עד תקופתו של הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ’) אנו עדים למציאותם של חוכרי מיסים שהיו אחראים על גביית המיסים. ואילו מכאן ואילך התמנו פקידים אימפריאליים שהיו כפופים לרומא והיו אחראים על נושא הגביה. ולכך נמצא לא מעט הוכחות מספרות חז”ל
מיסים
במשנה אנו קוראים כדלקמן: “הגבאין שנכנסו (נאמר ליטול משכון) לתוך הבית (שהם בקטגוריה של עמי ארצות) וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר: לא נגענו (כלומר לא טימאנו את הכלים…” (חגיגה ג’ 6). מצטיירת איפוא תמונה מכוערת המשווה את הגבאים לגנבים. במשנה אחרת נמסר כי “הגבאים שנכנסו לתוך הבית, הבית טמא. אם יש עימהן (גבאי) נכרי, נאמנין לומר: לא נכנסנו, אבל אין נאמנין לומר – נכנסנו אבל לא נגענו, וכן הגנבים שנכנסו לתוך הבית …” (טהרות ז’ 6).
מענין להשוות את הנ”ל לתוספתא, שהיא פרי התקופה המאוחרת למשנה, כשבה משתנה התמונה כלהלן: “הגבאין שנכנסו לתוך הבית, אם אמרו – נכנסנו אבל לא נגענו, הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם היו אחרים מעידין בהן שנכנסו אף על פי שאמרו – לא נגענו, אין נאמנין …: (תוספתא טהרות ח’ 5). ובאשר לגנבים פוסקת התוספתא כי “הגנבים שנכנסו לתוך הבית, כל הבית טמא. דברי רבי מאיר וחכמים אומרים (בחזקת רוב) – אינו טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט ידן ליגע …” (שם 6).
אל השוואה זו נוכל לצרף טקסט תלמודי בהמשך הגמרא שם ובמקומות אחרים כדי להציג שינוי מסויים שחל ביחס לגובי המיסים למיניהם. אמנם קשה מאד לבנות על ההלכה המורכבת כאן תילי תילים של מסקנות מזה והשערות מזה. עם זאת ובזהירות רבה אומר כי השינוי הנ”ל עשוי להתפרש ולהיות מובן על רקע היסטורי מסוים, וזאת לאור אספקטים כלכליים אימפריאליים.
יש להניח כי לפנינו אישוש מסויים להתאמה בין ההלכה הארצישראלית לבין המדיניות הכלכלית הרומית האימפריאלית. כלומר, ניתן לפרש את הבעיה ולפתור את הקושיה משנתלה אותה בהשתנות שיטת הגבייה מטעמה של הקיסרות הרומית. כלומר, עד תקופתו של הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ’) אנו עדים למציאותם של חוכרי מיסים שהיו אחראים על גביית המיסים. ואילו מכאן ואילך התמנו פקידים אימפריאליים שהיו כפופים לרומא והיו אחראים על נושא הגביה. ולכך נמצא לא מעט הוכחות מספרות חז”ל, כגון: “כיצד הוא עושה? מראה לו כיסין של דינרין, והגוי חותם ומעלה לארכיים (למסמכים הרשמיים, לארכיב)” (תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ב’ פ”א עמ’ ב). טקסט זה ודומיו מצביע על סדר וארגון בנושא הגביה, אם כי, כמצופה, התגלו לא מעט שחיתויות בנידון ותמונה זו מגובה היטב מאוצר הפפירולוגיה במצרים הרומית.
נבחן בהקשר זה את הטקסט המעניין הבא: “גבאין של עבודה זרה, אסור ליתן (לתת) להם. אם היו מעלין שכר למדינה (לרשויות, לשלטון), אף על פי שהן לצורך עבודה זרה, מותר ליתן להם)” (תוספתא עבודה זרה ו’ (ז’) 1). הטקסט מדהים לכשעצמו. ההנחיה ברגיל מובנת – האיסור לבוא במשא ומתן עם גבאי עבודה זרה, אלא כשמדובר על פעילות חוקית ומוסדרת של אותם גופים מוכנים חז”ל ואף מתירים/ממליצים להפריש את המגיע להם, וזאת למרות העובדה שמדובר בפעילי עבודה זרה. יש בכך הוכחה נוספת לאישור חוקיות הפעילויות השלטוניות הרומיות, או מי מטעמן.
