“מחקרים קודמים הראו קשר בין טמפרטורה לבין התרחשות מחלות שונות. בשבץ מוחי, כפי הנראה, החום גורם למאזן נוזלים נמוך אשר מוביל לשינויים במוח ובהם התרחבות כלי דם, ירידה בנפח הדם ועלייה בסיכון לקרישיות. לרוב זה קורה אצל אלו שגם כך נמצאים בקבוצת סיכון” מסבירים החוקרים
השפעות משבר האקלים על בריאות הציבור רבות ומגוונות. מבין שינויי האקלים, חום קיצוני הוא כפי הנראה הגורם המשמעותי ביותר לעלייה בתחלואה ובתמותה. מחקר שנערך בבית הספר לבריאות הציבור ובבית הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה, שמשלב אקלים, בריאות ומדיניות, מצא קשר בין מזג האוויר בקיץ לשבץ מוחי. את המחקר ביצעו החוקרות פרופ’ גלית וינשטיין (אפידמיולוגית אשר עוסקת במחלות קוגניטיביות ומוחיות), פרופ’ מיה נגב (חוקרת בריאות, סביבה וחוסן אקלימי), פרופ’ שלומית פז (קלימטולוגית, חוקרת שינויי אקלים והשפעותיהם), שירז ורד (דוקטורנטית) ותהילה יואלי (מסטרנטית).
שבץ מוחי הוא גורם מרכזי לתחלואה ותמותה בגיל המבוגר. לרוב הוא נגרם בשל חסימת כלי דם מוחי בקריש דם או תסחיף והפרעה באספקת הדם למוח. כך האזור המוחי הפגוע, זה שסובל ממחסור בדם וחמצן, מאבד את יכולות התפקוד שלו, וכך עשוי להיפגע תפקוד האיברים שהוא שולט בהם.
מה השאלה? האם טמפרטורה גבוהה מעלה את הסיכון לשבץ?
“מחקרים קודמים הראו קשר בין טמפרטורה לבין התרחשות מחלות שונות. בשבץ מוחי, כפי הנראה, החום גורם למאזן נוזלים נמוך אשר מוביל לשינויים במוח ובהם התרחבות כלי דם, ירידה בנפח הדם ועלייה בסיכון לקרישיות. לרוב זה קורה אצל אלו שגם כך נמצאים בקבוצת סיכון”, מסבירה פרופ’ וינשטיין.
במחקרן, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, ביקשו החוקרות לבחון את הקשר בין טמפרטורת הסביבה, לחות ועומס חום לבין הסיכון לשבץ בעונת הקיץ בישראל. כמו כן בדקו אם קשרים אלה משתנים בהקשר למאפיינים סוציו-דמוגרפיים ולתחלואת רקע.
החוקרות השתמשו בנתונים על מקרי שבץ מ-2014 עד 2019 מהרישום הלאומי לשבץ מוחי של משרד הבריאות. בסך הכל תועדו 31,000 מקרי שבץ לאורך שש עונות קיץ (תחילת יוני עד סוף ספטמבר) במשך חמש שנים. את הנתונים הללו מיזגו עם נתוני תנאי אקלים שנאספו באמצעות לוויין מטאורולוגי עבור אותה תקופה על ידי פרופ’ איתי קלוג מהמחלקה למדעי הסביבה, גאואינפורמטיקה ותכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון. נתוני האקלים כללו טמפרטורה, לחות והאינטראקציה ביניהן (לצורך הגדרת מידת עומס החום) ונמדדו עבור כל קילומטר מרובע בישראל. נתונים אלה הוצלבו עם כתובות המגורים שבהן התרחשו מקרי השבץ. כך ניתן היה להעריך את מידת התחלואה בכל אזור ברזולוציה גבוהה.
“הטמפרטורה של יום השבץ הושוותה לטמפרטורה של שאר הימים (לדוגמה אם השבץ התרחש ביום רביעי, הטמפרטורה של יום זה הושוותה לזו של כל יום רביעי אחר באותם החודש והשנה). כך למעשה נטרלנו את כל גורמי הסיכון האחרים לשבץ, כגון לחץ דם, סוכרת, עישון, חוסר פעילות וחשיפה לזיהום אוויר ונשארנו רק עם הקשר בין עומס חום לסיכון לשבץ”, מסבירה פרופ’ וינשטיין.
נמצא שכל אחד ממדדי האקלים שנבדקו היה קשור באופן חיובי ומובהק לסיכון לשבץ, באופן בלתי תלוי במשתנים האחרים. כך בין השאר נמצא כי כל מעלה נוספת הגדילה את הסיכון לשבץ ב-15%. יש לציין כי הקשר החזק ביותר בין טמפרטורה, לחות ועומס חום לבין הסיכון לשבץ אותר כשמדדים אלה נמדדו שבוע לפני השבץ; עומס חום בינוני היה קשור לסיכון גבוה בכ-20% לשבץ לאחר שבוע ועומס חום קיצוני היה קשור בסיכון גבוה ב-23% לשבץ לאחר שבוע, בהשוואה לימים שבהם לא היה עומס חום. “ייתכן שזה כך כיוון שהתהליך הפתולוגי במוח שנגרם מעומס החום נמשך כמה ימים עד להתרחשות השבץ. כלומר, ייתכן שיש פה חלון זמנים של כשבוע שמאפשר התערבות שתסייע במניעת השבץ”, מציינת פרופ’ וינשטיין. עוד התגלה כי הקשר בין עומס חום להתרחשות שבץ היה דומה בשכבות סוציו-דמוגרפיות ובתחלואת רקע שונות.
בחלק האיכותני של המחקר, שכלל קבוצות מיקוד של אנשים בסיכון (בני 65 ומעלה), נמצא כי אינם מודעים כמעט לסיכון הבריאותי שטמון בשינויי האקלים, לתסמיני שבץ ולצורך להגיע לבית החולים בעת הופעתם.
מתברר שרוב האנשים בסיכון אינם מודעים כמעט לסיכון הבריאותי שטמון בשינויי האקלים, לתסמיני שבץ ולצורך להגיע לבית החולים בעת הופעתם.
במסגרת המחקר קיימו החוקרות גם סדנת מומחים בשיתוף מקבלי החלטות ממשרד הבריאות כדי לקדם מדיניות להפחתת הסיכון לשבץ בקיץ. בסדנה הוצגו ממצאי המחקר וכלי מדיניות שקיימים בעולם להפחתת חשיפה לחום קיצוני, ובהם: העלאת המודעות בקרב אוכלוסיות פגיעות לגבי הסיכונים הכרוכים בחום קיצוני ומתן כלים להתגוננות (כגון העברת מידע וסדנאות), פתיחת מרכזי קירור ממוזגים כגון ספריות ומתנ”סים לציבור הרחב (בעיקר באזורים שבהם ריבוי תושבים מבוגרים ואוכלוסיות שחיות בעוני), ביקורי בית ושירותי תמיכה לקשישים בודדים, פגיעים, וחולים כרוניים על ידי אנשי מקצוע או מתנדבים, תכנון עירוני ושיפור תשתיות (הרחבת אזורים מוצלים, נטיעת עצים ובנייה מתאימה), הדרכה לאנשי מקצוע בתחום הבריאות, ומחקר ומעקב מתמשכים על השפעת החום הקיצוני על האוכלוסייה המבוגרת.
“במערכת הבריאות בישראל כמעט לא קיימת מדיניות שעוסקת בהיערכות לשינויי האקלים ולגלי חום קיצוניים ורצוי ללמוד כיצד מדינות אחרות (כמו אנגליה ואיטליה) מיישמות אותה וכך מפחיתות עודף תחלואה ותמותה”, מסכמת פרופ’ נגב.
החיים עצמם:
פרופ’ גלית וינשטיין, נשואה + שלוש בנות, מתגוררת ברמת ישי. אוהבת לעסוק במחקר ולפרסם מאמרים ובזמנה הפנוי נהנית לקרוא ספרים, ללמוד ערבית ולעשות פעילות גופנית. מיה נגב
פרופ’ מיה נגב, בזוגיות + שניים, מתגוררת בכפר סבא. אוהבת לעבוד באקדמיה (“התאהבתי במחקר האקדמי במכון הערבה ללימודי הסביבה”) ולשלב בין מחקר, הוראה והנחיית סטודנטים. בזמנה הפנוי נהנית לבלות עם המשפחה, לטייל ברגל, ללכת לים, לקרוא ספרים, ללמוד ערבית, לשחות, לרוץ ולעשות יוגה. שלומית פז
פרופ’ שלומית פז, נשואה + ארבעה, מתגוררת ביישוב הושעיה שבגליל התחתון. חוקרת את משבר האקלים והשפעותיו זה שנים רבות. עוסקת במחקר בסיסי ויישומי ואוהבת מאוד ללמד ולהנחות סטודנטים וסטודנטיות. בזמנה הפנוי נהנית מטרקים בטבע, קריאה ושחייה.
עוד בנושא באתר הידען:
