סיקור מקיף

קבור בחלל – סיפורו של הקוסמונאוט שננטש בחלל

בשנת 1991 קיבל הקוסמונאוט סרגיי קריקאלב את אחת ההחלטות הקשות בחייו: להישאר בתחנת החלל הסובייטית לזמן בלתי-מוגדר. הוא עשה זאת למרות שידע שהמדינה ששלחה אותו לחלל התפרקה, שתוכנית החלל שלה נפלה והתפוררה ושבמקרה הגרוע ביותר – הוא לעולם לא יוכל לחזור הביתה. הוא יסיים את חייו, מילולית, קבור בחלל. הסוף היה טוב, אבל בזכות תושיתו של קריקאלב והרבה מזל

סרגיי קריקלב בחליפת חלל. צילום: נאס"א

בשנת 1991 קיבל הקוסמונאוט סרגיי קריקאלב את אחת ההחלטות הקשות בחייו: להישאר בתחנת החלל הסובייטית לזמן בלתי-מוגדר. הוא עשה זאת למרות שידע שהמדינה ששלחה אותו לחלל התפרקה, שתוכנית החלל שלה נפלה והתפוררה ושבמקרה הגרוע ביותר – הוא לעולם לא יוכל לחזור הביתה. הוא יסיים את חייו, מילולית, קבור בחלל.

ועדיין, הוא החליט להישאר.

זהו סיפורו.

הטייס שהפך לקוסמונאוט

כבר כשקריקאלב נולד, הוריו ידעו שהוא נועד לגדולות. כמו כל הורה באשר הוא. אבל במקרה של קריקאלב, הוא גם מימש את הפוטנציאל שלו. הוא עשה תואר ראשון בהנדסת מכונות במקבילה-של-הטכניון בלנינגראד, והמשיך ישירות לתעשיית החלל הרוסית. הוא בחן ציוד שנועד לטיסות חלל, ועל הדרך הפך לטייס ניסוי מרשים ולחבר-צוות בנבחרת האירובטיקה הלאומית של ברית-המועצות[1]. חמש שנים לאחר שנכנס לתחום החלל, הוא כבר השלים את האימון שלו כקוסמונאוט ונערך לעזוב את כדור-הארץ.

חשוב לי לספק את התאריכים המדויקים בסיפור, מסיבות שייחשפו בקרוב. בשנת 1991, ב- 19 למאי, המריא קריקאלב לתחנת החלל הרוסית מיר, לצד קוסמונאוט נוסף ואסטרונאוטית בריטית. רגע לפני ההעפלה לטיל, מילאו שני הקוסמונאוטים את הנוהל שהתווה יורי גאגרין למזל טוב: הם יצאו מהמיניבוס, צעדו בהחלטיות לגלגל האחורי והטילו את מימיהם עליו. נוהל בשגרה עבור כל קוסמונאוט באותם הימים, שהיה אמור להבטיח טיסה חלקה – ולא פחות חשוב, חזרה בטוחה לגבעות הירוקות של הארץ.

זה לא ממש עבד להם.

הצרות החלו כבר עם ההתקרבות לתחנת החלל מיר, כאשר מערכת ההכוונה האוטומטית שבקה חיים מסיבה לא-ברורה. קריקאלב נאלץ לקחת את השליטה על רכב החלל ולנווט אותו ידנית לחיבור עם תחנת החלל. בדרך-לא-דרך, באירוע שכיום היה מסוקר בכל העיתונים ותוכניות הטלוויזיה, הוא הצליח להשחיל את החוט במחט ולהביא את הצוות בבטחה אל היעד.

רק כאשר החיבור התבצע בהצלחה והדלתות נפתחו לרווחה, גילו האסטרונאוטים שהיעד, במילה אחת, היה מסריח.

תחנת החלל – לא מה שחשבתם

נהוג לחשוב על תחנות חלל כעל שיא ופאר הטכנולוגיה: מבנים כבירים הנעים במהירות של כמעט שלושים-אלף קמ"ש, עם מאות מכשירים מתקדמים המשמרים את חייהם של הנוסעים השבירים. תחנת החלל הבינלאומית, ששוגרה לראשונה ב- 1998, היא באמת כזו. לפי דיווחים מהאנשים שבמקום, "לאוויר בתחנת החלל למעשה היה ריח מצוין".[2] זה לא מפתיע. מערכת טיהור האוויר שלה בתחנת החלל הבינלאומית שודרגה עם השנים, וכיום היא מסוגלת לטפל בכל 'פוק ענק', כדברי נכס צאן הברזל הישראלי החדש ביוטיוב[3].

זה לא היה המצב בתחנת החלל מיר.

קחו כמה קראוונים בגודל-בינוני וחברו אותם זה לזה. זרקו פנימה כמה נוסעים – כמעט כולם גברים – והכריחו אותם לעבוד קשה במשך כמעט-כל שעות הערות שלהם, ועוד ארבע שעות של התעמלות. עכשיו הוסיפו למשוואה מזון שאינו מוסיף בריאות לנפש או למעיים, ואת בקבוקי הוודקה שמצאו את דרכם באורח פלא לחלל החיצון. אחרון חביב, נתקו את המבנה מהעולם החיצון, כך שכל הריחות (והטעמים) שבאוויר נותרים בבטחה בתוכו, לצד כל המיקרו-אורגניזמים שהאסטרונאוטים מביאים עמם מכדור-הארץ, ושמצאו בית חם בכל פינה וחריץ בתחנת החלל. מזל שיש וודקה שיכולה להרוג אותם.

חברו את כל אלו יחד ותקבלו את הריח האופייני למיר ולמעונות סטודנטים: צחנה של משקה אלכוהולי זול מהולה בזיעה.

אבל עבור קריקאלב, זה היה הריח של הבית. חבריו מספרים שהוא הרגיש כאילו הוא מגיע הבייתה בכל פעם שנכנס לתחנת החלל. הוא אהב את חוסר-הכבידה ואת תחושת חוסר-המשקל שלצדו. לאורך חודשים ארוכים בחלל הוא למד לעוף כציפור מצדה האחד של התחנה לצדה השני – הישג יוצא-דופן בקרב הקוסמונאוטים, שמעדיפים לרוב לשקוע בספרים כדרך להעביר את הזמן[4]. את עיקר זמנו הפנוי, לדבריו, הוא בילה בצפייה בכדור-הארץ ובניסיון לזהות תוואי דרך ומדינות על פני השטח.

פעילות זו הפכה להיות עבורו חשובה עוד יותר, כאשר המדינה ממנה הגיעה התפרקה לרסיסים במהלך המשימה.

מותה של ברית המועצות

כאשר עזב קריקאלב את כדור-הארץ, ברית-המועצות – מולדתו – הייתה על סף קריסה. האימפריה שאיחדה ביחד מדינות רבות תחת כנפיה איבדה חלק גדול מכוחה, ומה שחשוב יותר – את אמונן של המדינות הכפופות לה שהיא יכולה להמשיך לכפות עליהן את רצונה. במהלך שהותו של קריקאלב בחלל הגיע המצב לכדי פיצוץ, ומדינות-החסות של ברית המועצות נטשו אותה בזו אחר זו.

אחת המדינות החשובות ביותר בברית-המועצות הייתה קזחסטאן. גם בשל המשאבים יקרי-הערך שבשטחה, וגם מכיוון שברית-המועצות הקימה בה תשתית מתקדמת לשיגור טילים לחלל. המדינה הביעה רצון לעזוב את האיחוד ותבעה מחיר עצום על השימוש בתשתית השיגור. קריקאלב גילה שברית-המועצות פשוט אינה יכולה – או אינה מעוניינת – להשיב אותו הביתה בעלות הנקובה.

הציבור לא נותר בשקט לנוכח ההתפתחות. העיתון הרוסי קומסומולסקאיה פרבדה פרסם מאמר ביקורתי חריף על הנושא, בו נכתב כי –

"המין האנושי שלח את בנו לכוכבים… אך מיד לאחר שעזב את כדור-הארץ, אבד העניין במטלותיו מסיבות פרוזאיות… והמין האנושי החל לשכוח לגבי הקוסמונאוט שלו. הוא אפילו לא השיב אותו במועד הנקוב…"[5]

מוסקבה ניסתה לרצות את הקזחים ולזכות בהנחה, בהבטחה שהקוסמונאוט הבא שיישלח למיר יהיה ממקור קזחי. אלא שקוסמונאוטים זקוקים לאימון אינטנסיבי לפני שהם נשלחים למשימות ארוכות בחלל, וקריקאלב התבשר שהמחליף שלו לא יגיע בזמן שהובטח, אלא… מאוחר יותר. מתי בדיוק? איש לא היה יכול להבטיח באמונה מלאה, והמצב היה ברור גם לקריקאלב עצמו.

"הטיעון החזק ביותר היה כלכלי, מכיוון שזה התיר להם לחסוך במשאבים כאן," אמר קריקאלב ב- 1991, בעודו במסלול מסביב לכדור-הארץ. "הם אומרים שזה קשה עבורי – לא ממש טוב עבור בריאותי. אבל עכשיו המדינה בקשיים כאלו, שהאפשרות לחסוך כסף חייבת להיות בעדיפות עליונה."[6]

בחירתו של קריקאלב

נבהיר לרגע שקריקאלב לא היה בסכנה ממשית להיוותר מאחור בחלל. הוא וחברו בתחנת החלל היו יכולים להימלט ב- סירת ההצלה' החללית שהייתה מוכנה תמיד עבור הקוסמונאוטים. הוא היה עומד אולי למשפט צבאי, אבל באותה עת תמורות, קרוב לוודאי שאיש לא היה מאשים אותו על בחירתו.

קריקאלב בחר להישאר. הוא הבין היטב שבמידה והתחנה תישאר ריקה ממפעילים אנושיים, היא עלולה לצאת משליטה, כפי שכבר אירע בעבר, ולהתרסק על כדור-הארץ. הוא סירב להניח לתוכנית החלל הסובייטית-רוסית לגווע, והסכים לסכן את חייו לטובת הדבר.

קריקאלוב (מימין) בתחנת החלל הבינלאומית. צילום: נאס"א

אין זה מוגזם לומר שקריקאלב שם את נפשו בכפו כדי להישאר. המערכות במיר תוכננו לשרוד רק חמש שנים, וכבר בשנות התשעים החלו לקרוס לאיטן. שנים ספורות לאחר זמנו של קריקאלב בחלל, התקלקלה אחת המערכות לייצור חמצן ועלתה בלהבות, תוך שהיא משחררת כמות גדולה של עשן רעיל שמילא את התחנה. הצוות נאלץ לעטות מסיכות חמצן בתוך התחנה עצמה… וגילה שחלק מהמסיכות לא תפקדו בעצמן, כמו גם חלק מהמטפים לכיבוי האש. אין ספק שזו לא הייתה סביבה בטוחה.

באופן כללי, אסטרונאוטים – ובמיוחד הקוסמונאוטים במיר – היו חשופים לקרינה הקוסמית ולמיקרו-כבידה ולהשפעותיהן המזיקות. ככל ששהו פרק זמן ארוך יותר בחלל, הם היו נתונים בסיכון גבוה יותר לפיתוח סרטן, קטרקטים, התנוונות השרירים והעצם ובעיות רפואיות אחרות. וכמובן, תמיד היה הקושי הנפשי וההפרדה מאהובי-לבו של קריקאלב: אשתו ובתם בת הפחות-משנה.

קריקאלב היה מודע היטב לסכנות. בריאיון לעיתונות לאחר חזרתו, הוא שיתף את הציבור בחששותיו.

"האם יש לי מספיק כוח?" סיפר כיצד שאל את עצמו. "האם אוכל להסתגל מחדש לשהות הארוכה יותר הזו כדי להשלים את התוכנית. באופן טבעי, בנקודה מסוימת התעוררו בי הספקות."

בכל זאת, הוא בחר להישאר.

הסוף – וההתחלה

קריקאלב נותר בחלל יותר ממאה-וחמישים ימים מעבר למתוכנן, אך בסופו של דבר הצליחה רוסיה להשיב את 'בנה שנשלח לחלל'. הוא היה האדם היחיד אי-פעם שעזב את כדור-הארץ תחת אזרחות אחת – סובייטית – ושינה אותה לרוסית עוד במהלך הנחיתה.

באופן מתאים למצב מוזר זה, קריקאלב נחת בקזחסטאן – מדינה שהפכה לרפובליקה עצמאית בזמן שהותו בחלל החיצון. שריריו ועצמותיו התנוונו במהלך אותו הזמן, והוא היה זקוק לסיוע ולכסא גלגלים כדי לעזוב את המודול בו שב לאדמה. נדרשו חודשים ארוכים בטרם השתקם במלואו מהחוויה המטלטלת.

ואז הוא שב לחלל.

עבור הקוסמונאוט שקורקע מחוץ לאטמוספירה, החוויה הייתה רק ההתחלה של רומן ארוך-שנים עם החלל. הוא המשיך 'לשוב הביתה', כדבריו, פעם-אחר-פעם בחמש-עשרה השנים הבאות. הוא לקח חלק בשש משימות בסך-הכל, וצבר בסך-הכל 803 ימים בחלל – שיא שנשבר רק ב- 2015 על-ידי הקוסמונאוט גנאדי פדאלקה[7] [8]. אבל פדאלקה מעולם לא נעזב בחלל לאורך זמן, או חשש שלא יוכל לחזור מבלי לנטוש את תחנת החלל מאחוריו. כבוד זה שמור רק לקריקאלב – לפחות עד לרגע זה.

מעטים מכירים כיום את קריקאלב. הוא משתדל שלא לעשות גלים, ואפילו בימים בהם ננטש בחלל החיצון הוא לא השמיע קול מרמור. אבל סיפורו מהווה אבן-דרך במסע לכיבוש החלל, וגם אם קריקאלב עצמו אינו מדגיש את הרפתקאותיו מחוץ לכדור-הארץ, כל חובב-חלל צריך להתוודע אליהן. אחרי הכל, אנחנו צועדים בבטח בנתיב שיחלץ את האנושות מכוכב-הלכת הקטן שלנו – וכדאי שנדע כיצד התחלנו את הדרך, ומהן המהמורות שלאורכה.

בהצלחה – בחלל!


[1] https://www.discovermagazine.com/the-sciences/the-last-soviet-citizen

[2] https://www.youtube.com/watch?v=E36ocu0s0-A

[3] https://www.youtube.com/watch?v=Y1A34ypOgeQ

[4] https://www.discovermagazine.com/the-sciences/the-last-soviet-citizen

[5] https://www.historynet.com/cosmonaut-sergei-krikalev-the-last-soviet-citizen.htm

[6] https://www.historynet.com/cosmonaut-sergei-krikalev-the-last-soviet-citizen.htm

[7] https://www.britannica.com/biography/Sergey-Konstantinovich-Krikalyov

[8] https://www.space.com/11337-human-spaceflight-records-50th-anniversary.html

עוד בנושא באתר הידען:

דילוג לתוכן