אותם גובי מיסים ושאר מחויבויות כלפי השלטונות, מטעם השלטונות, שלעיתים היו למעשה חוכרי תעסוקה, מה שמכונה בפי החוק הרומי conductores, בבחינת שיטה שפעלה באחוזות הקיסריות הרומיות, ושמא אל סוג זה של גובים משלח התלמוד הירושלמי את חיציו כשהוא טוען שהם מנצלים את עמדתם וגובים מיסים באורח שרירותי לגמרי. וכך נבין את המובאה – “הנהיג רבי בארנונא, ובגולגולת ובאנפרות כהדא (כזו של)דבן ננס” (תלמוד ירושלמי כתובות פרק י’ ל”ד עמ’ א), וכבר הוכח שהנשיאות בארץ לא היתה אחראיתלגביית כל המיסים בפרובינקיה, למעט שטחי האריסות הקיסרית שהופקדו בידיה וכבר הוכח, שההלכה מטעם בן ננס, שרבי הנהיג כמותה שנויה במשנה בדין חובות שיש להן אחריות נכסים, שהם נגבים לפי דין קדימה, וניתן להקביל זאת לחוקים הרומיים בנידון, שם ניתן להבחין ב”אפותיקי” הכללי שיש לאוצר הקיסרות על כל נכסי האדם לתשלום המיסים המוטלים עליו (א. גולאק, לסדרי המיסים הרומיים בארץ ישראל, ספר מאגנס, ירושלים, עמ’ 102). מאידך ניתן להקביל זאת דווקא לחוק הרומי המשעבד את נכסי הקונדוקטוראס בלבד, לאוצר הקיסרות בכדי להבטיח את הגביה מצידם.
בשל הצרכים המרובים לצבא ולפקידות הרומית בארץ, כפי שכבר ראינו בפרקים הקודמים, אנו עדים לתופעת-אגב בנושא הגביה, והיא – גביה על ידי יחידות הצבא או הפקידות הרומית בכל הנוגע למיסוי החריג, וכך מטעים רבי חנינא בר חמא: “אין לך כל רגל ורגל, שלא בא לטבריה אגמון וקמטון (קנטוריון רומי ובעל זמורה)” (תלמוד בבלי שבת קמ”ה עמ’ ב’). כלומר בעלי משרות צבאיות מזה ומינהליות מזה, שתכיפות הופעתן בטבריה היתה מעיקה מאד.
בתקופת השינוי הנ”ל אנו עדים לתופעת האחריות למיסי העיר הוטלה על היחידים, העשירים וכן האחריות לנושאי הליטורגיות ועבודות הכפיה השונות. עם זאת אין לשכוח את נושא הגביה, ששימשה עצמה לליטורגיה, והובילה לא פעם להימלטות אישית מן התפקידים הציבוריים, והאחראים למינוי אותם חייבי ליטורגיות היו פקידי הקיסרות ועל כן מטעים התלמוד הבבלי ומכנה תופעה זו כ”אומנות המלך” (בבא בתרא קמ”ג ימע’ ב).
מכס
התלמוד הבבלי מעיד כדלקמן: “פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הכוונה לרומא) – תקנו (בנו, שיפצו) שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן – תקנו שווקים להושיב בהן זונות, תקנו גשרים ליטול מהן מכס, תקנו מרחצאות לעדן בהן את עצמן (שבת ל”ג עמ’ ב). מובאה זו מכוונת כרונולוגית לערב מרד בן כוסבה או לתקופה שלאחר דיכוי המרד, והיא משקפת שלוש עמדות ביחס לשלטון הפרובינקיאלי הרומי של חיוב ותמיכה, של ישיבה על הגדר ושל התנגדות חריפה כלפי עצם הנוכחות הרומית. מעבר לעובדה שרבי שמעון בן יוחאי, הקנא המרדן, מציג, אם כי בראיה נכונה את תוצאות מפעלי הבניה הרומית, ובמקרה זה בפרובינקיה יהודה. עם זאת מדובר על תוצאה/השלכה שולית, אמוציונלית, בשונה מן הגישה הפרגמטית, אותה ייצג רבי יהודה בר עילאי. ולענייננו – נטילת המכס בזיקה למעבר בין שני צידי הגשר, כאותו גשר שיעיד עליו רבי אמי מאוחר יותר על שני צידי נהר הירדן (תלמוד בבלי, בכורות נ”ה עמ’ א), בסופו של דבר הקלה על הכלכלה המקומית, ומכספי המכסים השקיעה רומא בתחומים שונים ברחבי הפרובינקיות שלה.
בעיית המכס מקבלת משנה תוקף בעיקר מלאחר מרד בן כוסבה כאשר הקיסרות הרומית עסקה בפעילויות חשובות כגון בניית ותיקון מבנים ציבוריים שהיו כרוכים בחיי מסחר תקינים, ומסיבה זו אנו עדים להתייחסויות חיוביות שונות מפי חז”ל ביחס לסוגיית המכסים, בערי הנמל ובדרכים והללו מגובים מאוצר הפפירוסים במצרים.
נושא המכס נזכר בתקופת הנשיא רבן גמליאל שקדמה למרד בן כוסבה כאחד הדברים בהם “אוכלת המלכות” את עם ישראל וחכמי הסנהדרין מפליגים בציוריות רבה על אודות העינוים הקשים הצפויים למוכס בעולם הבא. עם זאת, מן המרד הנ”ל ואילך אנו עדים לסימנים ראשונים באופק של השתנות היחס כלפי שני גורמים: כלפי הברחת המכס וחוקיותו וכלפי צוותי המוכסים. סימנים אלה תלויים ועומדים בפלוגתות הסובבות נושא כגון : “דתניא (כמו ששנינו בברייתא) – אסור (במפורש) להבריח בו את המכס. רבי שמעון אומר משום (בשם) רבי עקיבא: מותר להבריח בו את המכס” (תלמוד בבלי, בבא קמא קי”ג עמ’ א). העימות בין שני החכמים נובע מן ההבדל בין הגישה הפרגמטית, זו ששיקפה את רוב חברי הסנהדרין, ולראיה שעמדה זו מבוטאת באופן סתמי, לבין התפיסה האנטי רומית, המרדנית, הכמעט משיחיסטית והמיוצגת על ידי רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. שוני זה משקף כמובן את העמדה כלפי רומא, בין זו הריאלית לבין זו האידיאולוגית האסכטולוגית, ומי שהכריעה לבסוף היתה זו הריאלית, ובעיקר לאחר ובעקבות כשלונות מסעות המרד כנגד הרומאים והענישה האימפריאלית בעקבות זאת.
בטקסט אחר הלקוח מהתלמוד הירושלמי מצהיר רבי ישמעאל – “לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע את(ה) להרגין, ולחרמים ולמוכסין” (נדרים פרק ג’ ל”ה עמ’ א). האם מדובר על אזהרה, על סיטואציה נפוצה, או על ציווי לעתיד, אין לדעת, ואולי הברייתא שבתוספתא תבהיר מעט את הסוגיה: “הנשבע בפני גויים ובפני ליסטין ובפני מוכסין פטור, שנאמר – תחטא אם לא יגיד יהא חוטא אם לא יגיד, ואל יהא חוטא כשיגיד” (שבועות ב’ 14). הטקסט סתום וקושייתי לכשעצמו, אך קו השיוויון בין מוכסים לליסטים מבהיר את פרשת היחס למוכסים.
