המרד הגדול: כמה גדול וכמה נחוץ?

מעבר לעובדה, שבעקבותיו כמעט התמוטטה המסגרת היהודית בארץ ישראל, ועל כן יש להתייחס אליו ביראת כבוד, שגו רבים וטובים מבין חוקרי התקופה, שהם קולגות שלי, שייחסו הדרת כבוד ויראת כבוד לאירועי המרד, ונפחו את ממדיו מעל ומעבר לכל פרופורציה.

אירועי המרד הגדול ברומאים, משנת 66 ועד 73 לספ', תופסים מקום של קבע וחשיבות יתירה על מדף ספרי ההיסטוריה של עם ישראל, שלא לדבר על מרכזיותם בתחום נושא ההיסטוריה במערכת החינוך. לעניות דעתו של כותב הדברים, מעבר להגדרת האירועים כמגלומניה מרדנית – “המרד הגדול”; מעבר להפיכתו לעמוד תמך בתודעה היהודית-לאומית, קרי הציונות, של שלהי המאה ה-19; מעבר להיותו מין מראה, אספקלריה היסטורית כעין גושפנקה, שלא רק היום (מאז ראשית הציונות ובעיקר לימי מלחמת 1948), אלא גם פעם ידענו “ללכת מכות”, לא השלמנו עם הקמים עלינו לכלותנו, ותמיד היינו “צברים” שכאלה; מעבר לעובדה, שבעקבותיו כמעט התמוטטה המסגרת היהודית בארץ ישראל, ועל כן יש להתייחס אליו ביראת כבוד, שגו רבים וטובים מבין חוקרי התקופה, שהם קולגות שלי, שייחסו הדרת כבוד ויראת כבוד לאירועי המרד, ונפחו את ממדיו מעל ומעבר לכל פרופורציה.

אם אסכם בקצרה את סיכומי מחקריהם של אותם חוקרים, אציג להלן את מניעי המרד כדלקמן: התנגדות בסיסית לעצם הכיבוש, מאבק כנגד מדיניות המיסוי והעושק, מאבקים בין יהודים לבין עירונים-מתיוונים בערי הפוליס, הסתייגות כנגד העריצות ושלטון הדיכוי של הנציבים הרומיים, תגובה נוכח פגיעות של רומאים בקודשי הדת והפולחן היהודיים, תסיסות משיחיות וקנאיות שראו לנגד עיניהם את הגאולה הקרבה ואת קיצה של מלכות הרשע, היא רומא.

דעתי שונה ממיקבץ מקובל ושמרני זה, ואני יוצא מכמה נקודות יסוד בסיסיות על-מנת להציע תיאוריה אחרת. החוקרים שבויים, במחילה, בתוך קפלים של קונספציות מודרניות. כלומר, עמים שהתמרדו כנגד ממלכות משעבדות הצליחו בעידן המודרני לממש את תביעותיהם, נאמר המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית, מכיוון שמאחוריהם עמד אירגון, מפעלי הכנה, צבא, מוטיבציה ממלכתית-לאומית, ובעיקר – תמיכה של עם שלם, או לפחות חלקים נכבדים מתוכו.

זאת ועוד, החוקרים מבקשים לבחון היבטים מורכבים מדי, לאחות ולחבר ביניהם ולשתול את החיבור הזה אל תוך גופה ונפשה של האוכלוסיה הקדומה. ראייתם המורכבת של החוקרים, ממרחק מאות ואלפי שנים ומגובה הלווין, אינה יכולה לאפיין את המרדן הפוטנציאלי הקדמון.

המצב בתקופה הקדומה היה שונה לחלוטין: ראשית – עמים לא התאפיינו בתחושת חירות ממלכתית-לאומית, מכיוון שתורות כאלה היו בכלל נחלתו של העולם המודרני; שנית – הגיבוש והתלכיד של חלקי העם היו רופפים לחלוטין; שלישית – כל עוד לא פגעו נציגי השלטון בכיסו מחד ובפולחנו מאידך של ציבור הנשלטים, לא היה שום סיכוי לצאת ולמרוד; רביעית – התקשורת הטכנית בין חלקי האוכלוסיה היתה רופסת לחלוטין.

יוצא מכאן איפוא שהמרד חייב היה להתארגן, אם בכלל רק בירושלים ולהתנהל בעיקר בה ובסביבתה הקרובה.
נבחן ברשותכם את הדברים כהוויתם:

את הוויתם נוכל למצוא במקורות. היות שהמימצאים הארכיאולוגיים, כאלה שאינם דלים ביחס למרד, אינם תורמים כראוי לפיתרון ה”תעלומה” דלעיל, והיות שספרות חז”ל (משנה, תוספתא, תלמודים ומדרשים), בבחינת התיעוד ה”רשמי” של ההנהגה היהודית, אף היא ממלאת פיה מים בכלל לגבי המרד, לא נותר לנו אלא לפנות להיסטוריון בן התקופה, הלא הוא יוסף בן-מתתיהו.
מה איפוא מביא בפנינו היסטוריון זה? ובכן, לטענתו האחריות להתפרצות המרד נופלת על כתפיהם של הנציגים הרשמיים של רומא בתת-פרובינקיה יהודה (ככפופה לפרובינקיה הסורית), הם הנציבים/המשגיחים ושאר פונקציונרים מינהליים, שיטוריים וצבאיים שפעלו באזור עד פרוץ המרד. הללו, כידוע, פעלו בתקופה שרומא עצמה הוטלה לתוך מערבולת של קיסרים בלתי אחראים ואף למלחמת “גוג-ומגוג” בין ארבעה שטענו לכתר הקיסרות וסחפו את כל האימפריה הרומית לאווירה תזזיתית ושבירה.

אם נפתח סוגריים היסטוריות להבהרת התמונה נציין כי אחד המרכיבים המרכזיים שהביאו את האימפריה הרומית למה שהיתה ולמשך תקופה ארוכה, היה תבוניות פוליטית, כמעט חסרת תקדים בהסטוריה של העולם הקדום. מעבר להיבטים האירגוניים, המינהליים, הצבאיים-שיטוריים וההרתעתיים, בנתה רומא את האימפריה שלה על בסיס פשוט מאין כמותו: השטח עצום וגדול ומורכב מערב רב של עמים, ועל כן יש לצמצם עד כמה שניתן את הגירוי המרדני בשטחי השלטון הרומי (כזה שעלול להפוך לאבן הדומינו הראשונה הנופלת ומפילה את “אחיותיה”), וזאת על-ידי ניהול הגון של שלטון שאיננו מעיק ואיננו אכזרי, שאיננו מתגרה ברגשות המקומיים ומרבה להתחשב בטענותיהם (ושוב, כאמור, בגלל טעמים טקטיים ופרגמטיים).

רצה ה”גורל” ובמאה הראשונה לספ' הוטלה יהודה לשליטה שרירותית ומתאכזרת של נציבים/משגיחים רומיים, כאלה שניצלו את ה”בלאגן” שברומא והגדירו את קדנציית התפקיד שלהם בארץ כ”סחוט כפי יכולתך”, או “השפל כפי יכולתך”. לציבור המקומי לא היתה כתובת להפנות אליה את עצומותיו ועל כן עלה על מין ציר התרסקות ששמו מרידה, התנגדות כשהגב אל הקיר.
אלא שמישהו היה צריך להרים את הכפפה, והללו היו טיפוסים קנאים, הזויים, חלקם משיחיסטים, תאבי שררה ושלטון ותאבי דם ואקשן. הללו חישבו כיצד לנתב את מצוקותיו הכלכליות והחברתיות של הציבור אל מסלול ההתנגשות עם השלטון הרומי, ותוך-כדי-כך לשדרג את מעמדם האישי ולהתמלך על הציבור.

הצירוף של שני גורמים אלה: התגוללות והתעמרות המשגיחים הרומיים מזה והפעילות הקנאית המרדנית מזה, הוא שהצמיח את התשתית לפרוץ המרד ברומאים, אליבא דיוסף בן-מתתיהו. כל שאר הסיבות הנלוות הינן שוליות ולעיתים גולשות מתוך כל קונטקסט היסטורי הגיוני, כגון הסיבות הלאומיות (רצונו של כל עם להיות חופשי בארצו), אשר בהגדרה אינן יכולות להתמקם אלא במאה ה-18, עידן צמיחת התנועות הלאומיות. קשה לרוב החוקרים והמתעניינים, וניתן להבין מדוע, להשתחרר מן הקונספציות המודרניות בבואם לחקור עידנים קדומים, “דינוזאוריים”. העמים הקדומים, “מה-לעשות”, לא פיתחו תיאוריות לאומיות של תלכיד אתני, גיאו-פוליטי וחלמו על תנועת שחרור. היותם נתונים תחת שלטון זר, כל עוד, כמובן, שהשלטון לא התעמר בהם והתגולל עליהם, בעיקר דתית-פולחנית וכלכלית, ממש לא הפריעה להם, למקומיים, ובמקרים רבים אף אוששה אותם. הניסיון, איפוא, להדביק מקדמים לאומיים ליהודה שמרדה, אינו ראוי ואינו תקין.

הניסיונות למרוד ברומאים כבר החלו מראשית השלטון הרומי ביהודה (63 לפנה”ס ואילך), ואותם הובילו שני גורמים: האחד, נצר לבית חשמונאי כגון אלכסנדרוס ואביו אריסטובולוס, מתתיהו אנטיגונוס, או המזוהה עימם, כמו פיתולאוס, כמי שנלחמו (ואולי בצדק מבחינתם) כנגד מי (הרומאי) שהיה אחראי בפועל לאובדן מעמדו ויוקרתו (עד הכיבוש הרומי שלטה ביהודה שושלת בית חשמונאי. הנסיונות הללו היו קיקיוניים ועקרים ולא הניבו כל שינוי במעמדה הכבוש של יהודה, ולעיתים בדיוק להיפך. על מידת ייאושם של המורדים מחד ועל קיצוניותם מאידך מספר ניקולאוס הדמשקאי, כי בלב המנהיג החשמונאי אלכסנדרוס גמלה ההחלטה להרוג כל רומאי שייקרה בדרכו

למהלכים אלה הצטרפו יסודות קנאים, הזויים וביריוניים, כגון חזקיה הגלילי שפעל בתקופת כהונתו של הורדוס כמושל הגליל, ובנו, יהודה הגלילי, “שאסף המון אנשים עזי נפש ליד ציפורי שבגליל והתנפל (שם) על בית המלך, ולאחר שהשתלט על כלי-הזין שהיו מונחים שם זיין את האנשים שהיו אתו ונטל את הכספים שמצא שם. הוא היה נורא על כל הבריות ושדד את אלה שנזדמנו לו, מתוך שאיפה לדברים גדולים יותר ומתוך להיטות אחר כבוד-מלכים, והוא קיווה לזכות במתנת כבוד זו לא בזכות המעשים הטובים שנהג לעשות אלא בגודל חוצפתו”.

לאוירה אנדרלמוסית זו הצטרפו כל מיני טיפוסים, חלקם תמהונים וחלקם מאחזי עיניים, שקראו לעם למרוד. בין אלה נזכר שמעון, מעבדי הורדוס, אשר ענד על ראשו כתר מלכות, שרף את ארמונו של הורדוס ביריחו, לא לפני ששדדו ובזזו, ושלח אש בבתי המלך הרבים שבארץ. נודע גם רועה בשם אתרונגס, אף הוא שאף למלכות והיה רדוף תאווה ותשוקה לשלוט. הוא וארבעת אחיו יצאו לחסל רומאים באשר יפגשו אותם. גזרת פעולתו היתה בעמק אילון. התפרסם גם אחד בשם אלכסנדרוס, שטען כי הוא בנו של הורדוס, שילהב אחריו רבים וטובים וחתר למלוכה.

בשנת 6 לספ' משתנה מעמדה המשפטי של יהודה בהוראת הרומאים: היא הופכת לפרובינקיה רומית. אמנם מעמדה היה זוטר – שלישית בקטגוריה הפרובינקיאלית, אבל די היה במהלך רומאי טכני ורשמי, חסר משמעות מעשית (וכפי הנראה לטובת המקומיים, ובכללם היהודים) כמו ניהול מיפקד אוכלוסין (ואפילו לצורך שומת קרקעות), כדי לעורר מרבצה את ההתנגדות הקנאית. בראשה עמד יהודה הגלילי (או “איש הגולן”). הלה טען, ויחד עימו מנהיג פרושי בשם צדוק, כי המיפקד מסמל שיעבוד וקץ החירות (כאילו שקודם לכן היה העם חופשי וריבון על חייו). צמד-לא-חמד זה יסד תשתית קנאית ומשיחית קיצונית בשם “הפילוסופיה – האסכולה – הרביעית”, כמסד הרעיוני לכל קיצוניות אנטי רומית. וכך, חדורים ברעיון המרכזי, כי רק לאלוהים מוקנית השליטה על הארץ והעם, גיבשה אותה קבוצה קנאית את אידיאולוגיית המרד ברומאים, בבחינת להיות-או-לחדול. הם ייחסו לרומא את התואר המפוקפק של “מלכות הרשעה”, ומתוך כך נוצרת הדה-לגיטימציה של השלטון הרומי, ותוצאתה – יוזמה אקטיביסטית של מרידה. חסידי הכת סגדו לשני ראשוני הקנאים-ההזויים במקרא: פנחס ואליהו, ובשמם ביקשו לבצע כל פעולה נגדית כלפי הרומאים.

אחת התופעות המעניינות שנודעו אותן שנים, הרחוקות דווקא מן המשיחיזם האקטיביסטי, אך מצביעות עליו מכיוון אחר, היא ראשית הנצרות, מבית מדרשם של יוחנן המטביל וישו מנצרת (שניתן בהחלט להגדירם כיהודים לכל דבר). הגישה הישועיסטית היתה פציפיסטית, משלימה עם השלטון הרומי ופרגמטית מאוד, ולמרות כל זאת הואשמו השניים בבגידה ובמרידה. גזר דינו של ישו שנחרץ על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, נבע כתוצאה מחשש הרומאים מפני התפרצויות מרדניות, שכמותן הכירו מדי פעם, ומצביע על האווירה המתוחה ששררה אותו זמן בקרב הרומאים כלפי כל עקרון אידיאולוגי כזה או אחר.

הרומאים מבינים שהם גדשו מדי את הסאה, ועל כן דואגים להדיח את פונטיוס פילטוס, הנציב צולב ישו, ואף נציב סוריה טורח להגיע פעמיים לירושלים כמחווה של מדיניות פייסנית יותר.

הקיסר הרומי קאיוס קליגולה (40 לפנה”ס) הורה על הצבת פסלו בהיכל שבירושלים כמהלך חסר תקדים בתולדותיה של רומא ומה שהצביע על חולניות אישית מסוכנת, וממש כמו אנטיוכוס אפיפנס בשעתו (167 לפנה”ס) ביקש להפוך את המקדש הירושלמי למוקד הפולחן האישי שלו. הגזירה לא יצאה מן הכוח אל הפועל וקלאודיוס, יורשו של קליגולה, חזר למדיניות הישנה של רומא, של סובלנות ופיוס כלפי הפרובינקיאלים.

בתקופה האחרונה של הנציבות הרומית, מאז שנת 44 לספ' ועד שנת 66 לספ' מתגברת מחד ההתעמרות של הפקידים הרומיים ביהודים ומאידך תופעת ה”ליסטות” – התעוררות של קבוצות פורעי סדר וחוק. הבה ונבחן את מידת ההתעמרות של הרומאים ביהודים, כפי שהיסטוריונים רבים טורחים לציין. ובכן, בימי הנציב הרומי פאדוס, ששלט בין השנים 44 ל-46 פרץ עימות קרקעות בין כפר יהודי שמעבר-לירדן לבין עיר הפוליס פילדלפיה. הנציב ציווה להמית את אחד מראשי הכפר ועל שניים נוספים גזר עונש הרחקה-הגליה, הבה ונבחן את האירוע לפרטיו כדלקמן: “כשבא פאדוס בתורת אפיטרופוס (נציב) ליהודה מצא את היהודים היושבים בעבר-הירדן נתונים בריב עם אנשי (עיר הפוליס) פילדלפיה בגלל תחומי כפר אחד הקרוי … (כך במקור) והמלא אנשים. ואנשי עבר הירדן (היהודים) אחזו בכלי זין בלא דעת ראשי עדתם (מנהיגיהם) והרגו רבים מאנשי פילדלפיה. מששמע פאדוס על כך כעס מאוד על שלא הניחו את ההכרעה בידו, אם חשבו שנגרם להם עוול על ידי אנשי פילדלפיה אלא הלכו (אחר) הנשק. הוא תפש איפוא את שלושת האנשים הראשונים (במעלה) בקרב היהודים, שהיו אשמים במהומה וציווה לאוסרם. אחר הרג אחד מהם, שמו היה חניבא, ועל שניים, על עמרם ועל אלעזר, הטיל עונש גלות”.

אירוע זה, על אף התנהלותו למעלה מ-20 שנה קודם לפרוץ המרד ברומאים, הידוע בכינויו “המרד הגדול”, מציג, כמעין עולם בקליפת אגוז, את האשמים בפרוץ המרד: מחרחרי ריב יהודים וסכסכנים טיפוסיים, ש”ידם קלה על ההדק”, הממהרים לשלוף כלי נשק, ורבותי, כלי הנשק היו מוכנים, כמו גם ההתארגנות כנגד עיר הפוליס, ורק ציפו בקוצר רוח להתפרצות האלימות, לאיזושהי פרובוקציה. תוך כדי כך נלמד שהמנהיגים התנגדו לכל צורה של אלימות, ובוודאי שמזויינת, ואף התגובה הרומית: המתה והגליה, לא עוררה לא מחאה ולא גלי התנגדות כלשהי. הפרוטוטיפ הזה של התגרות יהודית, שימוש באלימות מזויינת כלפי אוכלוסיה עירונית הלניסטית, יחזור על עצמו בהמשך, ויגלגל את מהלך המרד.

מיד בהמשך מספר יוסף בן מתתיהו על תופעת ליסטות, שהיא מעין תחביר בין פורעי-חוק על בסיס אישי לבין שודדים על בסיס כלכלי, כשעל אחת הכנופיות פיקד תלמי (“תולומיאוס”) אחד שהתעמר באדומים ובבני ערב. פאדוס התמודד בהצלחה עם תופעה מסוכנת זו ועקר אותו בכוח מיהודה. הנה לכם איפוא תופעה נוספת של אלימות ביהודה, כשהדעת נותנת, שחלק ממנה היה על בסיס אידיאולוגי: אנטי-רומי, משיחיסטי וקנאי בכלל. ה”חבר'ה” איפוא, כמין אבות-אבותיהם של “נוער הגבעות”, או “חבר'ה טראסק” של ימי המנדט בארץ, חיפשו פרובוקציות להתגולל בשלטון הרומי, וחלקם, כמובן, אחד במוטו הטירופי של “אחרי המבול”!
מיד בהמשך מספר יוסף בן מתתיהו על תרגיל שליטה של הרומאים: החזרת הפיקוח הרומי על מדי הטקס של הכוהן-הגדול, והנה לכם הבדלים בין תגובה לתגובה: ההנהגה היהודית בירושלים מבקשת להחזיר את המצב לקדמותו על-ידי שיגור משלחת לוביסטית לרומא, שאין בידיה נשק אלא פה מלא דברי שכנוע. הקיסר קלאודיוס משתכנע ומשיב ליהודים את הפיקוח על בגדי הכהן הגדול.
האם חשבנו כי התמהונות הטירופית נעלמה? כלל וכלל לא! “וכשהיה פאדוס האפיטרופוס של יהודה פיתה איש אחד בדאי, ושמו תאודאס, המון גדול מאוד לקחת רכושם וללכת אחריו לנהר הירדן, שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו”. הרומאים נלחמו ללא פשרות כנגד תופעה ממין זו מחשש שזו עלולה להתלקח למרד (כפי שאכן יקרה).
אוירה תמהונית, קנאית, משיחית, החלה לפעפע ברקמת החברה היהודאית, והזינה לימים את פרוץ המרד.

בימי יורשו של פאדוס, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שכיהן בין השנים 46 ל-48 לספ', פעלו בגליל זוג קנאים, יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי המפורסם, שהוצאו להורג בפקודתו. ראוי לציין כי סובלנותו של הנציב הרומי יצרה, כך דומה, גירוי אלים, קנאי, של כנופיות דוגמת זו הגלילית. כאילו מבקשות ליצור מצבי פרובוקציה לתגובות רומיות נוקשות ולהפרחת רעיונות המרד במקום.
בימי הנציב ונטידיוס קומאנוס (48-52 לספ') ביצע חייל רומי מעשה פרובוקטיבי של חשיפת אחוריו מול ציבור יהודי בירושלים ביום חג ומועד. מהלך זה גירה צעירים יהודים לרגום את החיילים הרומיים באבנים ולקלל את הנציב.

ליסטים יהודים שדדו שיירת מטען של פקיד רומי בכיר, שעשתה את דרכה לירושלים, ובתגובה פגעו הרומאים ברכוש כפרי סמוך ואסרו מנהיגים יהודים מקומיים כאמצעי הרתעה ושכנוע. חייל רומי מפלוגת הענישה, שביזה באותה הזדמנות ספר תורה, קרעו והעלהו באש, הוצא להורג בפקודת הנציב.

עולי רגל גליליים נרצחו בידי שומרונים והנציב לא טרח להענישם (אולי מכיוון ששוחד על ידי השומרונים). כתגובה, ומה שנראה כפרובוקציה מתוכננת ומאורגנת, נזעקו קבוצות של בני הגליל ודרבנו יהודים לאחוז בנשק ולמרוד. במי? בשומרונים? לא-ולא! ברומאים. מנהיגים יהודים בקשו להרגיעם, תוך הבטחה שישתדלו אצל הנציב להעניש קשות את הרוצחים השומרונים, אך לשווא. לא זו בלבד שלא הניחו נשקם ולא סרו מדרך ההתגרות, הם התחברו עם שודד ופורע חוק ידוע בשם אלעזר בן דיני. הלה, בראש כנופיותיו פשט על כפרים שומרונים באזור עקרבתה, טבח ללא רחם בתושבים והעלה רכוש רב באש. הרומאים התארגנו כמובן לענישת הפורעים, אלא שהמנהיגות היהודית בירושלים הצליחה לשכנע את המורדים להתפזר והפרשה נגמרה, בינתיים, ללא שפיכות דמים רבה. מעניין לציין כי מה ששכנע את המורדים היתה טענת המנהיגות הירושלמית, שהללו, המורדים, עלולים במו ידיהם להביא לחורבנה של ירושלים (מה שיכונה אחר-כך בפי חז”ל בשם
“שנאת חינם”).
יוסף בן מתתיהו מספר כי “הליסטים חזרו למקומותיהם המבוצרים”, ללמדנו שהללו התכוננו למרידה של ממש, ובכלל, כך מסיים בן מתתיהו את הפרשה – “מאותו זמן נתמלאה יהודה כולה ליסטים”. “ליסטים” כידוע = קנאים = משיחיסטים = הזויי מרד.
בימי הנציב פליקס (52 – 60 לספ') גברה תופעת הליסטות, ויחד עימה, בבחינת “צמד-חמד”, התעוררה שוב תופעת משיחי-השקר, הידעונים ושאר בדאים ומתעתים.
בתקופתו של פליקס מתעוררת תופעה חדשה ומסוכנת בדמות כת ה”סיקריים”, ששמה בא לה מהשימוש הרב בפיגיון (“סיקה” ביוונית) לצורך “שכנוע” וחיסולים. קבוצה קנאית-רצחנית זו היתה תוצר רעיונות העיוועים של יהודה הגלילי. הללו היו הקיצונים שבקיצונים מעין חסידי אלוהים “ללא-אלוהים”, שנלחמו כנגד כל מה שהדיף ריח רומי. הראשון ששילם על כך מחיר בחייו היה הכהן הגדול יונתן. הסיקריים הדביקו על מצחו את “אות הקין” של שיתוף פעולה עם הרומאים ורצחוהו נפש, ללא כל נקיפת מצפון. קנאים אלה לבשו תחפושת רובין-הודית, כשנהגו להתנפל על רכוש של עשירים, לגזול אותו ולחלקו בין עניים ומסכנים כדי להגביר את כוחם.
פעולות הליסטים נמשכו בימי הנציב הבא, פורקיוס פסטוס (60-62 לספ'), כשהם מחוזקים על-ידי מתעתעים למיניהם, מעין נביאים חדשים.
הנציב הרומי האחרון היה גסיוס פלורוס (64-66 לספ') ובתקופת כהונתו, וביוזמתו, התקיימה אכן אסטרטגיה של התגרות ביהודים, ובעיקר בירושלים, וניתן אולי, על פניו, להבין את התגובות הנזעמות של יהודי ירושלים אל מול הנציב וכוחותיו הצבאיים.
עם זאת נתקשה להבין את פרץ האלימות שגלש לעבר הערים המרכזיות ההלניסטיות. יהודים תקפו ערי פוליס הלניסטיות כמו חשבון, פילדלפיה, גרסה (גרש), סקיתופוליס (בית שאן), פלה, גדרה (גדר), קדש, פתולמאיס (עכו), סבסטיה, קיסריה, אשקלון, עזה ואנתדון (נמל עזה). תקפו אותם ואת כפריהם מסביב. אין להסביר מהלך זה אלא כמכוון ומאורגן מראש, אשר נזקק רק לתזוזה פרובוקטיבית, וזו נמצאה ללא קושי, כגון הסכסוך בין המקומיים בני קיסריה – ההלניסטים והיהודים, למי שייכת העיר ומי נושא בזכויות אזרחיות בה. אין, אגב, להוציא מכלל אפשרות כי הפרובוקציה התגלמה דווקא בדרישתו של הנציב להשתמש במקצת כספי המקדש (17 ככרות).
בתגובה התגודד העם בבית המקדש וזעק-צעק מרה והתחנן לפלורוס בשם הקיסר המכהן להשיב את הגזילה. ולעומתו התקהלו מחרחרי ריב ותאבי מרד חרפו וקיללו את הנציב ואף הסתובבו, פרובוקטיבית, עם קופות-צדקה כדי להתרים מעות ל”פלורוס האביון”. פלורוס הנעלב דרש מיד להסגיר את מקלליו ומשמיציו, ומשלחת מטעם הכהנים הגדולים, ראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר, בקשו להרגיע את הנציב ואף “לסלוח לעוון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא ייפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי-נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל-ידם להבדיל את החטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב בעם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עוון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב' י”ד).
פלורוס לא התרשם מדברי כיבושין אלה והוא שילח בהמון את חייליו, שעשו בו שמות. מעשה זו ודומים לו העביר יותר ויותר תומכים במרד, אם כי נחשבו למיעוט. בראות הכהנים והלויים את המתרחש יצאו אל העם ופשוט התחננו אל לב המורדים להסיר ידיהם מתשוקת המרד, ו”מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחושפם את סגור לבם” מתנסח יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ב' ט”ו) ברגשנות רבה ומביא את טיעוני הכהנים כלפי המורדים בנוסח של: האם אתם מחפשים את כבודכם האבוד? האינכם מבינים כי פלורוס מתאווה להגיב בזעם על כל פרובוקציה? האם לא תרחמו על עירכם? על מקדשכם? ועוד.
הכהנים הצליחו להרגיע את רוח מחרחרי המדון והמרי, וכמעט שהשיגו את מטרתם, אלא שנותרו עדיין פרובוקטורים באוכלוסיה והללו הביאו לכך כי הרומאים המשיכו להכות ולהשתסות בתושבים. המורדים המטירו אבני קלע על הרומאים מן הגגות וגרמו לנסיגתם. מהלך צבאי-מרדני זה סימל למעשה את ראשית המרד ברומאים. מרד שסופו נפילת ירושלים וחורבן הבית השני.
פלורוס הבין כי הגדיש את הסאה והיה מוכן להתפשר עם הכהנים והנהגת העיר בכלל ולצמצם את הנוכחות הרומית-הצבאית במקום ואף להחליף את פלוגת החיילים שהתעמתה עם היהודים. נציג רומי מכובד ביקר בירושלים והשתכנע כי הטענות של המקומיים מופנות לעבר כהונתו של הנציב פלורוס ולא כלפי רומא בכלל. הוא גם “סבב בכל העיר, ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי כן עלה על הר הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום” (מלחמות היהודים ב' ט”ז).
העם ביקש לשלוח צירים לקיסר נירון ולהתלונן על פלורוס ומעשיו הרעים, ובמקביל ניצב אגריפס במקום גבוה ונראה לעין הציבור לפני ארמון החשמונאים, הבנוי מעל לשכת הגזית, ועשה כמיטבו לשכנע את המורדים לשוב מדרכם האנטי-רומית, המתקוממת. דבריו היו דברי טעם ומאוד משכנעים, כגון הטענה שהמורדים עלולים, בניגוד גמור לרצונם, להביא לחורבן הבית.
טיעוניו גרמו להתרגשות ציבורית ואף חמת העם שככה, ותשובתו, המעט “ילדותית” – מנותקת, שאין לו “בעיה” עם הרומאים, אלא רק עם פלורוס, הציגה תמימות רבה, אך עם זאת גם אופציה ליישור ההדורים.
העם נכון היה להישמע להצעות אגריפס לתקן את המבנים שנהרסו בירושלים ואף לשלם את המסים לרומאים (מה שאמור היה להסתמן כהנפת נס המרד), אלא שמנוי וגמור היה עימם לא להשלים עם המשך כהונתו של פלורוס, ודרשו שנציב חדש יגיע לארץ. העם אולי צדק, אך היה בכך משום התערבות בריבונותה של רומא וכן דרישה, שמראש היה ברור כי תושב ריקם, כפי שכך אירע.
המורדים המשיכו להגיב בהמטרת אבנים על הרומאים וקבוצה קנאית, קיצונית, התארגנה בירושלים ומיהרה לעבר מבצר מצדה. היא השתלטה עליו במהירות ושחטה את חיילי יחידת המצב הרומית במקום.
במקביל יזם אלעזר בן חנניה ממשפחת הכהונה הגדולה את האקט הרשמי של ניתוק היחסים עם רומא, והוא הפסקת הקרבת הקרבן לשלום הקיסר במקדש (מנהג שהחל עוד בתקופה הפרסית, נמשך בעידן ההלניסטי ותחת השלטון הרומי. למינהג יש השלכה חמורה מבחינת הלכות עבודה זרה ועוד בעומק בית המקדש, אך “כשזקוקים לגנב מורידים אותו מחבל התליה”). “ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם, לבל יפרו את החוק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבוטחם בגודל המונם, כי גיבורי הכוח מקהל חפצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב' י”ז).
הנה כי כן, מתהווה תשתית המרד, שבבסיסה, ולמעשה גרעינה העיקרי – קנאים, גורמים אלימים, משיחיסטים, ועל כולם ניצב ריטואליסט, בן למשפחת הכהונה הגדולה, בעל עמדה קיצונית אנטי-רומית. חברו איפוא (וכך לאורך ההיסטוריה כוח עם דת וקבלתם אלימות אובססיבית, אולטימטיבית, המביאה לכאוס, לחורבן).
לאחר שנכשלים הכהנים פעם נוספת לשכנע בהיגיון רב את מפריצי המרד, מתארגנת משלחת של מנהיגים ומכובדים, להפציר בנציב פלורוס ובאגריפס להזרים כוחות לירושלים על-מנת להכניע את המורדים.
בגידה? בוגדנות? לכאורה כן, אך למעשה לא-ולא, וברשותכם אשתמש באמצעי שאינני נוהג בדרך-כלל לעשות בו שימוש, כלומר בפרוייקציה היסטוריוסופית: יצירת אנלוגיה בין שני אירועים, אשר ביניהם אלפי שנות הבדל ומאות קילומטרים, ואני מתכוון למרידת הגטאות בשואה. אז הסכיתו ושמעו: מעבר לעובדה ההיסטורית (כזו שממאנים לקבלה בגלל הכוונה פוליטית-ממלכתית) כי רק בגטו אחד (ורשה) התנהל מרד ובשאר הגטאות ההתנגדות נגדעה בעודה באיבה, או בכלל לא הבשילה, מכיוון שהנהגת הגטו, היודנראט, התנגדה (ומה-זה-בצדק) למהלך מטופש ומסוכן כזה, אשר עלול, ובמקרה הטוב, לחבל בהמשך הישרדותו של הגטו, ולו רק מן הטעם הפשוט, שאין שום סיכוי לעמוד מול העוצמה הגרמנית, והמחיר של “שלוש שורות בהיסטוריה” היה כבד מדי.
חוט דקיק ושברירי, אך מצביע על האמת האחת, מחבר בין המרד בגטו לבין המרד בירושלים מול הרומאים, והוא תת-אפסות הסיכוי לעמוד מול הצבא הכובש מחד, ולשלם מחיר גבוה וכבד מאידך (הרוגים, פצועים, גולים, נזקי רכוש, ועל הכל – חורבן ירושלים והמקדש).
על כן יהיה זה בהחלט אינפנטילי לנסות ולאבחן את עמדת ההנהגה הירושלמית, כזו המסתייגת מהתפרצות מרד, כמהלך בוגדני ורפיסותי. ההנהגה הירושלמית היתה מוכנה לעמוד אחר-כך מול כל מבחן היסטורי בשעה שקראה ל”רעים” לחזור לירושלים ולעשות בה סדר, פן יהיה מאוחר מדי.
הנציב בשלב זה אינו מתערב ואילו אגריפס שולח כוח צבאי מסיבי בן שלושת אלפים רוכבים, אשר מסייע להנהגת העיר ירושלים ולכל רודפי השלום שבתוכה להשתלט על העיר העליונה, כאשר המורדים החזיקו בעיר התחתונה ובהר הבית. המורדים הקנאים, מונעים על-ידי כנופיות הסיקריים (הפיגיונאים, המחסלים) השתוללו והרסו מכל הבא ליד. הם העלו באש את ביתו של הכהן הגדול ומנהיגים אחרים. אחד מיעדם היה הארכיון, בו נשמרו כל שטרי החובות של הלווים. הארכיון הועלה באש, וכתוצאה מכך גברה התמיכה של הרבה עניים במורדים, לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא כהכרת תודה במורדים ששמטו את חובותיהם.
ירושלים איפוא נגררת, כמעט כנגד רצונה ובעל כורחה למרידה ברומאים. המורדים העלו את העיר על ציר בלתי-הפיך של התנגשות ברומאים, והצרות רק החלו לנגח את העיר עד חורבנה המוחלט.

שפטו אתם בעצמכם: האם המרד היה כדאי והאם ראוי לכנותו “הגדול”?