, כולל אנחנו. המיטוכונדריון והתא עשו עסקת חליפין כה מוצלחת, שמאז הם לא יכולים זה בלי זה. הסימביוזה הגיעה לרמה כזו, שכיום המיטוכונדריון לא יכול לפעול בלי דנ”א מגרעין התא. אלפי מיטוכונדריה (צורת הרבים של מיטוכונדריון) שוכנים בכל אחד מ-30,000 מיליארד תאי גופנו (להוציא קבוצה של תאי מין זכריים). את אחת מקפיצותיהם הנחשוניות ביותר לכיוון מורכבות, רשמו החיים לא בתחרות אלא בפעולה משותפת עד כדי התמזגות. כל תא בגופנו הוא תוצר של פרויקט קהילתי זה.

תא הזרע שלנו הוא דוגמה לסימביוזה: הוא שידוך בין תא המכיל חצי מהחומר הגנטי של הזכרים שבינינו, לבין חיידק שהיה שחיין מצטיין וכיום הוא הזנבון של תא הזרע. במעבדה אפשר לראותו לעתים מתנתק מגוף התא ושוחה באופן עצמאי, בלי למות, במשך שעות. כיום, רוב תאינו אינם יכולים להתקיים מחוץ לגוף. כל תא בגופנו – בין אם הוא תא עצם, תא כבד או תא ריאה – עוצר את התרבותו ולוקח על עצמו תפקיד שבו הוא תורם לגוף האדם ולא להישרדותו-שלו. הוא מקריב את עצמו לטובת הגוף בכללותו.

בתאי דם אדומים אין דנ”א. יכולתם להשתכפל הוקרבה למען הגוף הנושא אותם. בשלב האחרון של היווצרותם במח העצם הם מוציאים את הדנ”א כדי לפנות מקום להמוגלובין שייקח חמצן לתאים, במחווה של אלטרואיזם טהור, בלתי מודע.

יש תאים שממיתים עצמם למען הגוף השלם. תאי צמח מתייבשים ומתים כדי להיות קלים יותר וכך ליצור את התאית הקלה של הסביון, שבזכותה יינשא הזרע ברוח הרחק, למקום בו יוכל לנבוט. בקבוצה (צבר) של אמבות דיקטיוסטליום (Dictyostelium discoideum) יש תאים שמתים כדי ליצור שביל עליו נע ומתקדם חלקה החי של הקבוצה. חיידקי מיקסוקוקוס קסנתוס (Myxococcus xanthus) ממיתים את עצמם כדי לשמש מאכל לחיידקים אחרים שחיים עמם, כדי לאפשר המשך קיומו והתפתחותו של צביר החיידקים. תאי הזנב של הראשן מתים כדי שהראשן יהפוך לצפרדע. חלק מהתאים מקריבים את עצמם למען המשכיותו של היצור השלם.

תאים בגופנו הנגועים בנגיף הקורונה (מסוג SARS-CoV-2) מציגים על הקרום שלהם פפטידים (חלבונים קצרים) שמקורם בחלבונים של נגיף הקורונה הפולש. כך הם מאותתים למערכת החיסון להשמיד אותם. הם מתים למען הישרדות הגוף. תאים שבולעים נגיפים יוזמים את מות עצמם כדי שעמם ימות גם הנגיף, והגוף יינצל. גם תאים בריאים לידם מתים, רק ליתר בטחון. הגוף שלנו הוא מכונת אלטרואיזם.

במהלך חייו של כל גוף, מיליארדי תאים מקריבים עצמם במוות תאי מתוכנן (אפופטוזיס), כדי שהגוף יחיה. תא שלא מת בהגיע זמנו אלא ממשיך להתחלק, הוא תא סרטני. הוא הורג את הנשא שלו. תא שמתרבה ללא בקרה, גוזר מוות על הגוף שבו הוא שוכן, לעתים לפני שהגוף מגיע לשלב הרבייה. ולכן, במהלך הברירה הטבעית נוצרה עדיפות לתאים שמתים לפני שהם הופכים לתאים סרטניים. זו עוד דוגמה לכך שהאבולוציה נוטה לאלטרואיזם.

כשתאי מעי גס מגיעים מעומק דופן המעי אל פני השטח של המעי, הם חשופים למזונות ולחומרים שמגבירים את הפוטנציאל הסרטני שלהם. במצב זה גדל הסיכון ששגיאות דנ”א בחלוקת התאים יהפכו אותם לתאים סרטניים. כשזה קורה, הם מתים, באקט כמו-אלטרואיסטי.

תאים מקריבים את עצמם למען הגוף. הם אולי עושים זאת בלי מודעות, אבל זה בדיוק העניין: הפעולה השיתופית והאלטרואיזם אינם רק נחלת האדם בעל התרבות והמודעות, אלא קיימים בכל צורות החיים, מהפשוטות ביותר עד המורכבות ביותר. האדם אמנם פועל גם מכוח תודעה ולא רק מאינסטינקט, אך בפעולתו זו, הוא אינו שונה בהרבה מהמיטוכונדריון שלפני שני מיליארד שנים התמזג בתא בעל הקרום.

עולם החי לא זקוק לעשר דברות או לאמנה חברתית כדי לפעול בשיתוף פעולה. רוב היצורים שמפגינים אלטרואיזם, לא עושים זאת באופן מודע. לדבורים הפועלות יחדיו בכוורת אין מודעות. ציפורים שמסייעות לאחרות בגידול צאצאים לא חושבות על כך שבדרך זו תרכושנה ניסיון לעתיד הרחוק. עדר התאו בפארק קרוגר לא פתח ארוע בפייסבוק להצלת העגל מהלביאה. חיות לא מודעות לאלטרואיזם שלהן ולכן לא יכולות להציג עצמן כאלטרואיסטיות אם אינן כאלה באמת. כשבבון קופץ על נמר כדי להגן על בני קהילתו, הוא מסכן את עצמו באמת, לא יוצר דימוי גבורה מזויף. האדם הוא החיה היחידה שבזכות הדמיון והשפה יכולה לזייף אלטרואיזם. רק בקרב המין האנושי יכולים זכרי אלפא להגיע לשלטון כשהם מתיימרים לפעול למען הלהקה, כשכל הביוגרפיה שלהם מעידה על פעילות בכיוון ההפוך.

כתובית:

מה המניעים האמתיים שלנו? (אילוסטרציה)

חיי קהילה בעולם החי

החיים בקבוצות מחייבים ריסון עצמי מתמיד. מאבקים אלימים בין בוגרים נדירים, כי הם מסתיימים בהפסד לשני הצדדים: אם המפסיד יברח, הוא יאבד את הגנת הקבוצה. אם המנצח יהרוג את המפסיד, הוא יפסיד שותף להגנה על הקבוצה. תקיפה עלולה להסתיים במות התוקף או בפציעתו. לכן בקרב יונקים (כולל האדם), עופות, דגים ובעלי חיים אחרים, רוב הקרבות מרוסנים. לפני שבעל חיים תוקף את בן מינו, הוא כמעט תמיד מאיים, וכך מאפשר לשני להיכנע או לסגת.

זאב מנוצח כורע, משפיל את ראשו, מסובב אותו וחושף את צווארו לחסדי המנצח, וזה מפסיק את התקיפה. איילים הנלחמים על איילה ישאגו ויטלטלו את קרניהם עד שהחלש ייסוג. האייל המנצח לא יפגע קשות במפסיד. המנוצח יפנים את מיקומו הנחות בהיררכיה ויתרום לרווחת הלהקה על ידי שמירה על הגורים. כשזכרי שימפנזים נאבקים על ההיררכיה, השימפנזה המפסיד מגיש את ידו למנצח לשם נשיכה, וזה נושך אותו קלות, באופן טקסי, לא פוצע אותו. מרגע שנקבעה ההיררכיה בין גוזלים בשבועות הראשונים לאחר יציאתם מהקן, פוחתת האלימות הפיזית ביניהם. זנבנים וזאבים שומרים על ההיררכיה בצורות אחרות – לרוב על ידי מחוות של נדיבות.

כדי שהקבוצה תשרוד, קרבות שליטה צריכים להסתיים בהכרעה ברורה לגבי ההיררכיה. החוקר רוברט ספולסקי צפה בלהקת בבונים. זכר האלפא הודח בקרבות עתירי-צלקות, ואת מקומו תפסה קואליציה רופפת של שני זכרים פחדנים, אלימים ותאוותנים. כל אחד מהשניים שמר על ישבנו של הזולת בעת שזה הזדווג עם אחת מבנות הלהקה. כל אחד מהם היה פגיע לבדו. זכרים אחרים בלהקה ניצלו זאת וקראו תגר על השניים. הריבים על הבכורה החלישו את הלהקה. זכרים רבים נפצעו בקרבות שליטה. יום אחד הגיעה לאזור להקת בבונים עם היררכיה ברורה. להקה זו תקפה את הלהקה המקורית והצליחה לגרש אותה משטח המחיה. בלהקה המותשת מריבים לא נמצאו מספיק זכרים שיהדפו את הפולשים.

שימפנזים יוצאים למסעות הרג בלהקות שכנות. שימפנזים ננסיים, בונובו, פותרים סכסוכים על ידי יחסי מין. שימפנזים חיים בחברה היררכית, ואילו הבונובו חי בחברה שוויונית. השימפנז השליט מזדווג עם נקבות כבחירתו ומפעיל אלימות על יתר הזכרים, ואילו הבונובו חי בזוגיות מונוגמית. האם אנחנו קרובים יותר לשימפנזים או לבונובו?

ההורמון ואסופרסין (vasopressin) מעורב ביצירתם של רגשות היקשרות וחיבה, שאחראים על יחסים בין הורים וצאצאים, בני זוג וחברים ללהקה. בדנ”א שלנו יש מקטע שמסדיר את תגובותינו לוואסופרסין ושתורם לתחושות הנעימות שגורם לנו שיתוף הפעולה. אנו חולקים את המקטע הזה עם בונובו – אבל לא עם שימפנזים. פירוש הדבר הוא שמבחינה אבולוציונית אנחנו קרובים לבונובו השוויוני ושוחר השלום יותר מאשר לשימפנזים.

האדם הקדמון הבחין ביתרון שבריסון. במקום להרוג את יריבו בתחרות על בת זוג, ייצר אבני צור כאות לכשירותו. המעבר מריב פיזי לממד הסמלי שביצירות אמנות, חיזק את השבט. בימינו החליפו את אבני הצור מפתחות המרצדס, שעון הגוצ’י וחליפת הארמאני, אבל העיקרון דומה: רובנו מעדיפים להציג את כשירותנו בסמלי כוח ועושר, ביכולת אמנותית, ביפי הנעורים או בחכמת הזקנה – ולא בכלי נשק.

באופן לא מפתיע, כל התרבויות האנושיות נוטות לייחס את קיומו של המוסר החברתי והאישי לקודים מוסריים שהתפתחו באופן תרבותי ולא באופן ביולוגי, וטוענות שיחסית לתרבויות אחרות התפתחו הקודים האלה בהן-עצמן בצורה הנעלה ביותר. יש שתי שגיאות בתפיסה הזו: שגיאה אחת היא ההתעלמות מהעובדה שאותו מוסר חברתי קיים, בצורה זו או אחרת, ברוב המוחלט של תרבויות העולם (טיפול בחלשים ובזקנים, ערבות הדדית בין בני הקבוצה, חתירה למיטוב (מיקסום) היכולות של כל אחד מבני החברה, הגשמה עצמית, שמירה על קודים אלה, ענישה של מפרי קודים). עובדה זו מעידה על קיומו של בסיס עמוק יותר למוסר – בסיס ביולוגי ונוירונלי. המוסר הוא דחף ביולוגי קדמון, אינסטינקטיבי, העומד בבסיס כל התרבויות. כל תרבות אינה אלא ביטוי פורמלי, ממוסד, של הדחף הביולוגי האוניברסלי הזה – הדחף למוסר.

יש עוד הוכחה לכך שייחוס המוסר לתרבות הוא שגיאה עמוקה: קודים של מוסר קיימים בקרב שתי קבוצות ביולוגיות שאין להן שום תרבות מודעת: בעלי חיים לא אנושיים – ותינוקות בני יומם, שעדיין לא הספיקו לרכוש שפה ולכן אין שום דרך שבה אפשר להנחיל להם תרבות. גם בעלי חיים ותינוקות מפגינים התנהגות מוסרית. על כך – במאמר הבא.

מקורות נוספים:

נטלי אנג’יר, הקנון המדעי (אחוזת בית, 2009), ע’ 316, 319, 336, 375.

מישקה בן-דוד, החיים, האהבה, המוות (ידיעות אחרונות, 2011), ע’ 541.

מרק גלזרמן, הרפואה המגדרית (מודן ומשהב”ט, 2014), ע’ 96.

פראנס דה ואל, טובים מטבעם (כנרת, 1998), ע’ 98, 153.

קולין טאג’, מהנדס הגן (מעריב, 1996), ע’ 105-106.

קונרד לורנץ, טבעת המלך שלמה (הקבה”מ, 1982).

קונרד לורנץ, הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע (הקבה”מ, 2002);

ברוס ליפטון, הביולוגיה של האמונה (פראג, 2014), ע’ 162.

קרל סייגן ואן דרויאן, עקבות מן העבר (מעריב, 1994), ע’ 40, 114, 207-203;

יעקב שהם, הסרטן כאתגר (האונ’ המשודרת, 2013), ע’ 28.

ניל שובין, הדג שבתוכנו (ידיעות אחרונות, 2010), ע’ 173, 193.

Frans de Waal, Primates and Philosophers (Princeton, 2006), ch. 1

Lynn Margulis and Dorion Sagan, Microcosmos (Summit Books, 1986), pp. 90-96, 121-123, 246, 254.

Robert Sapolsky, A Primate’s Memoir (Vintage, 2001).

Robert Sapolsky, Why Zebras Don’t Get Ulcers (St. Martin’s Griffin, 2004).

Michael Shermer, The Science of Good and Evil: Why People Cheat, Gossip, Care, Share, and Follow the Golden Rule, 2004, p. 51.