מדעני מכון ויצמן למדע גילו כי דמעות מפעילות קולטני ריח אנושיים אף שהן חסרות ריח, משפיעות על הפעילות המוחית הקשורה באגרסיות – ומובילות להתנהגות מפויסת יותר ונקמנית פחות
לכל היונקים היבשתיים יש בלוטות דמעות בעיניים, אבל הבכי האנושי נתפס כייחודי; אחרי הכל, אנחנו החיה היחידה שמזילה דמעות מול סדרה בנטפליקס. ואולם מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע חושף כי בניגוד למה שמקובל לחשוב הדמעות שלנו אינן שונות כל כך מאלו של בעלי-חיים אחרים: גם הן מכילות מולקולות המשמשות להפחתת תוקפנות אצל הזולת, בדיוק כמו דמעות של עכבר או חולד. המחקר, המתפרסם היום בכתב-העת המדעי PLOS Biology מראה כי חשיפה באמצעות חוש הריח לדמעות של נשים מפחיתה את הפעילות המוחית הקשורה באגרסיות בגברים ומובילה לשינוי התנהגותי משמעותי ולהפחתת תוקפנות.
המחקר החדש ניסה להתמודד עם תעלומה רבת שנים: למה אנחנו בוכים? צ’ארלס דרווין חשב למשל שמדובר בכלל בטעות אבולוציונית חסרת משמעות. ואולם מאז מחקרים רבים, במיוחד במכרסמים, הראו שמלבד שמירה על לחלוחית העין, דמעות של יונקים מכילות גם כימיקלים המעבירים מסרים חברתיים. כך למשל נוזל הדמעות של עכברות מכיל חומרים המשפיעים על רשתות עצביות במוחותיהם של עכברים ומובילים להתנהגות פחות אלימה. בקרב חולדים, זכרים הנמצאים בתחתית הסולם החברתי מורחים עצמם בדמעות כדי להפחית את התוקפנות כלפיהם מצד זכרים דומיננטיים.
במעבדתו של פרופ’ נעם סובל במחלקה למדעי המוח של מכון ויצמן למדע שיערו כי בדומה לזיעה ולריחות גוף אחרים, גם דמעות אנושיות מכילות כימיקלים המשמשים אותות חברתיים. ב-2011, במחקר שפורסם ב-Science, הראתה קבוצת המחקר שלו כי חשיפה לדמעות של נשים מפחיתה את רמות הטסטוסטרון בגברים. במחקר החדש, בהובלת תלמידת הדוקטורט שני אגרון, בדקו החוקרים האם בדומה למכרסמים גם הדמעות האנושיות מגינות מפני תוקפנות. החוקרים חשפו קבוצה של נבדקים גברים לדמעות של נשים או לחילופין לתמיסת מי מלח שטופטפה על לחיי אותן נשים; הנבדקים לא ידעו מה הם מריחים וממילא לא יכלו להבחין בין הדמעות ובין מי המלח, שכן שניהם חסרי ריח. מיד לאחר החשיפה השתתפו הנבדקים במשחק שנועד לעורר בהם אגרסיות ומתבסס על שיטה מתוקפת למדידת התנהגות תוקפנית בתנאי מעבדה. במסגרת המשחק גרמו החוקרים לנבדקים להאמין שהם משחקים מול שחקן נוסף שמדי פעם מתגרה בהם וגורם להם להפסיד כסף. המשתתפים יכלו לבחור אם לנקום באותו משתתף עלום, מבלי לקבל על כך תגמול כספי, או להמשיך להרוויח כסף עבור עצמם. התוצאות היו מדהימות: לאחר החשיפה לדמעות, פחתה ההתנהגות הנקמנית ביותר מכ-44%.
ממצאים אלה לבדם חושפים אפקט התנהגותי אנושי דומה לזה המוכר במכרסמים. ואולם למכרסמים, כמו גם לבעלי-חיים אחרים, יש באף איבר ייעודי לקליטת מסרים כימיים חברתיים המכונה איבר יעקובסון. לבני-אדם אין איבר כזה, אם כך כיצד הם חשים באותות כימיים אלה? כדי להשיב על כך, טיפטפו החוקרים דמעות על קולטני ריח אנושיים שגודלו בצלוחית מעבדה. 62 מתוך כ-350 סוגים שונים של קולטני ריח אנושיים נבדקו בניסוי, וכארבעה מתוכם הגיבו לדמעות אף שהן חסרות ריח, אך לא הגיבו לתמיסת מי המלח.
בהמשך בדקו החוקרים כיצד משפיע האות הכימי בדמעות על הפעילות המוחית. לשם כך הם חזרו על הניסוי הראשון תוך סריקה תפקודית של מוחות המשתתפים במכשיר MRI. הסריקות העלו כי בעת חשיפה לדמעות ישנה ירידה בפעילות של שני אזורי מוח הקשורים בתוקפנות: קליפת המוח הקדם-מצחית והאינסולה הקדמית. בנוסף, חשיפה לדמעות הגבירה את התקשורת העצבית בין האינסולה הקדמית לאמיגדלה – אזור מוחי הקשור לעיבוד זיכרונות ורגשות ומשתתף גם בעיבוד ריחות. החוקרים זיהו כי קיים מתאם בין הפעילות המוחית למידת הנקמנות של הנבדקים – ממצאים המחזקים עוד יותר את ההשערה כי האות הכימי בדמעות מפחית תוקפנות.
“באמצעות שילוב ייחודי של מבחנים התנהגותיים, ביולוגיה מולקולרית ודימות מוחי הראינו שדמעות מפעילות קולטני ריח אנושיים, משפיעות על מעגלים מוחיים הקשורים לתוקפנות, ומפחיתות באופן משמעותי התנהגות אגרסיבית”, אומר פרופ’ סובל. “שורת ממצאים זו מצביעה על כך שדמעות הן מטריית הגנה כימית מפני תוקפנות – וכי השפעה זו משותפת למכרסמים, בני-אדם, ואולי גם יונקים אחרים”. למעשה, מחקרים מהשנים האחרונות כבר הראו שכלבים, בדומה לבני-אדם, מזילים דמעות כביטוי לרגש, אך טרם התגלה אם דמעות אלה טומנות בחובן מסרים כימיים שעשויים להשפיע על כלבים אחרים או על אנשים.
עוד בנושא באתר הידען:
