רגע לפני שהעתיד נעשה היסטוריה

21/09/2001
תחילת הסוף? סוף ההתחלה? מתי אירוע בעל כוח סמלי מעיד שהעולם
משתנה
מאת אביעד קליינברג

לאחר מכן, כמובן, כל אחד ידע שזה יקרה,/ חוץ מאתנו, המתים.
לאחר מכן
היו טביעות אצבעות, סימנים מוקדמים נמצאו,/ תרחישים
ושמועות… שלא
להזכיר/ את פעמון האוניה שנבעו בו סדקים, יין הבורדו בשעת/
ההשקה,
שאטו לארוס שמונים ושמונה, שהחמיץ;/ ההתנהגות המוזרה של
העכברושים
בקווינסטאון, הנמל האחרון בדרך,/ והשמש שהשתולל
בכנסית-האוניה….
כן, עכשיו,/ כשמאוחר מדי, עכשיו כל אחד טוען שהוא שמע את
העוגב/ מנגן
בלי שנגעה בו יד אדם שירי זימה, התראה אחרונה/ לכל מאן דבעי.
קל
לומר: נקמה אלוהית! המלים הלפני אחרונות/ של גבר בעל גוף,
למשל,
שנאמרו לגבר בעל גוף אחר/ לפני ההפלגה בים, ובתמימות: “אפילו
אלוהים
בכבודו/ ובעצמו לא יצליח להטביע את הספינה הזאת!”/ טוב, אנחנו
לא
שמענו. אנחנו מתים./ לנו לא היה מושג.

(הנס מגנוס אנצנסברגר, “מזמור עשרים ואחד” מתוך השקיעה של
הטיטניק בתרגום
שמעון לוי)

על פניה של קליו, אלת ההיסטוריה, נסוך חיוך אירוני ומריר.
בראייה לאחור – ללא ספק החדה שבראיות – קל להבדיל בין מעט
הקסנדרות לבין אין-ספור נביאי החורבן המבטיחים לנו יום יום
ושעה שעה כי הנורא מכל אורב מעבר לפינה. במבט לאחור התמונה
תמיד מתבהרת והסימנים המוקדמים מובחנים בבירור מן הרעש. או אז
אפשר לתהות על קוצר הראייה שלקו בה אבותינו ושלקינו בה אנו עד
לפני ימים אחדים. איך יכולנו שלא לראות, אנו משתאים. הכתובת,
אחרי הכל, היתה על הקיר.

בראייה לאחור החרדות נראות מגוחכות כל כך: למה, למשל, חששנו כל
כך מבאג ?2000 כמה היסטרי ומגוחך כל זה נראה – כמו ייחוס
משמעות לסימני ההבל על סיפון הספינה הבטוחה ביותר בעולם. שאטו
לארוס שהחמיץ, שמש משתולל, עוגב המשמיע נעימות ללא מגע יד אדם
– נו באמת! הסיכוי שהטיטניק תתנגש בקרחון לא היה גדול מן
הסיכוי ששני מגדלי התאומים ייהרסו ביום אחד בהתקפת טרור.

בראייה לאחור, אנו יודעים כעת, היינו צריכים לדעת; רק שעכשיו
מאוחר מדי. כולנו מתים, או מתים-בכוח. מה שנורא במרוצו
הליניארי, המיושן והשמרני כל כך של הזמן, הוא שאת השכל מקבלים
לאחר מעשה, שעל טעויות אנוש משלמים בחיים, שאת הנעשה אין
להשיב. אלוהים יכול, אולי, להטביע את הטיטניק, אבל למחוק את
העבר, כך קובעים בעגמומיות התיאולוגים, אפילו הוא אינו יכול.
במחשבה שנייה ייתכן שלא חיוך נסוך על פניה של קליו אלא עווית
של כאב.

האוויר מלא באותות כוזבים; הקירות מכוסים עד אפס מקום בכתובות
סותרות. לא קוצר הראייה שלנו הוא האשם בבלבול, אלא השפע המהמם
של סימנים שאינם אלא ביטוי חלקי בלבד למורכבות העצומה של
תהליכים היסטוריים. כל אירוע בעולם הוא צומת של כוחות
אין-סופיים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. מה גורם למוצר א'
להצליח ולמוצר ב' להיכשל? התשובה אינה נעוצה רק בטיב המוצרים
או בטיב הצריכה ברגע היסטורי מסוים ואפילו לא ביעילותו של מסע
הפרסום. מה גורם לקבוצת אנשים להגיב באדישות על אירוע א' ובזעם
מטורף על אירוע ב' הדומה לו לכאורה בכל?

התשובות קשורות ברשתות הסיבתיות המסובכות שאנו נעים בתוכן:
גורמים פיסיים ופסיכולוגיים, פוליטיים ותרבותיים שאינם עומדים
בפני עצמם אלא תלויים תמיד במה שקרה קודם ובמה שקורה במקביל.
העולם, במלים אחרות, הוא מערכת כאוטית שבה, אם להשתמש בדימוי
הידוע, מיליוני פרפרים המניעים ללא הרף את כנפיהם גורמים סופות
הוריקן אלפי קילומטרים משם. בשעת מעשה כמעט בלתי-אפשרי לזהות
בביטחון איזו סופה שייכת לאילו פרפרים וגם לאחריו ניתן הדבר רק
בקושי רב.

אבל העובדה שתובנה מלאה – או מלאה יחסית מגיעה תמיד פוסט
מורטם, אין פירושה שאיננו מנסים להציץ אל מעבר לכתפה של קליו,
כשם שאי-יכולתנו לחזות פרטים אין פירושה שאיננו יכולים לזהות
תהליכים. לפחות אנו מבקשים לזהות את המגמה הכללית האם אנו
נעים לקראת עולם טוב יותר, לאחרית ימים של דבש וחלב ושלום
עולמי, או לקראת חלום הבלהות שמבטיחים לנו נביאי הזעם? האם יש
או אין מקום לאופטימיות זהירה? האם זו תחילת הסוף או שמא זהו
רק סוף ההתחלה?

במצבים נורמליים השאלות הללו נבלעות בין האי-ודאויות
היום-יומיות של תנודות הבורסה, שינויי מזג האוויר, פקקי התנועה
והטרגדיות האישיות. הן צפות ועולות כאשר חברות נאחזות חרדה
קיומית ונזקקות בדחיפות לתשובות, או כאשר נדמה שמשהו גדול כל
כך קרה, ששאר הכתובות על הקיר מתעמעמות לרגע והעתיד מתגלה – או
כך לפחות נדמה לנו – בבהירות מפתיעה. הבהירות הזאת היא לפעמים
מובנת מאליה – ההתקפה על פרל הרבור משמעותה בהכרח מלחמה – אבל
לפעמים היא יכולה להיות מטעה.

כך, למשל, בנפילת העיר רומא בידי הוויזיגותים בשנת 410 לספירה.
הכיבוש הזה, שלא ארך אלא זמן קצר (הוויזיגותים לא טרחו להחזיק
בעיר והמשיכו מערבה עד שהתבססו בספרד ובדרום צרפת), הכה בהלם
את העולם של אותם הימים. הפעם האחרונה שבה נכבשה העיר הנצחית היתה בשנת 390 לפני הספירה. לא שלא היו סימני אזהרה מוקדמים. כרגיל, הכתובת היתה על הקיר. בשנת 378 הביסו הוויזוגותים צבא קיסרי בקרב אדריאנופול ומאז היו נעים בתוך תחומי הקיסרות ועושים בה כבתוך שלהם. אבל הסימנים הללו היו אמביוולנטיים.
הקיסרות כבר ספגה בעבר מפלות בקרב כזה או אחר. הוויזיגותים, כך הניחו טובי הפרשנים, ייטמעו בתוך הקיסרות או ילכו כלעומת שבאו.
אבל כיבוש העיר – לא אירוע חשוב במיוחד מבחינה אסטרטגית, שהרי הבירה האמיתית של הקיסרות היתה קונסטנטינופול – היה זעזוע תרבותי. הוא ביטא את האפשרות המבהילה שמה שנראה עד לאותו רגע בלתי-אפשרי נעשה אפשרי; הוא חשף את שבירות הביטחון האנושי. הכל – כלומר התרבות המערבית – קורס.

בחוכמה שלאחר מעשה נדמה שהחרדות היו מוצדקות. האימפריה הרומית
אכן נפלה. אירועים סמליים יכולים לחשוף את התהליכים הנסתרים של ההיסטוריה. אולם במבט שני אין זה ברור שהחיבור בין ההכרה הפתאומית לבין התהליכים הוא אכן חד משמעי. התרבות הרומית לא קרסה עם הפלישה הוויזיגותית. צריכים היו להיות עוד מגיפה והיחלשות הדרגתית ואטית של האיכרות והאינטליגנציה הרומיות, כיבוש מחדש של המערב בידי הביזנטים ועליית האיסלאם. עוד כמאתיים שנה חלפו לפני שתפסה את מקומה של התרבות הרומית תרבות ימי הביניים. יותר משכיבוש העיר רומא בשנת 410 והדחת הקיסר האחרון במערב בשנת 476 מבטאים רגעים קריטיים בהיסטוריה של המערב, הם מבטאים רגעים בעלי כוח סמלי, רגעים בעלי עוצמה פואטית שקל יותר לזוכרם מאשר את השינויים ההדרגתיים האפרוריים משהו שאכן הובילו להתמוטטות התרבות הרומית.

לקריסת מגדלי התאומים יש עוצמה פואטית כזאת. מתבקש להקיש מן התמונות הגדולות מסקנות גדולות: סדק ראשון בגוף הטיטניק, לידתו של עולם חדש. אבל המסקנות הללו מבטאות רגשות יותר משהן ניתוח שקול של המציאות. הקיסרות הרומית במערב היתה במאה הרביעית בתהליך ברור של שקיעה. לא זה מצבו של המערב היום. במידה מסוימת אפשר להשוות את הצלחת הטרור להצלחות הראשוניות של המרד היהודי הגדול במאה הראשונה או להצלחה החד-פעמית של הזולו נגד הבריטים. התקפה נועזת על אימפריה בשיא כוחה יכולה להסב לה נזק וכאב.
המורדים ביהודה הסבו ללגיונות הרומיים אבדות כבדות כל כך, שהקיסר נמנע מן הנוסחה המקובלת, “לי וללגיונותי שלום”. התוקפים יכולים לזכות בהישגים, אבל פערי העוצמה בין המתמודדים הם כאלה, שלחלש אין סיכוי של ממש למוטט את החזק. למרד היהודי לא היה כל סיכוי מלכתחילה; גם לטרור האיסלאמי, אפילו היה מסב אבדות כבדות פי כמה.
קריסתם של מגדלי התאומים היא סטירת לחי מכאיבה; היא איננה תחילת הסוף. היא מבטאת זעם עקר במידה רבה של הכוחות המתנגדים למערב אל מול עליונותו המוחצת. יותר מזה, היא מבטאת את התחושה הקשה שהמערב הצליח להשיג הפעם יותר מהגמוניה פוליטית וצבאית; הוא הצליח לחדור אל המרקם האינטימי ביותר של התרבות: לקבוע ערכי יסוד, להגדיר תשוקות ותקוות, לצייר יותר ויותר את החלום. יותר ויותר, ברחבי העולם כולו, החלום שאנשים חולמים הוא החלום האמריקאי.

כל זה אין פירושו שתהליכים עמוקים אינם משנים, ברגע זה ממש, את העולם כפי שאנו רגילים לחוות אותו. פירושו שתהליכים כאלה קשים יותר לתפישה ואינם מתחוללים בהכרח אל מול מצלמות הטלוויזיה.

ומה בנוגע לישראל? המגמה הכללית מעידה כי המערב אינו קורס, אולם במגמה הזאת אנחנו נכללים, למרבה הצער, בתוך סטיית התקן.
מוטב איפוא לוודא שצופים חדי עין יעקבו אחרי תנועת קרחונים באזור ומוטב לוודא שהקברניטים אינם מובילים אותנו – כפי שנדמה למתבונן מן הצד – היישר אל תוך אחד מהם.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315156392~~~34&SiteName=hayadan