היחס של מקורות התקופה למסים והמכסים
מאידך מוסרת התוספתא בפנינו כדלקמן : “… היה עומד בין המוכסים ואמר: בני הוא, (הריהו) נאמן! (אמר:) עבדי הוא! וחזר ואמר – בני הוא, אינו נאמן” (בבא בתרא ז’ 3). כלומר, אסור להבריח את המכס שכן נמצא טקסט המדגיש כי קיים פטור ממכס לגבי עבדים. טקסט אחר מטעים במפורש כי “הגונב את המכס הרי הוא (כ)שופך דמים, ולא שופך דמים בלבד, אלא כאילו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. הגונב את החרם הרי זה שופך דמים” (שמחות ב’ 9). ההקבלות החריפות מציגות בבירור את מלחמת חז”ל בגונבי/מבריחי מכס. כשמחד ניצב תמרור האזהרה של ענישת השלטונות, ומאידך נפוצה ההתייחסות לאחר כל מרידה ברומאים, להשלים עם מעשי השלטונות הרומיים כדי שהללו ייטיבו עם הציבור היהודי בארץ.
הכרה מלאה בפעולת המכס והמוכסים נמצא בתוספתא כגון: “השוכר את החמור וטענו (העמיס עליו) דברים האסורין, ונטלום ממנו חרמים או מוכסים – חייב, אם הודיעו שהוא מוכס בדרך המוכסין – פטור” (בבא מציעא ז’ 12). או במקום אחר: “לא ימכרנה לא לתגר ולא להרג ולא לחרם, מפני שמרמין בהן את אחרים” (תוספתא בבא מציעא ג’ 19), כשבטקסט זה נעדר מקומו ומעמדו של המוכס.
המשנה מזכירה מפי רבי יהודה את הביטוי “קשר מוכסין” בטקסט: “ … המוציא … נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב …” (שבת ח’ 2). “קשר מוכסין” הינו נייר (גומא לדוגמה) שהיה כותב עליו שתי אותיות גדולות ביוונית, בבחינת אות וסימן מוסכם שכבר נפרע תשלום המכס, דהיינו אישור ממוסמך. מטקסט זה נוכל להקיש לעניין כשירות המכס והמוכס. התוספתא נכנסת לעובי הקורה בהקשר מיוחד, בזיקה למחלוקת בדבר המוציאו בשבת, את “קשר המוכסין”, אם חייב רק “עד שלא הראהו למוכס”, כדעת חכמים, או “אף משהראהו למוכס” כדעת רבי יהודה, “מפני שמשמרו (את המסמך החתום) להראותו לבעל המכס” (תוספתא שבת ח’ 11).
ועדיין מהדהדת אמירתו של הקנא רבי שמעון בר יוחאי, שהיתה קיצונית וחריגה – “אם הוא (כל אדם) חטא, משפחתו מה חטאה?! לומר – אין לך משפחה שיש בה מוכס, שאין כולה מוכסין, ושיש בה ליסטים, שאין כולה ליסטים, מפני שמחפין (מסתירים, מעלימים) עליו …” (תלמוד בבלי שבועות ל”ט עמ’ א).
ואולי אין יותר משכנעת מאשר אמירתו של רבי יהודה הנשיא בכלל ציווים מקודשים משהו, כדברי הגמרא – “ארבעה דברים ציווה רבינו הקדוש את בניו … ואל תבריח עצמך מן המכס” (תלמוד בבלי פסחים קי”ב עמ’ ב). נוכל לטעון מחד כי רבי יהודה הנשיא היה מקורב מאד לשלטון הרומי ונהנה היטב מחסדיו בתחומים רבים ובכללם הכלכליים ועל כן מודגשת אמירתו הנ”ל, מאידך עסקיו הכלכליים של רבי יהודה הנשיא גרמו לתשלומי ענק בתחום המיסוי ועל כן היינו מצפים שדווקא יעדיף, מטעמים כלכליים גרידא לחמוק מתשלומי המכס, אך לא עשה ופעל כן כמסתבר מהוראתו הנ”ל לבניו.
אותה הכרה בחוקיות המכס וביחס החיובי למוכסים טומנת בחובה שאלה – האם חל שינוי זה בהמשך לפעילות רומאית כלשהי? ובכן, שינוי זה מקופל באותה באותה מדיניות רומית שונה, שהחלה לתת אותותיה כבר בימי הקיסר מרקוס אורליוס, מהמחצית השניה של המאה השניה לספ’. קיסר זה דגל במדיניות של פיתוח כוחות הייצור והשתת כלכלת האימפריה על רעיון ה”מדינה”.
בשלהי המאה הראשונה לספ’, בעידן הקיסר טריאנוס כך דומה, היתה גביית המכס מוחכרת ל”קונדוקטוראס” (חוכרים) בכל אזור מכס והללו נהנו מאחוז מסויים מגובה שומת הגביה. שיטה זו המשיכה לנהוג עד ימי הקיסר מרקוס אורליוס, שאו-אז פשטה את צורתה הישנה ולבשה צורה אחרת. היינו – על נושא המכס היו מופדים פקידים קיסריים, מה שממוסמך היטב במקורות רבים ובכללם באוצר הפפירוסים, ואולי אולי מרומז בספרות חז”ל, בשם רבי יוחנן – “מאי דכתיב (מה משמעות הכתוב) – כי אני יהוה אוהב משפט, שונא גזל בעולה (ישעיהו ס”א)?! משל למלך בשר ודם (כשהכוונה לפקיד ממונה, שלוחו של הקיסר), שהיה עובר (פוקד) על בית המכס. אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים! אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא. אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס …”. יש לשער כי הכלת והחלת השיטה החדשה היה בה כדי להביא ליתר סדר ויעילות, ועימה השתנות יחס האוכלוסיה לטובה כלפיה וכלפי יוצריה. ואם נכרוך סיבה זו, שהובאה בראשית הפרק אודות המסחר, תתבאר התמונה בכוליותה.
מעורבות קיסרית זו הורגשה ביתר שאת בקווי הלימס ( limes -קו גבול מבוצר כשלאורכו מצודות ומצדים) הדרומיים, כשאחד מתפקידי ביצורי הלימס בדרום הארץ, בנגב הצפוני, התמקד בשימושו כשרשרת תחנות מסחר ובהמציאו הגנה מעולה ואירגון יעיל בסחר המוצרים הנדירים של העולם העתיק כגון מלחים, בשמים, תבלינים ואף נחושת.
תעריפי המכס לא היו קבועים. הם נעו בין שני אחוזים לשני אחוזים ומחצה, ולעיתים נסקו לכדי בין חמישה אחוזים לעשרים וחמישה אחוזים בנוגע למוצרי מותרות. עם זאת זכות חשובה הוקנתה לערים גדולות ומרכזיות להנפיק תעריף עצמאי משלהן לשומת המכס, בבחינת משא ומתן בין כל עיר והשלטונות הרומיים. התפרסם במיוחד התעריף של העיר תדמור/פלמירה (עיר הדקלים/התמרים) שטיפס לכדי קביעת שיעור המכס למאות מוצרים ומצרכים.
שינוי דרמטי חל במרוצת המאה השלישית לספ’, שזכתה בכינוי המפוקפק של “תקופת האנרכיה” ברומא, ושהתבטא בהשבת ניהול המכס לחוכרים. תמונה עגומה זו התבטאה בעדויות “צבעוניות” משהו ששוקעו בספרות חז”ל, על הברחת מכס והסתרתו מעיני המוכסים, או עדותו של רבי ינאי בן התקופה על אודות מוכסים רבים אשר “אין להם קצבה” (תלמוד בבלי בבא קמא קי”ג עמ’ א), והמבין יבין …
והרי זה ברור כי בתקופות רגועות מבחינה כלכלית, פוליטית וביטחונית היו המיסים והמכסים הוגנים במידה מסויימת והכלל הזה התפרק והתפוררות בעידני התמוטטות הדרגתית של רומא והאימפריה הגדולה סביבותיה.
עוד בנושא באתר הידען:
