לכל ניצול שואה היו אינספור רגעים שבכל אחד מהם הסיפור היה יכול להיגמר. העזרה ההדדית – החל מהברחת מזון, ואף באירועי התנגדות מקומיים שהצליחו
צ’אד גיבס, פרופסור משנה למדעי היהדות, מכללת צ’רלסטון
ריכרד גלזר התעקש שאף אחד לא שרד את השואה ללא עזרה. עבור ניצול יהודי יליד פראג, שהיה אסיר של הנאצים בטרבלינקה ובטרזיינשטט, בתוספת שנים במסתור, אי אפשר היה לעבור את התקופה ללא תמיכת אחרים. גלזר הודה כי חלק מחבריו ניצולי טרבלינקה היו “מתבודדים”, אך עם זאת האמין כי הם “שרדו משום שנעזרו על ידי מישהו, מישהו שדאג להם באותה מידה, או כמעט כמו שהם דאגו לעצמם”.
עזרה למישהו אחר לבשה צורות רבות. עבור אסיר טרבלינקה שמואל גולדברג, יהודי פולני שנולד בעיירה קטנה בשם בגאטלה, היה זה הרגע שבו נשות קבוצת העבודה שלו התייצבו מול שומר כדי להציל את חייו של גולדברג. עבור הסובבים את גלזר, היו אלה הפעמים שהוא הביא להם אוכל כי מעמדו כבונה גדרות נתן לו הזדמנויות לקנות אוכל מחוץ למחנה. אסירים רבים יותר ניצלו בזכות חבר שהיה מוכן להחליף אותם במהלך התורנות כדי שאף סוהר לא ישים לב שהם חולים – גזר דין מוות כמעט ודאי.
במקום שנועד להרוס את כל החיים היהודיים, פעולות התמיכה והנחמה הקטנות ביותר היו צורת ההתנגדות העיקרית.
ב-2 באוגוסט 1943 התרחש במחנה ההשמדה טרבלינקה II בפולין הכבושה בידי הנאצים אחד ממעשי המרד המזוין הדרמטיים ביותר בשואה. כמה מאות אסירים הצליחו להימלט, אך רובם נתפסו מחדש ונרצחו. עם זאת, לפחות 70 איש שרדו כדי לספר על מה שקרה שם. אלמלא מעשיהם, סביר להניח שלא היינו יודעים כמעט דבר על תולדותיו של המרד.
בשנים של מחקר על מחנה השמדה זה, למדתי לייחס חשיבות רבה לשובל הארוך של מעשים קטנים יותר מאשר ליום המפורסם עצמו. הרבה לפני המרד, התנגדות הייתה דבר שבשגרה בטרבלינקה. זה היה חייב להיות. כאן ובמקומות אחרים, מרד אסירים לא היה אפשרי ללא אותם מעשי תמיכה יומיומיים שהניחו יסודות לכך.
התרסה וכבוד
בין יולי 1942 לנובמבר 1943 רצחה גרמניה הנאצית בטרבלינקה 2 כ-925,000 איש. רובם המכריע של הקורבנות הללו היו יהודים, אם כי המשטר רצח שם גם כמה אלפי צוענים.
המקום הנורא הזה היה שונה מרוב המחנות הנאציים בכך שכל מטרתו הייתה סיום החיים. בניגוד למחנות אחרים, לא היו שם תעשיות של עבודת עבדים או מפעלי בנייה. היהודים האחראים למרד היו בין כמה מאות הגברים והנשים שהוחזקו בחיים כדי לתחזק מתקנים, למיין את חפצי המתים ולהשליך את הגופות. כפי שניסח זאת ההיסטוריון מיכאל ברנבאום, טרבלינקה הייתה “בית חרושת שהתוצר הסופי שלו היה יהודים מתים“.
בגיהינום כזה, החיים עצמם הם התנגדות, אבל אלה שהוחזקו בטרבלינקה הדפו את התוכניות הנאציות להשמדתם בכל דרך אפשרית. מאמצים מאורגנים מוקדמים לבשו צורה של בריחות כדי להזהיר יהודים אחרים. אברהם קשפיצקי, למשל, ברח מטרבלינקה וחזר לגטו ורשה כדי לספר מה היה באמת המחנה – ומאוחר יותר מת שם, בלחימה במרד של 1943.
שליחי האמת הללו סייעו לחשוף את השקרים הנאציים ולתת לאחרים הזדמנות לנסות להסתתר, להילחם או לקפוץ מרכבות.
עם זאת, רוב האנשים שהיו על הכוונת של הרייך השלישי לא יכלו להימנע מטרנספורט לטרבלינקה או למחנות אחרים, גם אם ידעו מה מצפה להם שם. עבור חלקם, התנגדות הייתה הדרך שבה הם נשאו את עצמם בדרך למוות בטוח, כמו אמירת תפילות כמו קריאת שמע ישראל. הם הורשעו על היותם יהודים, ונשארו כך עד הסוף.
סמואל וילנברג, שהלך לעולמו ב-2016 כשהוא הניצול האחרון ממרד טרבלינקה כ, נזכר כיצד צעירה בשם רות דורפמן שאלה רק אם הגז יכאב, והתנהגה בקור רוח בכבוד כה בלתי מעורער עד ששנים רבות לאחר מכן הוא חש צורך לפסל את רגעיה האחרונים.
“בחירות חסרות ברירה”
עדויות מבית המשפט, היסטוריות בעל פה, זיכרונות של ניצולים ומקורות אחרים מראים כי במשך חודשים של תכנון מרוכז, “הוועדה המארגנת” של אסירי טרבלינקה הניחה את היסודות למרד אוגוסט על ידי בניית רשת של גברים ונשים מהימנים. המארגנים מצאו דרכים לשבץ אותם בעבודות שהעניקו למתכנני המרד גישה מלאה למחנה.
התהליך הזה היה דרך מפותלת ומסוכנת. שלוש תוכניות קודמות נכשלו, ושומרים נאצים הרגו יהודים רבים שנחשדו על ידם בהתנגדות. נדרשו לפחות שמונה חודשים של מאמץ מרוכז כדי להדוף לבסוף את המרד.
אף על פי שההתנגדות בטרבלינקה פירושה בסופו של דבר מרד, היא לא הייתה יכולה להשיג מטרה זו ללא אינספור המרידות הקטנות שבאו לפניה. כך היה גם בוורשה ובכל רחבי אירופה שבשליטת הנאצים. בבסיסה, התנגדות היא הדרך שבה אדם או עם בוחרים לעמוד מול האתגרים המוטלים עליהם. זה נכון גם אם האפשרויות האלה הן מה שחוקר השואה לורנס לנגר כינה “בחירות חסרות ברירה” בין תוצאה נוראה אחת לאחרת.
בגטו ורשה, שבו נדחסו מאות אלפי יהודים לתנאים בלתי אנושיים, התושבים תמכו זה את זה על ידי הקמת בתי תמחוי ובתי ספר חשאיים, ארגון פינוי פסולת למניעת מחלות וארגון אירועים יומיומיים כדי לעזור לאנשים להרגיש נורמליים, אפילו לרגע אחד.
יהודי ורשה עמלו לארכב את מה שעבר עליהם ותיעדו את ההשפעות הרפואיות של הרעב שעמו התמודדו. שני המעשים הפגינו תקווה לעתיד שיזכור את סבלם וישתמש בלקחיו כדי להקל על כאבם של אחרים.
יום השואה, יום הזיכרון השנתי לשואה שקבעה ממשלת ישראל, חל בכ”ז בניסן בלוח השנה העברי: תחילתה של לחימה גדולה במהלך מרד גטו ורשה. אלפים מתו בפעולות התגמול האכזריות של הגרמנים.
תמונה מלאה יותר
שמו המלא של יום השואה הוא “יום הזיכרון לשואה ולגבורה” – שיחד עם זיקתו לגטו ורשה קושר זיכרון להתנגדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים. לזיווג הזה הייתה חשיבות רבה לזהותה של ישראל כמדינה חדשה ולעם שנפגע עמוקות כל כך משנים של טרור.
בכל פעם שאנו זוכרים את השואה, עלינו לזכור את המרידות הקטנות, את הפעולות האישיות ואת מעשי האכפתיות הקטנים שגלזר מצא כה חשובים. רק אם נראה את התמונה הרחבה יותר של מאבקי היומיום נוכל להבין את המגוון האמיתי ואת היקף ההתנגדות.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מעניין אם תאורטית היה אפשרי שמאות אלפי יהודים יתארגנו ללחימה פרטיזנית בגרמנים.
כמו הלוחמים הפרטיזנים אבל בסדר גודל משמעותי יותר.