ייתכן שהפרוזה המקראית החלה את דרכה כשירי עלילה, דומים לאלה שרווחו במזרח הקדום
סיפורי המקרא – כגון סיפורי הבריאה, המבול ומכות מצרים – כתובים בפרוזה יפהפייה ותמציתית. לעומת זאת, חלקי המקרא הכתובים כשירים, כגון שירת הים, קינת דוד, שיר השירים ועוד – כשליש מן הטקסט המקראי – לעולם אינם מספרים סיפור. והנה, לתרבויות שכנות במזרח הקדום היו שירים ארוכים המתארים את עלילותיהם של בני-אדם או אלים. יצירות אלו נקראות אֶפּוֹסים, או שירי עלילה בעברית. האפוסים דומים בצורתם לשירה המקראית, ולעומת זאת הם דומים בתוכנם לפרוזה המקראית, עד כדי כך שיש סיפורים המופיעים במקרא בגרסת פרוזה ובתרבויות אחרות באזורנו בגרסה הכתובה כשיר.
כיצד ומדוע נוצר ההבדל הזה, בין גרסאות הפרוזה שבמקרא לגרסאות שירי העלילה בתרבויות השכנות? על שאלה זו מנסה לענות פרופ’ אליעזר (אד) גרינשטיין מאוניברסיטת בר-אילן. בתרבויות שכנות במזרח הקדום נוצרו טקסטים הדומים מאוד לטקסטים עבריים עתיקים, ובפרט לאלה שכונסו במקרא. חוקי התורה, למשל, מתאפיינים בקווי דמיון בולטים לחוקי חמורפי מלך בבל ולקובצי דינים אחרים מהמזרח הקדום. מחקרו של פרופ’ גרינשטיין, המתבצע בתמיכת הקרן הלאומית למדע, מתמקד בקשר בין ספרות המקרא למקורות מארץ כנען הקדומה. המרכזיים שבמקורות אלה הם כתבים שנמצאו בהריסות אוגרית – עיר נמל עתיקה על חוף סוריה של היום.
בהריסות עיר זו התגלו אפוסים הכתובים בסגנון ובלשון דומים מאוד לאלו של השירה המקראית. גם כאן וגם כאן אנו מוצאים למשל תקבולות, כלומר משפטים המורכבים משני חלקים דומים בתוכנם ובצורתם (כגון: “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי” – דברים לב, ב).
האפוסים של אוגרית דומים אפוא בצורתם לשירי המקרא, אך בתוכנם הם דומים לקטעים שונים בפרוזה המקראית – עד כדי כך שאפשר לטעון כי קו לא-ישיר מחבר בין יצירות אוגריתיות אלו, שנכתבו לא אחרי המאה ה-13 לפנה”ס, לבין השירה המקראית, שרק החלה להיווצר באותו פרק זמן. למשל, להשמדת עגל הזהב על ידי משה ולמאבק בין האל ובין הים יש מקבילות מובהקות בכתבי אוגרית.
הדמיון אינו מסתיים בתוכן: שירי העלילה האוגריתיים מתאפיינים בנוסחות לשון מסוימות, כגון “ויישא עיניו וירא” או “ויישא קולו ויבך”. אותן נוסחות עצמן מופיעות בפרוזה המקראית, כגון בסיפורי האבות, למשל: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט יא).
“כמו חוקרים אחרים, אני מניח שהיו שלבי ביניים בין הספרות הכנענית המתועדת באוגרית ובמקומות אחרים ובין הספרות המקראית,” אומר פרופ’ גרינשטיין. “גם אם היצירות שתיווכו בין הספרות האוגריתית לספרות המקרא לא נמצאו, אי-אפשר להסביר את קווי הדמיון המרשימים ביניהן בלי להניח שהיו יצירות ביניים”.
הפרוזה המקראית מתאפיינת בסימנים מובהקים של אפוס
כיצד ומדוע קרה הדבר – שהפרוזה המקראית מתאפיינת בסימנים מובהקים של אפוס, הן בתוכנה והן בתבניות הלשוניות שבה (“ויישא קולו ויבך”), ואף על פי כן היא כתובה כפרוזה, ולא כשיר? ומדוע השירה המקראית, הדומה אף היא לאפוסים בכמה ממאפייניה (כגון התקבולות), לעולם אינה מספרת סיפור?
החלק הראשון והברור של התשובה הוא, שהייתה בישראל הקדומה שירה אפוסית, שירת עלילה, שהכותבים המאוחרים של העברית הכירו אותה והשתמשו בה כבסיס לסיפורים בפרוזה. מכאן הדמיון בתוכן ובתבניות הלשוניות שהצבענו עליו, וכן מאפיין נוסף – פסוקים שיריים יחידים המופיעים בתוך קטעי פרוזה במקרא. למשל, בתוך סיפור המבול בספר בראשית, בקטע פרוזאי מאוד המציין עובדות ותאריכים (“בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה”) מופיע לפתע משפט שירי מאוד: “נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ” (בראשית ז יא). קל להניח שקטעים פיוטיים כאלה, המשולבים בתוך הפרוזה המקראית, לא עלו לפתע בדעתו של הכותב, אלא נשאבו ממקור קדום יותר על המבול – שבניגוד לסיפור המבול המקראי, היה כתוב כשירה, כאפוס.
מדוע סיפורים שהופיעו בתרבות הכנענית הקדומה, וככל הנראה גם בתרבות הישראלית הקדומה, בצורה של שירי עלילה, לבשו דווקא במקרא צורה של פרוזה? “המעבר משירה לפרוזה אִפשֵר לכותבים המקראיים ליצור טקסט שמסגרת הזמנים שלו מדויקת וברורה יותר,” מסביר פרופ’ גרינשטיין. “לשירה קשה יותר לדייק ביחס לזמן. צורת הפועל העיקרית שמשמשת את כותבי האפוסים הכנעניים, כגון האפוסים של אוגרית, היא ‘הווה עתיד’, בדומה ל’הווה עתיד’ בערבית קלאסית. המשורר האפי מתאר את עלילת הסיפור כאילו היא מתרחשת כעת, לנגד עיני הקהל, כמו בתיאטרון. יתרה מזו: האפוסים שאנחנו מכירים הם סיפורים מבודדים, ללא קשר כרונולוגי ביניהם, ואילו הפרוזה המקראית יוצרת מסגרת כרונולוגית מובהקת: סיפור הבריאה ואחריו סיפור המבול וכן הלאה. המטרה השאפתנית הזאת, לתאר יחסים מפורשים ומדויקים בין הזמנים שבהם התרחשו הסיפורים השונים, הפכה את צורת הפרוזה למתאימה יותר לסיפורת המקראית”.
בשנים האחרונות מגלה פרופ’ גרינשטיין ראיות לשרידיהם של אפוסים קדומים בסיפורים שונים במקרא, כגון פרשת בלעם בספר במדבר ובסיפור מכות מצרים, ומנסה במידת האפשר לשחזר חלקים מאפוסים קדומים אלה.
החיים עצמם:
פרופ’ גרינשטיין אוהב מאוד מוזיקה ומנגן בסקסופון. חיבר מנגינות לתפילות וכן שירים, ששניים מהם אף הוקלטו על ידי תלמיד דוקטורט לשעבר.
תקציר – הקשר בין התרבויות במזרח בעת העתיקה
- התנ”ך נכתב במשך מאות שנים, החל מהמאה ה-10 לפנה”ס ועד למאה ה-2 לפנה”ס.
- התנ”ך משקף את התרבות והחברה של עם ישראל באותה תקופה עתיקה במזרח הקדום.
- ישנן השפעות הדדיות בין התנ”ך לבין התרבויות והדתות של מסופוטמיה, כמו המיתולוגיה השומרית והאכדית והדת הכנענית.
- סיפורי הבריאה והמבול בתנ”ך מזכירים סיפורים דומים מאפוס הבריאה הבבלי “אנומה אליש”.
- חוקי חמורבי משנת 1760 לפנה”ס משקפים חוקים ומנהגים דומים לאלו שבתנ”ך.
- יש דמיון בין ספרות החוכמה בתנ”ך לבין ספרות חוכמה מצרית ומסופוטמית.
עוד בנושא באתר הידען:
