סיקור מקיף

כלכלת א"י 34 ואחרון – ענף הדיג

המדיניות המכוונת הרומית להגברת כוחות הייצור הביאה לכך שיותר ויותר יהודים הפכו לבעלי קרקעות; התפתח ונפוץ משק אינטנסיבי על כל הכרוך בו; איכלוס כפרים ועיירות ביהודים; מרכזי ייצור תעשייתיים נקלטו בכפרים; העיר מתגבשת ועימה תחומיה החקלאיים ושגשוג כלכלי

שרידי חנויות ובהן בריכות דגים שנחשפו במגדל (מתוך ויקיפדיה)
שרידי חנויות ובהן בריכות דגים שנחשפו במגדל (מתוך ויקיפדיה)

דיג

הדייג ומוצריו התפתחו בתקופה הנידונה באופן בולט מן הסיבות הבאות:

ראשית – התקופה הנידונה, ובמיוחד ברבע השלישי של המאה השניה לספ’, התייחדה במדיניות של הגברת כוחות הייצור בפרובינקיות השונות ובמסגרתה אנו עדים להשפעה רומית ברורה על אופיה ומהלכיה;

שנית – בתקופה זו, בה הפכה כמעט כל יחידה, היינו פרובינקיה, ליצרן הגדול במשק הרומי. גופים עשירים ומתעשרים, כגון בית הנשיאות בארץ, שלחו ידם בענף זה ובל נשכח את מחויבות בית הנשיא לספק דיג ומוצריו לחצר הקיסרות הרומית;

שלישית – ריבוי יחידות הצבא הרומי בארץ וכן מנגנון הפקידות הרומית, היוו לקוח וצרכן נכבד לענף הנידון;

רביעית – התקופה האנטונינית ואילך התייחדה בהתגברות תהליך העיור בארץ ובמסגרת זו שימשה גם העיר צרכן נכבד לדיג ומוצריו;

חמישית – במאה השניה לספ’ התפתחה בארץ דמות החווה החקלאית, כלומר הווילה הרומית הטיפוסית, אשר בזו העשירה הופיעו בריכות דיג רבות;

ששית – בד בבד עם התפתחות המסחר הבינלאומי ובכללם תפוצת ערי הנמל, חלה התגברות טכנולוגית במבנה הספינה ותכולתה, ולכך היתה השפעה ישירה על כמות התוצרת ומידת איכותה;

שביעית – בעקבות התפתחות התעשיה והמלאכה, כגון אריגת וקליעת רשתות דיג וסלים וכן התפתחו מוצרי עץ ומתכת שהיו חיוניים לענף הדיג ולהשלכותיו;

שמינית – המיסים הרומיים החורגים, בעיקר מהמאה השלישית לספ’ ואילך, ואשר נשתלמו ב"עין" ובין השאר במוצרי הדגה ותמונת מצב זו עודדה בעקיפין את העוסקים במלאכה לפתח את ענפיהם כדי להתמודד עם הדרישות הנ"ל.

א – בריכות הדיג

בריכות הדיג הפכו לפועל יוצא מהתפשטותה של הווילה החקלאית, זו  שהתמנחה בביטוי התנאי/התלמודי בכינוי "עיר", כשהתוספתא מרחיבה ומפרטת בהתאם – “המוכר את העיר. רבי יהודה אומר: סנטר מכור … ולא את הביברין של חיה ושל עופות ושל דגים" (בבא מציעא ג’ 8). הביטויים משוכים מן היוונית כגון ה"סנטר" – משגיח ומפקח ומן הלטינית "ביברין" – vivaria – בריכות/מכלאות, וביחיד – vivarium כלומר מחלאה, בריכה, של חיה, עוף או דגים. ללמדנו על השפעה רומית מן הטעמים דלעיל, ומתוך כך נלמד על טיוב ושיפור המתקנים הקיימים או החדשים.

התוספתא מטעימה בנידון כדלקמן: ביברין של חיה ושל עופות (ובכתי-יד וינה נקרא – “ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים …”, אין מסתפקין מהן ביום טוב ואין נותנין להן מזונות, אבל צדין חיה ועוף ונותניןלהן מזונות. רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא) אומר: לא כל הביברין שוין (בגודלם, באיכותם …). זה הכלל – המחוסר צידה אסור, ושאין מחוסר צידה מותר. שוחטין מן הנגרין (מים זורמים) ולא מן המצודות (המלכודות) ולא מן המכמורות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעלה את פרסו (רשתותיו) מערב יום טוב ובא ומצאו כמות שהוא (אותה כמות), הרי זה אסור(ש)הדבר ידוע שניצד ביום טוב" (תוספתא יום טוב ג’ 4).

בטקסט בתלמוד הירושלמי מדגיש רבי יהודה ביחס לציד דגים מן הביברין – “ולביברין פטור" (ביצה פרק ג’ ס"א סוף עמ’ ד’ – ס"ב ראש עמ’ א) וכנ"ל בתלמוד הבבלי.

רבי יהודה העיד כי " … אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות …” (תלמוד ירושלמי, שבת פרק י"ג י"ד עמ’ א).

עדויות אלה ודומיהן מתייחסות לגידול דגים בבריכות ובמכלאות כשחז"ל מתערבים בפרט כשמדובר במגבלות של שבתות וימים טובים. ובכלל, כמו במקרים רבים אחרים, נלמד כי מכלל לאו למדים הן. כלומר שאיסורי חז"ל מלמדים דווקא על נפיצות התופעה.כלומר, פירוט מידת התערבותם מלמדת עד כמה תחום זה של גידול דגים בבריכות ובמכלאות היתה נפוצה בארץ ישראל בעידן הקדום. גידול הדגים באותם מיתקנים נפוצה היתה מטבע הדברים בבתי עשירים מאחר שגידול דגים בבריכות דרשה השקעה כלכלית לא מעטה, וזאת יכלו להרשות לעצמן משפחות אמידות כגון עשירי טבריה וציפורי שהשקיעו הון רב בבניית מערכת צינורות משוכללת, הנקראת בלשון חז"ל בשם "שקי" ב"ערים" (הווילות הכפריות) ובמיוחד באחוזות הקיסריות הרומיות, כמו בחוף כורסי שבאזור הגולן שם התגלה מבנה מטוייח ששימש כך דומה בריכה לאיחסון דגים. כורסי או בלשון חז"ל "קרשין" שהיתה אדמה קיסרית.

יש הטוענים, כמו מנדל נון (הדיג העברי הקדום, תשכ"ד, עמ’ 181) כי הביטוי "מצולה" שיקף עובדת מציאותן של בריכת דגים, כשהוא מסתמך על הכתוב בתלמוד הבבלי: “וינצלו את מצרים. אמר רב אמי – מלמד שעשאוה כמצולה, שאין בה דגן, וריש לקיש אומר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים".

ביטוי נוסף המופיע בספרות חז"ל בזיקה לנושא הנידון הינו "פיסקין", שהוא משוך מהלטינית "piscina” כלומר בריכות דגים והתוספתא מדגישה כי "ההרים והפיסקין … גבוהין עשרה טפחים" (עירובין י(ז) 2) כלומר קרוב למטר. המדרש משתמש בביטוי "פיסקינוס" ממש בהתאם להטייה הלטינית ללמדנו על השפעה רומית בנידון.

ויצויין כי התרבות בריכות הדגים ביישובים היהודים היתה גם פועל יוצא לפיתוח טכניקת השימוש בלבני הקראמיקה שבגליל.

ב – הדיג

בד בבד עם פיתוח הנמלים ומקצוע הספנות על השלכותיו הרבות עולים במקורות חז"ל עדויות רבות על דייגים כגון בטבריה, בעכו, בירדן בכלל, ביפו, בכפר נחום, בים סמכו, בקיסריה, בצידון ובעין גדי. נביא כאן בפני הקורא שני מקורות שיעידו על גודלו של שפע הדגים: “ … והיה הדגה רבה מאוד ובאו שם המים האלה וירפו וחי על כל אשר יבוא שם הנחל ואומר – והיה יעמדו עליו דוגים (דגים/דייגים) כעין גדי ועד עין עגלים מששה לחרמים (דייגים הפורשים רשתות) יהיה למינה. תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד" (תוספתא סוכה ג’ 9). מעבר לכמות האגדית של הדגה הניצודה משתמשת התוספתא בביטוי "למינה", שמקורו יווני (לימן – חיריק מלא וסגול – ביוונית משמעו נמל, כשהביטוי האותנטי לנמל היה "מחוז", ומכאן המאמר "הגיע למחוז חפצו") ללמד גם כאן על מידת השפעת תרבות הדיג הנכרית בארץ ישראל.

אותו מוסר עדות, רבי אליעזר בן יעקב מדגיש באחד המדרשים כי משקל דגי עכו הגיע לכדי 400-300 ק"ג בבחינת הפרזה שגרעינה כנראה אמיתי.

לרשות הדייגים, החרמים, כלשון חלק מהמקורות, עמדו ה"זוטו" הוא השק לקליטת שלל הדגים, המכמורת, המצודה והקלע כשאת זה האחרון היו הדייגים זורקים, כלומר פרישת הרשת מרחוק. כמו כן היו הדייגים מציבים מחסומים ומכוונים את הדגים לרשת ו"מעמידים את הספינה" במקום הנוח ביותר לדיג.

הדייגים היו מאוגדים באגודה מקצועית, כפי שראינו בעוד כמה וכמה מקצועות ופרנסות. ביפו למשל נחשפה כתובת המעידה על קורפורציה מקצועית של דייגי העיר, ועל כך מעיד בעקיפין וברמיזה רבי חייא בר אבא כשהוא נוקט בלשון " … ואנו הדייגים …” (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב’ כ’ עמ’ א). צורה קולגיאלית מקצועית כזו התאימה למדיניות הייצור הפרובינקיאלית מטעמה של רומא וההתמקצעות בכלל מחד ולשיטת המיסוי הרומית מאידך.

בהתאם לכך ובאופן טבעי והגיוני גרו הדייגים ברובע מיוחד וכנראה גם לאיגוד הספנים התייחד מקום מגורים מאוחד.

קטע מעניין לדעתי עולה מקריאה בתוספתא כדלקמן – “בראשונה, שהיו שבטים כתיקנן אמרו : אין אדם פורס חרמו (את רשת הדייגים שלו) ומעמיד ספינתו בתוך של חבירו, אבל צדין (דגים) בחכין (בחכות) ובמכמרות (רשתות), מכל מקום אין נמנעין בלבד שלא יפרוס את הקלע (רשת להטלה) ויעמיד את הספינה" (בבא קמא ח’ 17). ומיד בהמשך: “אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה (כנרת) מפני שהיא חלקו של (שבט) נפתלי ולא עוד אלא שיתן לו מלוא חבל (ובתלמוד הבבלי נרשם – מלוא חבל חרם (רשת) לדרומה של ים" (שם, 18). משתמשים איפוא בפרפרזה על תאור קדום של ימי המקרא כדי לתת תוקף ולגיטימציה להוראות והנחיות לגבי זכויות הדיג ופריסת הספינות בחבל כזה או אחר בפרובינקיה. הנחיה זו מופיעה אצל כמה מן הסופרים החקלאים הרומיים. לפנינו איפוא עדות מרמיזה על נהלים מוסכמים בקרב חברי האגודות וזאת אולי בגושפנקה ואף בדיעבד של חז"ל. יש פה אף מעבר לנגיעה חלוקה מונופוליסטית של מיתחמי הדיג ואף המצביעה גם על אירגון ענף הדיג בארץ.

תנא דמסייע לכך נעוץ בדברי תנאים כדלקמן: “ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום … מצודות (רשתות שפרשו לצורך ציד/דיג חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל (שאסור ליטול מהן את הציד) מפני דרכי שלום. רבי יוסי אומר: גזל גמור" (גיטין ה’ 5). בבחינת הגנה על העוסקים במלאכה ובענין זה מוסר רבי יוסי – “צדי (ציידי/דייגי) עכו הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר" (תלמוד בבלי מועד קטן י"ג עמ’ ב), והתלמוד הירושלמי מוסיף לתמונה הנ"ל את "חרמי טבריה" ש" קבלו עליהן … שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד" (פסחים פרק ד’ ל"ד עמ’ ד) בבחינת עדות על אירגון ענף הדיג, אולי במסגרת איגוד מקצועי.

טבריה שימשה כמרכז הדיג הגלילי ובידה מתוקף זה היתה שמורה הזכות לפסוק ביחס למחירי הדגים ושערי התוצרת בכלל של ענף זה, וכך פסקה התוספתא – “אין פוסקין (את מחירם) על הפירות עד שיצא השער (הרשמי, כנראה שהפוסק היה ה"אגורנומוס" – המפקח על השווקים) … אבל פוסקין על הביצים (תוצרת הלולים) … ועל הדגים שבשאר כל מקומות" (תוספתא בבא מציעא ו’ 1). וזאת בשל הבדלי שפע התוצרת והתלמוד הירושלמי מבהיר – “כל העיירות הסמוכות לטבריא, כיוון שיצא שער של טיבריא פוסקין" (בבא מציעא י’ עמ’ ג). העיר הטבריאנית החזיקה בזכות הפסיקה בכל הנוגע לשערי התוצרת ואף ארגנה את ענף הדיג ודאגה לתפוקתו התקינה. אין להוציא מכלל אפשרות כי טבריה כעיר המרכזית דאגה לגשר על פני פער מעמדי ולפתור מתוך כך בעיה חברתית. כלומר על ידי קביעת מחיר אחיד גם לבעלי הרכוש אשר שלחו את ידם בענף הדיג וגם לדייגים בכפרים הקטנים שסבבו את טבריה צעדה העיר צעד חשוב בקביעת מודוס וויוונדי בין הרבדים החברתיים ועל ידי כך הביאה לייצוב החיים הכלכליים ודאגה לתקנתם.    

מן המקורות הנ"ל ניתן גם ללמוד על רצונם של חז"ל לפתח מערכת כלכלית-חברתית מגובשת ומעוצבת כארוכה נצרכת לאחר ימי מרידות לא פשוטים ואף בהתאמה למדיניות המקרו-כלכלית ששררה באימפריה הרומית.

ניתן גם לשער כי בידי אגודת הדייגים בטבריה ניתנה הזכות החשובה לקבלת זיכיונות על הדיג מן הרשות הרומית כפי שלמדנו על כך לגבי פרובינקיות שונות כגון מצרים.

על שפיעתו של הדיג נוכל ללמוד גם ממספר ההלכות המרובות הדנות בנושא זה בספרות חז"ל וכן מן המספר הרב של סוגי הדגים ומיניהם שהיו ידועים ושגורים בפי הדייגים כגון טרית, פלמידה, ביגית, קוליס, אילתית, דג מעופף, שפרנון, כלבית, סנדל, פולית, צלופח, קיפון, ועוד. תצויין בעיקר הקרבה בין אלה לבין אלה היווניים והלטינית, ללמד על השפעת הדייגים הנוכרים, ובעיקר אלה שהתיישבו במישור החוף כגון באשדוד, ביפו, בעתלית ועוד.

כמו כן נמצאו לא מעט משלים הלקוחים מעולם הדגים והדיג, מה שמורה על נפיצות הענף על הרכביו השונים.

ג – שימורי דגים

לצד התבססות ענף הדיג התפתחה בארץ תעשיית שימורי דגים. כמו יתר התעשיות כפי שהוזכרו בכל הפרקים הקודמים, התייחד ענף זה לצד מלאכות ותעשיות שונות כמו קראמיקה, אריגה-קליעה, פיתוח משקלות לרשתות הדייגים הפקת מלח ועוד. לתוצרת השימורים נמצאו שווקים טובים בערים שנוסדו ולקוחות כבדים כגון חצר הנציב, הפקידות הגבוהה יחידות הצבא ועוד.

תעשיית שימורי הדגים התפרסמה בעיקר בטבריה, שבסמוך לה נמצא אתר בעל חשיבות רבה לשימורי הדגים, והכוונה לטריכאי במינוחה היווני שאיננה אלא מגדל נוניא, או מגדל הדגים כשהשם מסגיר מיד את עיסוקה בנושאי דיג. השם "טאריכיאה" ביוונית משמעו מקום מליחת הדגים. ואכן במקום נחשפו חנויות ובהן בריכות דגים.

את הדגים המשומרים נהגו לעטוף בין עלים וקנים או בתוך סלים שנקלעו מנצרי התמר ונקראות "חותלות". הללו שווקו לישובים בארץ ומחוצה לה ואפילו לרומא כעדות ההיסטוריון סטראבון.

בין השימורים אנו מבחינים בסוגים הבאים :דגים מלוחים שנקראו בשם "מליחים"; “טמוני זו טרית" לאור הפסוק – “כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" כברכת משה לזבולון מתוך ספר דברים ל"ג 19. כלומר שאותם דגים היו מוטמנים, היינו משומרים בקמצוץ מלח בשל מחירו הגבוה. את הטרית נהגו לשמר בשני אופנים: כשהיא שלמה, או קצוצה, ומכאן ההבדל בין "טרית טרופה" ל"טרית שאינה טרופה" (במדבר רבה י"ג).

רב דימי העיד כי לינאי המלך היו בהר המלך ששים ריבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים. האם מדובר בינאי המלך או אולי ברבי יהודה הנשיא אין לדעת, שהרי ימיו של רב דימי בן המאה השלישית לספ’ חי ופעל מאות שנים לאחר ינאי ולבטח עדותו טבולה באגדתיות רבה. עם זאת סביר להניח שהוא היה עד לפיתוח "אסטרונומי" של תעשיית שימורי הדגים בתקופתו, ובפרט אם חכם זה פעל בסמוך לאחוזות הקיסריות ניתן לתלות את עדותו בתחום ממדי ההשפעה הרומית על כלכלת הארץ, מה גם שכל אזור ים המלח היה בשליטה רומית מובהקת, ואולי אף בהקשר לנשיא רבי יהודה.

ניתן לשער כי העיר עכו שימשה מרכז ייצור ושיווק חשוב של שימורי הדגים ומתוך כך כונתה בשם "שער הדגים"(פסיקתא רבה כ"ט ב), ואף היא היתה קשורה היטב לממדי השליטה הרומית ובכלל לקשריה עם הנשיא רבי יהודה.

בצד שימורי הדגים הוכנו גם מעדניים נוזליים של דגים שנקראו בשם "ציר" (תוספתא בבא מציעא ח’ 8) וסוגיו – “מורייס" שנמשך שמו מן הלטינית muries, וכן "חילק" ו"הילמי".

ושמא נצרכה חצר בית הנשיאות, בהתאם למדיניות הכלכלית של הקיסרות הרומית הסוורית לספק לה גם דגים מלוחים. כך בכל אופן ניתן לפרש את המסורת המעניינת שבתלמוד הירושלמי – “מעשה בספינה אחת משל רבי (הנשיא רבי יהודה), שהיו בה יותר משלוש מאות חביות …” (עבודה זרה פרק ג’ מ"ב עמ’ א). על כל פנים מצטיירת כאן תמונה ברורה על היקף משלח ידה של הנשיאות הארצישראלית ומשיכתה בחוטי המסחר הבינלאומי.

משנת תרומות פותחת בפנינו צוהר מעניין כדלקמן – “דג טמא שכבשו עם דג טהור: כל גרב (מין כד של חרס שבתוכו נכבשו דגים) שהוא מחזיק (נפחו) סאתיים, אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים (20 זוז) בגליל (שמשקל יהודה כפול מזה שבגליל, וכל השאר הינם דגים טהורים). דג טמא צירו (המוהל שיוצא מדגים הכבושים במלח) אסור (מכיוון שבלוג של דג יש משקל המגיע למאתיים זוז, שהם כ-800 גרם, ונמצא בסאתיים 9600 זוז. ועשרה זוז של דג טמא בתוך סאתיים של דג טהור הם אחד מתשע מאות וששים. וזהו שיעורו של ציר דג טמא שאוסר)”. הלכות טומאה וטהרה איפוא השתלבו בדייקנות מופלאה ביחס בין דג לדג.

לסיכום ניתן לומר כי ממחצית המאה השניה לספ’ ואילך אנו עדים לפיתוח בריכות דגים בארץ לפי הטופס הרומי, לאיגודי דייגים וספנים במסגרת הייצור, לארגון ופיקוח על מיתחמי הדיג, להשפעה רומית על כל השלכותיה, למרכזי דיג ושימוריו, לקשר אמיץ בין ענף הדיג ותעשיותיו למלאכות ולתעשיות אחרות וביחד – לענף מפותח, עשיר ובעל תפוצה ארצית ובינלאומית ניכרת.

סיכום הסדרה – תקופת הכיבוש הרומאי הביאה לפריחת המסחר אצל היהודים

לסיום ולסיכום כל פרק הכלכלה שהתפרסמו כאן ונחתמו בפרק 34 על אודות הדיג, נאמר כי חיי הכלכלה בארץ ישראל הקדומה נפרסו על פני שני מישורים – משתנים ותוצאות.

המשתנים – המדיניות המכוונת הרומית להגברת כוחות הייצור; הופעת לקוחות נכבדים כתוצר תהליך העיור ופריסת הפקידות הרומית והצבא הרומי בפרובינקיה; נכרים שחדרו לכפרים ולערים; התאקלמות סוגי אריסות הלניסטית-רומית; התאקלמות הווילה הרומית בארץ על כל המשתמע מכך; פיתוח רשת הכבישים, הדרכים וקווי הלימס; המיסים והשירותים טרם חרגו ממסגרתם הנורמלית ועוד.

התוצאות – יותר ויותר יהודים הפכו לבעלי קרקעות; התפתח ונפוץ משק אינטנסיבי על כל הכרוך בו; איכלוס כפרים ועיירות ביהודים; מרכזי ייצור תעשייתיים נקלטו בכפרים; העיר מתגבשת ועימה תחומיה החקלאיים; תעשיות רבות נכרכו זו בזו והזינו זו את זו; ענפי כלכלה רבים ומגוונים השתלבו זה בזה; ענפי תעשיה התחלקו למלאכות כמעט עצמאיות; התגבשו קולגיות מקצועיות; נרשמו התפתחויות ומיומנויות בתעשיה; נודעו חידושים טכנולויים; נרשם שיווי משקל חיובי בין הייצוא לייבוא; יהודים נטלו חלק פעיל במסחר הבינלאומי, היבשתי והימי כאחד; התפתחו נמלים ושווקים, המרעה התארגן והתגבש בהשפעה רומית והשתלב באופן מבוקר אל תוך המשק המעורב.

תצויין פעילותם המבורכת של חז"ל ששאפו להגיע למודוס וויוונדי בין המציאות להלכה, כשלנגד עיניהם ריחפה תמיד טובתו הכלכלית של המשק הארצישראלי. כך למשל התקינו הללו היתרים בנושאי השביעית, הסיקריקון, ההלוואה בריבית, חוקיות המיסים והמכסים, שלבי ההיתרים ביחס לבהמה הדקה, גיבוש עמדה חיובית כלפי מפעלי השלטון הרומי ומציאת פתרונות מוניטריים אגב הופעת סימני האינפלציה במשק האימפריאלי הרומי.

ונסיים בשתי מובאות קצרצרות ומשמעותיות: “משמת רבי (יהודה הנשיא) (כנראה לקראת 230 לספ’) הוכפלו צרות" (תוספתא סוטה ט"ו 5); ועל כי בימי רבי יוחנן (מחצית המאה השלישית לספ’ לערך)השתנה העולם. ללמדנו כי תקופת דורו של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו אכן חתמה פרק נכבד בספר הכלכלי של יהדות ארץ ישראל הקדומה.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. מאמר מאיר עיניים – חבל שהסידרה תיסתיים. היה מעניין לדעת מה קרה אחרי העידן הרומאי – מי משל כאן ומדוע אם שגשג היישוב היהודי בימי הרומאים – דעך אחריהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן