לדברי פרופ’ ג’ף ביטי מאוניברסיטת אדג’ היל בבריטניה, למצב של בן-ערובה יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות עמוקות על אנשים במשך שנים רבות. ההשפעה הפסיכולוגית משתנה בהתאם למשך השבי, התנאים שנסבלו, החוסן האישי ומנגנוני ההתמודדות
מאת ג’ף ביטי , פרופסור לפסיכולוגיה, אוניברסיטת אדג’ היל
מה שהחטופים הישראלים נאלצו לעבור הוא בלתי נתפס. הטראומה של אותה מתקפה ברברית ובלתי צפויה של חמאס, רצח של יקירים, ואז חטיפה אלימה וגרירה לתוך מנהרות עמוק מתחת לאדמה בעזה. אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו מדברים לעיתים קרובות על טראומה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) אבל זה נדיר שהתוצאות כל-כך גרועות.
הסופר מצפון אירלנד, בריאן קינן, כתב את הספר “חיבוק רשע” על החוויה שלו בהיותו מוחזק כבן-ערובה על-ידי חברי מיליציות שיעיות בשנות השמונים בביירות. הוא הוחזק במשך יותר מארבע שנים בחדרים מלוכלכים, שלעיתים קרובות היו קטנים יותר מאשר חדר אמבטיה.
תגובתו הראשונית הייתה הכחשה לטריוויאליזציה או מיזעור האירוע וההשלכות שעשויות להיות לו, אבל גישה זו מוצתה במהרה. המציאות של מצבו הכתה בו, מה שהביא לדיכאון ותסכול.
כדי לשרוד, הוא אומר “אדם חייב ללמוד לנתק את עצמו מהעבר כדי לחיות עבור ההווה”. הוא פיתח אסטרטגיות כדי להקל על דיכאונותיו, כולל דמיון בדיחות שחבריו בבלפסט יספרו לו כשיחזור. כדי להסיח את דעתו ממציאות מכותיו ומהאזנה לעינויים והוצאות להורג של אחרים, הוא התמקד בכתיבה מחדש של סרטים ישנים בראשו, או ביצירת תמונות דמיוניות.
המחקר על התגובה הפסיכולוגית של בני-הערובה במצור על התיאטרון של מוסקבה ב-2002 בידי הטרוריסטים הצ’צ’נים – זיהה שישה שלבים של הסתגלות: פאניקה, אי-אמון (רבים חשבו בהתחלה שזה חלק מההצגה), ערנות יתר, התנגדות-ציות, דיכאון ולבסוף קבלה הדרגתית.
חטופים איבדו במהרה כל תחושת זמן. הם הרגישו חסרי אונים אדישים ואמרו שזה נראה “כמו סרט”. חלק סבלו מתסמונת סטוקהולם.
זה מתרחש כאשר חטופים מפתחים קשרי תלות לשוביהם כתוצאה מתגובה רגשית לא מודעת למצב הטראומטי, שבו המוות נראה כנוטה להגיע כתוצאה מהפעולות של אלה מחוץ לניסיון להציל אותם כמו מהשובים עצמם.
למצב של בן-ערובה יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות עמוקות על אנשים במשך שנים רבות. ההשפעה הפסיכולוגית משתנה בהתאם למשך השבי, התנאים שנסבלו, החוסן האישי ומנגנוני ההתמודדות.
בריאן קינן היה עמיד יותר מרוב האנשים, אבל עדיין התקרב מאוד לקצה. בני-הערובה הישראליים משתנים מאוד בגיל, גורם חשוב נוסף. לילדים המוחזקים כחטופים לא התפתחו אסטרטגיות ההתמודדות הנחוצות, וייתכן שהם לא מבינים לחלוטין מה קורה, אם בכלל.
ישנן כמה השפעות פסיכולוגיות נפוצות המשויכות עם היותך בן-ערובה, כמו PTSD, המאופיינת בזיכרונות חודרניים או פלאשבקים, סיוטים, חרדה קיצונית, תחושות מתמשכות של פחד או חוסר אונים. מחקר הולנדי אחד מצא ששליש מחטופים לשעבר, עדיין סבלו מ-PTSD תשע שנים אחרי האירוע.
זיכרונות שלא נעלמים
אירועים טראומטיים מסוג זה משויכים למה שפסיכולוגים מכנים זיכרונות “פלאש” שלא נעלמים כמו זיכרונות רגילים עם הזמן. כל המידע הקשור לאירוע – מאוחסן במוח.
פסיכולוגים מציעים שתהליכים אלה עוצבו על-ידי העבר האבולוציוני שלנו. האירועים כל-כך טראומטיים שאנחנו חייבים להימנע מהמצב בכל מחיר בעתיד, וזו הסיבה שהמוח זוכר אותם כל-כך טוב.
חטופים גם צפויים לחוות רמות גבוהות של חרדה ודיכאון כתוצאה מהטראומה. תחושות של עצב, ייאוש ואנהדוניה – איבוד העונג בפעילויות שהיו מהנות בעבר – הוא נפוץ.
כעס וזעם על איך התאפשר שאירוע זה יקרה על-ידי כישלון המודיעין של הממשלה הישראלית הוא גורם מרכזי נוסף. היותך בן-ערובה יכול לפגוע משמעותית ביכולת שלך כאדם לבטוח באחרים. הם עלולים להרגיש נבגדים על-ידי כישלון הממשלה שלהם להגן עליהם, ולהתקשות לבטוח באחרים. הם עלולים להיאבק כדי להשיב תחושת שליטה אישית בחיי היום-יום שלהם.
חטופים עשויים גם להישאר במצב מתמיד של ערנות יתר, תמיד ערניים לאיומים פוטנציאליים. מצב ערנות מוגבר זה יכול לגרום לקשיים בהרגעה, ריכוז ושינה.
אלה ששוחררו מוקדם גם צפויים לחוות אשמה של ניצולים, כשאחרים עדיין שבויים, וכן אשמת הניצול הקשורה להישרדותם בעוד כה רבים אחרים נספו. הם עלולים להתמודד עם תחושות של אשמה, בושה והאשמת עצמית במשך שנים.
טיפול ארוך טווח
לאחר שחרור, חטופים יזדקקו לתמיכה פסיכולוגית מקיפה כדי לעזור להם להתמודד עם הטראומה. בדרך כלל זה יכלול שילוב של טיפול פרטני, טיפול קבוצתי והתערבויות מיוחדות.
ניתן להשתמש בטכניקות כגון טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ועיבוד מחדש של תנועות עיניים והפחתת רגישות (EMDR) כדי לטפל בתסמינים של PTSD, שיכולים להקל על המצוקה הקשורה לזיכרונות או חוויות טראומטיות.
האדם מתמקד בזיכרון הטראומטי בזמן שהוא מעורב באופן סימולטני בגירוי דו-צדדי, עוקב אחר תנועות האצבעות של המטפל בעיניו. הוכח שזה מועיל, מפחית את הבהירות של הזיכרון הטראומטי וממתן את התגובה הרגשית.
חטופים גם יזדקקו לסביבה בטוחה ואמפתית שבה הם יכולים להביע את רגשותיהם לגבי מה שקרה. חשיפה רגשית שבה קורבנות בונים נרטיב של החוויה שלהם תוך שילוב הבנתם את האירועים עם תגובותיהם הרגשיות, הכרחית הן לבריאות הפיזית והן לבריאות הנפשית.
אפשר להשיג זאת באמצעות פגישות ייעוץ פרטניות או קבוצות תמיכה עם ניצולים אחרים שחוו חוויות דומות. גם העלאת המודעות בקרב הקורבנות על התגובות והסימפטומים הנפוצים הקשורים לטראומה יכול לעזור, על-ידי עזרה בנורמליזציה של תגובותיהם הפסיכולוגיות והפחתת תחושת הבידוד שלהם.
אנו חייבים לזכור שהתמיכה הפסיכולוגית הספציפית הנדרשת לאחר שחרור ממצב בן-ערובה משתנה מאדם לאדם. לכן, הערכה מקיפה על-ידי אנשי מקצוע בבריאות הנפש חיונית כדי לקבוע את ההתערבויות המתאימות והאפקטיביות ביותר עבור כל קורבן. אבל, במקרה של בני-הערובה הישראלים, חשוב להכיר בעוצמת ההשפעות ארוכות הטווח על רובם.
עוד בנושא באתר הידען:
