עוגן מתקופת המלך הורדוס התניע את מחקר פעילות עיינות קדם ושיחזור מפלסי ים המלח לאורך אלפי השנים האחרונות

ים המלח, המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ (מפלסו הנוכחי 435 מ' מתחת לפני הים), קולט מים וחומרי סחף מאגן ניקוז רחב המשתרע בין המדבר ואזור האקלים הים-תיכוני, ומשמש כ"מד גשם" של אזור הלבנט. האם תמיד היה ים המלח במפלס כל כך נמוך והאם תמיד היה אגן הניקוז של האגם צחיח במיוחד – או ששינויי האקלים בהווה והשפעת האדם הם שתרמו לירידה המשמעותית בגובה המפלס מאז שנות החמישים של המאה שעברה (כאשר המפלס עמד על גובה של 400 מ' מתחת לפני הים)?

מאמר מדעי חדש של נורית ובר, דוקטורנטית במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית והמכון הגיאולוגי לישראל, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת הנחשב של האגודה הגיאופיסית האמריקאית Geophysical Research Letters, מראה כי בפרקי זמן רבים במהלך 7,000 השנים האחרונות (מרבית תקופת ההולוקן – תקופה גאולוגית שהחלה לפני כ-11,700 שנים ונמשכת עד להווה), מפלס ים המלח עמד בין 420 עד 430 מ' מתחת לפני הים, האגם השתרע על פני שטח האגן הצפוני בלבד ואזור ישראל (ודרום הלבנט) אופיינו באקלים יבש וחם. בתקופות בהם עמד האגם במפלסיו הנמוכים שפעו מעיינות חמים, לאורך החוף המערבי מאזור עיינות צוקים עד לעין גדי ובסמוך למעיינות נוצרו גופי גבס ייחודיים.

מחקר גופי הגבס בחוף עיינות קדם (מצפון לעין גדי) של נורית ובר החל כמעט במקרה בעקבות גילוי ארכיאולוגי מסקרן במיוחד. בחודש דצמבר שנת 2003 התקשר ד"ר גדעון הדס, ארכיאולוג מקבוץ עין גדי לפרופ' מוטי שטיין מהאוניברסיטה העברית וביקש ממנו להגיע לחוף עיינות קדם. שם, במחשוף הסלעים מתחת לשביל הטשטוש שעבר כמה עשרות מטרים מעל לחוף האגם (עמד אז בגובה של 419 מטרים מתחת לפני הים), נראה תקוע בתוך שכבות הסדימנטים גוש סלע גדול, שבמבט קרוב וראשוני נראה כמו בצל מאורך הבנוי מקרומים עבים של גבס העוטפים גזע של עץ. פרופ' שטיין נזכר בארוע: ״חפרנו מסביב לגוש קרומי הגבס וחילצנו את אותו גוף מהסדימנטים של החוף. במאמץ רב ובעזרת חבלים וגלגלת העלינו אותו לשביל הטשטוש ומשם בטנדר לקיבוץ עין גדי. גדעון אמר בהתרגשות שבתוך גוש הגבס מסתתר עוגן גדול של סירה״.

ואכן, קליפות הגבס עטפו עוגן גדול של סירה, הבנוי מעץ ובתוכו גושים מפוררים של עופרת. לימים התברר שהייתה זאת סירה מימיו של המלך הורדוס. בדיקה בשיטת רדיוקרבון (פחמן 14) הראתה כי העץ הבונה את העוגן וכן החבל שנשמר עליו מתוארכים לתקופה זו. העוגן כנראה נתקע בין סלעי החוף בשעה שהורדוס ניסה להגיע למעיינות החמים הנובעים בחוף עיינות קדם. ד"ר הדס ופרופ' שטיין חקרו היבטים שונים של העוגן, למשל בעזרת איזוטופים של עופרת על חומרים שנמצאו באזור המשקולת של העוגן הם קבעו שמטילי העופרת הגיעו ממכרה באיטליה. עבור נורית ובר הממצא היה משמעותי כיוון שהוא חשף את חשיבותו של אזור עיינות קדם למחקרי ים המלח, ובעיקר למחקר התפתחות תימלחת ים המלח. במשך 17 השנים שעברו מאז מציאת העוגן מפלס ים המלח נסוג ב-25 מטרים, נסיגה שהביאה לחשיפה של גופי גבס ייחודיים – שעניינו את נורית ובר. העוגן עצמו, אגב, נתרם למוזיאון ישראל ומוצג שם בתערוכת הקבע הארכיאולוגית באגף של התקופה הרומית.

עוגן בחוף קדם. צילום - גדעון הדס
עוגן בחוף קדם. צילום – גדעון הדס

בעבודת הדוקטורט שלה תיארה נורית ובר ותיארכה את גופי הגבס בעיינות קדם, ואף שיחזרה מבנים סדימנטרים, דמויי מניפות נחל, שכונו על ידה ״דלתאות גבס״. כמו כן, נחקרו מבני גבס קונצנטריים מבודדים שהיו פזורים לאורך החופים. החוקרת הראתה כי דלתאות הגבס וגופי הגבס המבודדים נוצרו במהלך תקופות בהן מפלסי ים המלח היו נמוכים. מי המעיינות החמים בהרכב דומה לעיינות קדם המודרניים התערבבו עם מי ים המלח וכתוצאה מהערבוב שקע הגבס.

משקעי גבס בים המלח. האוניברסיטה העברית
משקעי גבס בים המלח. האוניברסיטה העברית

תיארוך מבני הגבס בשיטת הרדיוקרבון, הצביע על כך שגילי היווצרות מבני הגבס הייחודיים ופעילות המעיינות החמים-מלוחים, מסוג עיינות קדם ומפלסי האגם הנמוכים, תואמים זמנים של מינימום בקרינת השמש. למשל אירוע המינימום הסולרי של אורט (Oort Solar Minima בסביבות שנת 1000) שהתרחש בתקופה המכונה ״תקופת ימי הביניים החמה״ (Medieval Warm Period). בזמן הזה אזור  הלבנט עבר התייבשות ומדבור ומפלס ים המלח צנח למינימום.

"אם התנאים הטבעיים באזור יחזרו בעתיד הקרוב לתבנית ההתייבשות והמדבור שאפיינו את מרבית תקופת ההולוקן, הם יחזקו עוד יותר את תופעות ההתייבשות הצפויות במקביל לההתחממות הגלובלית", מסבירה ובר.

מחקרה של נורית ובר מראה כי מפלס פני ים המלח ירד בהדרגתיות במהלך תקופת ההולוקן, מלבד תקופות מסויימות (למשל תקופת הברונזה העליונה והתקופה הרומית-ביזנטית שבהן המפלס היה גבוה במיוחד והגיע לגבהים של 390-380 מ מתחת לפני הים) בעקבות התחזקות משטר הגשמים האזורי. המציאות הנוכחית של ירידת המפלס משקפת תגובה לפעילות האדם – בעיקר סכירת מי הירדן ויובליו השונים. כלומר, ירידת המפלס העכשווית היא משהו מנותק ממה שקרה באלפי השנים השנים האחרונות. בראיה רחבה יותר, הראתה נורית כי פני ים המלח היו במפלס נמוך מאוד במהלך רוב ההולוקן, דבר המצביע על צחיחות אזורית קיצונית ומתמשכת באזור אגן הניקוז של ים המלח ובאזור הלבנט בכללותו.

זאת ועוד, לדברי החוקרת, ה״זיכרון ההיסטורי״ של רובנו מטיולי הילדות לים המלח וממפת האגם באטלסים של בתי הספר הוא של ״אגם אחד״ המשתרע מנאות הכיכר מדרום ים המלח ועד קיבוץ קליה בצפון ים המלח. "אגם אחד" זה קשור לתקופה הקצרה יחסית שבה עלה מפלס האגם מעל ל-400 מ' מתחת לפני הים במאות ה-18 וה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואיננו מתאר את המצב הטבעי האופייני של ים המלח במרבית תקופת ההולוקן – תקופה צחיחה במיוחד לאזור זה. על פי מודלי ההתחממות הגלובלית, אזור מזרח הים התיכון צפוי לעבור התייבשות משמעותית בעתיד הקרוב, שינוי מפלס הטומן בחובו מחסור מים חמור לתושבי האזור. לכן, מחקרי המשך צפויים להמשיך ולבחון את תהליכי ההתייבשות והמדבור שהתרחשו בים המלח לאורך אלפי השנים האחרונות.

למאמר המדעי

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook
דילוג לתוכן