סטמפניו: הצצה לחיים הנורמליים של היהודים באירופה לפני השואה

בהצגה, בתיאטרון הקאמרי, משחזרים הבמאית עדנה מזי”א והשחקנים את העיירה היהודית, כי שהיתה צריכה להיות, בעיבוד חופשי על פי סיפורו הראשון של שלום עליכם

אחת השאלות שבני שאל אותי ביום השואה לפני כמה שנים היא כיצד חיו אנשים בתקופה שלפני השואה. הרי בוודאי היו להם חיים נורמליים – עבודה, בילויים, אהבות, שנאות?
במילים אחרות, האם היו להם חיים נורמאליים (ולחלקם חיים לא נורמליים כמו שיש להרבה אנשים גם כיום.

אז זהו, שחוץ משפה אחרת שבה דיברו – יידיש, הם חיו חיי יום יום דומים לאלו שלנו בארץ ובמידה מסוימת גם מקבילה. את המחסום הכפול – שפה וחילופי הזמן שהופכים כל שפה למיושנת כעבור זמן, צלחה היטב הבימאית עדנה מאזי”א בהצגה סטמפניו המבוססת על נובלה בשם זה של שלום עליכם.

העלילה של המחזה עוסקת אמנם בסוגיה חשובה אחת – האם אהבה אסורה בין שני אנשים נשואים לבני זוג אחרים תתממש, אך ברקע אנו מקבלים תחושה כיצד נראו החיים בעיירה על אנשי המקצוע שבה – הסוחרים, התלמידים החכמים, חברי להקת הכלייזמרים, בילוי שבת בטיילת, מסע מעיר לעיר ברכבת (בכל זאת, המאה ה-20…). אולי בהשראת השאלה ששאל בני, כיצד חיו היהודים חיים נורמליים לפני השואה.
בהצגה, המועלית בתיאטרון הקאמרי אנחנו יכולים לראות דרך השפה העברית של המאה ה-21 כיצד חשבו אבות אבותנו בעיירה יהודית אי שם במזרח אירופה. והבעיות לא כל כך רחוקות מסתבר שכבר שלום עליכם שם לב לדיכוטומיה שבין תורתו אמנותו. בנו של אחד הסוחרים היה תלמיד חכם, ומזי”א מכניסה לדיאולוגים בינו לבין הוריו סוגיות של ימינו – האם צריך רק ללמוד תלמוד או גם לעזור לאבא בחנות?
גם הדיון האם לממש את הציונות ולהצטרף לתנועה הציונית (כדי לעלות לארץ ישראל) או אולי לעזוב לאמריקה עולה באחד הדיאלוגים.
הסיפור מבוסס על הנובלה הראשונה של שלום עליכם, אך כבר כאן רואים את הרעיונות העיקריים שיעסיקו את שלום עליכם, גם מאוחר יותר, אם כי דבר אחד חסר בכל התמונה כפי שהיא עולה במחזה. איפה הגויים? אבל למרות החוסר הזה, ההצגה מרתקת, ומראה שתמיד היו אהבות ושנאות, עשירים ועניים ותרבות שהיא רחוקה מאיתנו אך קרובה יותר מאשר ניתן לחשוב.

יצא לי להיות לבקר בוילנה (לרגל כנס LIFE SCIENCES BALTICS), ובאחת הסמטאות, ממש לא רחוק מבית העירייה המפורסם רואים כניסה לתיאטרון בובות, ועל הקיר – שלט בליטאית ובאידיש שמודיע על כך שבמקום עמד בזמנו התיאטרון של גטו וילנה. פריחתה של תרבות היידיש היא סוגיה מרתקת, ועוד יותר העובדה שבתוך כמה עשרות שנים הגיע גם אובדנה דווקא בשיא פריחתה. על העלילה עדיף שלא ארחיב כדי שתתרשמו בעצמכם, אבל כדור שני לשואה, ששמע יידיש בבית (לפחות כדי שלא אבין) וסיפורי חוויות מהחיים בעיירה היהודית זה עורר בי נוסטלגיה. הצפיה בהצגה היתה גם תוך כדי ההכנות לנסיעה למזרח אירופה, שכללה גם ביקור בעיירת הולדתה של אמי בבלארוס, אבל כדי לא להעכיר לכם את מצב הרוח בשל מה שראיתי שם, אטפל בנושא זה בכתבה נפרדת.

סטמפניו, מחזה מאת עדנה מזי”א עפ”י סיפור מאת שלום עליכם, בימוי: עדנה מזי”א ויחזקאל לזרוב. משתתפים: יחזקאל לזרוב, אורלי זילברשץ, ליאת הרלב, עדנה בליליוס, אלון דהן, מתן זרחיה, ערן מור, יובל סגל, אסף סלהוב, הילה עופר, עודד צדוק, רונה-לי שמעון.