סיקור מקיף

המחמם הסמוי – גז הצחוק שהוא גם מרכיב בדשנים

במסגרת המאמץ העולמי למתן את פליטות גזי החממה ראוי כי תופנה תשומת לב ל״גז הצחוק״ (N2O). זה לא כל כך מצחיק כי מדובר במרכיב בסיסי של תעשיית הדשנים. הפתרון – חקלאות מדייקת שתשנע לכל צמח את המזון לו הוא נזקק ולא פיזור של כמויות ענק בלי הבחנה

דישון מדוייק. <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
דישון מדוייק. המחשה: depositphotos.com

היום כבר ידוע כי פחמן דו-חמצני הוא גז חממה ופליטתו לאטמוספירה גורמת להתחממות העולמית, אלא שבנוסף לפחמן הדו-חמצני ישנם גזי חממה נוספים שמשום מה אין כמעט התייחסות לתרומתם להתחממות העולמית. אחד מהם הוא הגז חמצן דו-חנקני (N2O) הידוע גם בשם ״גז צחוק״.

מסתבר כי תעשיית המזון מהווה מקור לגזי חממה והחקלאות תורמת בין 15% ל-28% להתחממות העולמית כאשר חלק נכבד מפליטות גזי החממה בחקלאות אינו של פחמן דו-חמצני אלא של חמצן דו-חנקני (N2O), גז שאינו זוכה להתיחסות ראויה על-ידי הגורמים השונים במערכות. מולקולות החמצן הדו-חנקני גורמת להתחממות בערך של פי 300 ממולקולת פחמן דו-חמצני,

ולה אורך חיים של יותר ממאה שנים. בנוסף לכך גורם הגז לפגיעה בשכבת האוזון.

מכאן שהשפעת גז-הצחוק על האקלים אינה מצחיקה כלל. מדענים מעריכים כי לחמצן דו-חנקני יש ״תרומה״ של כ-6% מכלל פליטות גזי החממה וכשליש מכך מגיע מחקלאות.

על אף תרומתו לשינויי האקלים, עד היום התעלמו ממנו, והגז ממשיך להצטבר. ב-2020 נערך סקר בו נמצא כי בארבעת העשורים האחרונים עלתה פליטת הגז ב- 30% וכך עברה את כל ההערכות.

אחד הגורמים העיקריים לעליה בפליטות הוא השימוש הגובר בדשנים כימיים שמבוססים על חנקן. כיום מחפשים מדענים דרכים לשיפור השיטות החקלאיות באופן שימתן את השימוש בדשנים חנקניים. (השיטה הפשוטה ביותר היא על-ידי חזרה לשימוש בדשנים אורגניים כמו זבל בעלי-חיים, חיידקים מקבעי חנקן ואפילו קומפוסט. א.ר.)

בעקבות המהפכה החקלאית שנסמכה על דשנים כימיים שפותחו ויוצרו בתהליך ״האבר-בוש״ נפגע מחזור החנקן בקרקע. עד השימוש בדשני חנקן ואמוניה צרכו הצמחים את האמוניה שנוצרה בקרקע על-ידי חיידקים או מזבל.  תהליך זה נפגע כאשר החל השימוש בדשנים כימיים. שיווי המשקל בין המרכיבים השונים בקרקע השתבש ונוצר עודף של חנקן שתיגבר את כמויות היבולים ואיפשר ייצור מזון רב יותר.

אלא שמסתבר כי לעודף זה של חנקן ואמוניה יש מחיר כבד. לצורך ייצור האמוניה נדרשת אנרגיה בערך של אחוז אחד מכלל ספיקת האנרגיה בעולם, ויצורה גורם לפליטה של אחוז וחצי מכלל פליטות הפחמן הדו-חמצני. נוסף לכך השימוש בדשנים גורם לפליטות חמצן דו-חנקני.

הנטיה של חקלאים לדשן בכמויות גדולות ממה שהצמחים מסוגלים לצרוך. (כמויות עודפות של דשנים בקרקע נשטפות לנחלים ונהרות וגורמות לפריחה של אצות ולפגיעה במערכות חיים במים. א.ר.)

אחרי כל זאת נראה שהפתרון (לפחות חלקי) ברור: יש למתן את הדישון לרמה הדרושה לצמח. נכון וראוי להשתמש בזבל ובקומפוסט, ולהוסיף כימיקלים רק כאשר יש צורך בכך. במקום זאת החקלאות המודרנית מעבירה את הדשנים במערכות ההשקיה ללא אבחנה.

היום יש טכנולוגיה שמאפשרת למדוד את צרכי ההזנה של הגידולים ולהוסיף כימיקלים רק במידת הצורך. שימוש בטכנולוגיות קיימות ומיתון פיזור הכימיקלים ישאיר את יתרונות המהפכה החקלאית וימתן את הפליטות והנזקים של גז-הצחוק.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן