כמעט כל אחד מאיתנו הוא צרכן של מים בבקבוקים אבל מה אנחנו יודעים על איכותם של המים האלו?
המושג “מים מינרלים” נטבע באירופה שופעת המים. באזורים לחים המים נוטים להכיל כמות קטנה של מינרלים מומסים: המלח פשוט מתפזר על נפח גדול. חלק המינרלים הללו כדוגמת מגנזיום, סידן, יוד ועוד מועילים לבריאות. מי מעיינות שהיו עשירים יחסית במינרלים זכו, לכן, לפופולאריות רבה. עד תחילת המאה ה20 הייתה הנסיעה ל”מעיינות מרפא” לטבילה ושתיית מים מינרלים אפנה בקרב מי שיכל להרשות זאת לעצמו. יישובים בקרבת מעיינות כאלו הפכו לאתרי קיט ונופש וחלקם, כמו העיירה הצ’כית קרלו ויוארי (קארלסבאד) שזכתה לארח 2 קונגרסים ציוניים הם אתרי תיירות עד היום.
כיום כשהמזון מגוון דיו לספק את צריכת המינרלים שגופינו זקוק לה הפופולאריות של המים בבקבוק היא חידה בלתי פתורה. כששואלים צרכנים למה הם מוכנים לשלם כסף עבור מוצר המוצע חינם התשובות נחלקות בין מי שמעדיף את טעמם של המים המינרלים למי שחושש מזיהום במי הברז.
נפתח בויכוח על טעם וריח האמנם מים בבקבוק טעימים יותר?
בניסויי טעימה עיוורים, מסתבר, נעלם יתרונם של המים המינרלים. כך למשל זכו מי ברז מניו יורק להעדפה של 45% ממשתתפי סקר טעימה בעוד מי “אוויאן” המפורסמים זכו להעדפה של 12% בלבד. בתכנית תחקיר בטלוויזיה הסכימו סועדי מסעדה יוקרתית לשלם $7 עבור בקבוק L’eau Du Robinet (מי ברז בצרפתית) שמולא מברז המטבח ודחו באנינות טעם את אותם מים בקנקן. את חוויית השתייה אי אפשר לרדד להרכב כימי ומבחני מעבדה; מים ששילמנו עבורם וטרחנו לסחוב הביתה יערבו לחיכנו יותר מהמים הפשוטים שמזרימים לנו פקידי העירייה לברז שבכיור המטבח [1].
אבל הסיבה המרכזית לפריחת שוק המים בבקבוקים היא החשש מהזיהומים שבמי הברז. זהו פחד המעוגן בהיסטוריה ארוכה של מגיפות המועברות על ידי מי שתייה. כבר הנביא אלישע מתחיל את שרשרת הניסים שלו כשהוא מטפל במקווה מים ועוצר כך מגפה קטלנית (מלכים ב’ פרק ב’). הידע הזה נשכח עד שמגיפת כולרה בשנת 1854 שינתה את מדע הרפואה ובאותה הזדמנות ייצרה את רעיון המים בבקבוק. כשהפילה המחלה 127 חללים גילה הרופא ד”ר ג’ון סנאו את הקשר בין כל החולים – משאבת מים ציבורית ברחוב ברוד בלונדון ממנה זרמו מים מזוהמים בביוב מנהר התמזה. התחקיר הזה נחשב ללידתו של מדע המגיפות המודרני – האפידמיולוגיה. מאז ועד לראשית המאה ה- 20 היו בקבוקי מים שמקורם במעיינות הידועים כנקיים הדרך היחידה לשתות בבטחה.
בשנת 1913 הונהג בארה”ב חיטוי בכלור ומי הברז בערים הפכו סוף סוף בטוחים לשתייה. ההישג הזה בצירוף שיפור תשתיות המים והביוב הביאו לדעיכת שוק המים בבקבוקים למשך רוב המאה הקודמת. אלא שמתברר כי קשה להתגבר על פחדים ישנים ובפרט כשיש מי שיכול להרוויח מהם. בשנות השבעים החלו יזמים לנצל אירועי זיהום או חששות מאיכות המים והחיו את שיווק המים המינרלים.
כאמור, אין כל עדות מעבדתית או בריאותית לעדיפות של מים מינרלים. אירועי זיהום מים זוכים לסיקור תקשורתי נרחב ומתברר כי אירועים כאלו יעבדו תמיד לטובת משווקי הבקבוקים. זיהום במי ברז מביא עוד צרכנים אל מדפי הבקבוקים בסופרמרקטים ואילו בעיות דומות במים מינרלים, כדוגמת הבנזן שהתגלה במי פריה בעשור שעבר, מביאים אנשים לעבור לבקבוקי המתחרים אך לא לחזור למי הברז. מה שנשאר מארועי זיהום בין שהם בברז הזול ובין שהם בבקבוקים היקרים הוא מודעות ציבורית לכך שמים הם עסק מסוכן ולכן ראוי לשלם עליו. בארצנו מגיעים רוב המים ממילא ממי תהום (אקוויפר ההר ואקוויפר החוף) וגם מי הכנרת אינם עניים במינרלים כך שהבהלה לבקבוקים מקורה כמעט רק בחוסר האמון במה שמספקות לנו הרשויות.
ממוצר יקר שההצדקה היחידה לשיווקו היא אבטחת איכות ניתן היה לצפות שיעמוד בתקנים מחמירים ממה שזורם סתם בברז. על אריזת הבקבוקים מופיעים ריכוזים של כמה חומרים מומסים: עדות מעבדתית לטיב המים שאנו קונים. אבל מה באמת ניתן ללמוד מהרשימה הזו?
8 חומרים מפורטים באותיות הקטנות: סידן, מגנזיום, דו-פחמות, נתרן, אשלגן, חנקות , גפרות וכלוריד. בנוסף מצויין גם “ערך ההגבה” של המים. באופן מוזר ומטריד רק לפריט מידע אחד – ריכוז החנקות (ניטראטים) יש קשר למה שמעניין את הצרכן: עד כמה המים נקיים.
סידן ומגנזיום, למשל הם מזכרות שהותיר הסלע במים שזרמו בו. המתכות האלו פוגעות בכושר ההקצפה של סבון ויוצרות אבנית בדוד החימום ובמכונת כביסה – מעטים מאוד האנשים המשתמשים במים מינרלים לרחצה או כביסה. עבור מי שקונה בקבוק מים בקיוסק או מיכל מים למשרד אלו נתונים חסרי משמעות. הכלוריד הוא אותה צורה של אטום הכלור בה הוא נמצא במלח בישול: הכמות שאנו מקבלים במים זניחה לעומת מה שנקבל במזון. ריכוזי הכלוריד חשובים למי שרוצה להשקות במים גידולים רגישים כהדרים או אבוקדו: מיותר לציין שאף פרדסן לא משקה את אדמתו במוצר הזה כך שגם מספר זה אינו מסיע לצרכן. באופן דומה גם ריכוזי הנתרן, האשלגן והגפרות חסרי חשיבות לצרכן וה”דו-פחמות” הן פשוט תוצאת התמוססות במים של דו תחמוצת הפחמן מהאטמוספירה.
ומה, לעומת זאת לא רשום על האריזה? למשל חיידקים.
ה”טבעיות” של המים המינרלים מתבטאת בכך שאין בהם כל תוספים כדוגמת תרכובות הכלור המשמשות לקטילת חיידקים במי הברז, האיכות הבקטריאלית (מספר החיידקים וסוג החיידקים בבקבוק) משקפים, לכן את ההיגיינה עד לרגע בו נסגר ונאטם הפקק. כל מי שיוצא לארצות עולם שלישי מוזהר שלא לצרוך מי ברז ולהעדיף מים מינרלים בבקבוק. העדיפות של מים מינרלים על מי בז מבחינת נקיון היא כמעט אקסיומה ולכן מפתיעות כל כך תוצאות מחקרים כמו זה של קבוצת חוקרים בברזיל [2] שהשוותה מים מינרלים ממיכלים בני 20 ליטרים במקומות עבודה לעומת מי ברז שנלקחו מהברז הקרוב ביותר לאותו מיכל. מתברר כי מי הברז המושמצים היו נקיים מעט יותר ממי המיכל ה”בתולי”. כאשר נבדקו מים מאותם בקבוקים כשהם נובעים מהברז המותקן במיכל התקבלו התוצאות הגרועות ביותר: קוליפורם צואתי, חיידק שהתקן אוסר המצאותו במים באופן מוחלט התגלה בכ3% מדוגמאות מי הברז, בכ5% מדוגמאות המים שנלקחו ממכלי מים מינרלים לפני ההתקנה וביותר מ10% מכוסות המים שנלקחו מהמתקן באותו אופן בו אנשים נוהגים למזוג לעצמם את מי השתייה. מי ברז מכילים כמות של כלור שתאפשר לטפל ב זיהום שיתרחש לאחר שהם מוזרמים בצינור או נמזגים לקנקן אבל מים מינרלים חסרים את ההגנה הזו. ממוצר הרגיש לקלקול ניתן לצפות להנחיה ברורה איך לאכסן לאחר פתיחת הסגר. אבל בעוד שעל כל קופסת גבינה או בקבוק קטשופ הצרכן מונחה איך לשמור לאחר הפתיחה הרי שהתווית על בקבוק המים מציינת רק תאריך תפוגה.
עוד נתונים שחסרים ברשימה שעל האריזה הם דווקא סוגי הזיהום שמהם ניתן לחשוש במים שמבלים זמן רב בבקבוק פלסטי. הבקבוק האופייני למים מינרלים עשוי מחומר הנקרא בראשי התיבות PET ובשפת הכימאים פוליאתילן טרפתלאט. חומר הגלם של הפלסטיק הזה הוא נגזרת של חומצה פתאלית: משפחת חומרים שעדויות מחשידות מצטברות נגדה בשנים האחרונות. יש להדגיש כי החומר לאחר תהליך הפלמור (יצירת הפלסטיק) אינו מסוכן אבל בדיקות מעבדה מראות כי כמות מסויימת של תרכובות פתלאט דולפות לתוך המים ויתרה מכך: ניתן להראות פעילות ביולוגית של אותם חומרים. הפתלאט בעייתי משום שהוא משבש פעילותם של הורמונים וביניהם הורמוני המין. חלזונות שגודלו במים מבקבוקי PET הראו יותר פעילות של “פרו ורבו” מחבריהם שגודלו באקווריום שמולא ממים בבקבוקי זכוכית עדות מובהקת להפרעה הורמונלית [3]. לאונרד לקס, שפרסם לאחרונה מאמר הזהרה מפני זהומי מים מינרלים שמקורם בחומרי האריזה מצביע על שורת פרמטרים שעשויים להשפיע על מידת הדליפה למים של כימיקלים מהבקבוק: ההרכב המדויק, אופן הייצור, אחוז הפלסטיק הממוחזר ואופן האחסנה [4]. חברות המים המינרלים לא משתפות אותנו, הצרכנים, באינפורמציה על הבקבוק. כך למשל, אין אנו יודעים על חומר נוסף שעשוי לדלוף אל המים: היסוד אנטימון. החומר הזה משמש להאצת התגובה ליצירת הPET ומחקרים הראו כי גם חומר זה משבש פעילות הורמונלית. רמות האנטימון במים המינרלים עולות ככל שעולה זמן השהיה בבקבוק אך כמות החומר הדולף תוך חצי שנה או שנה משתנה מאוד בין בקבוקים שונים[5] . ביפאן, שם משתמשים חלק מהיצרנים בטיטניום במקום אנטימון לאותה מטרה מצאו בקבוקי מים מינרלים שריכוז האנטימון בהם לא עלה על זה של מי ברז. למותר לציין כי מידע אופן היצור של הבקבוק ומידת דליפת האנטימון וחומרים אחרים אינו זמין לצרכן.
לסיכום: גם אם אין כל הגיון לרכוש מוצר יקר יותר באותה איכות המים המינרלים כאן ונראה שהם יישארו איתנו. אבל מי שגורף הון בזכות הבטחה ישירה או מרומזת לאיכות משופרת צריך להציג באופן גלוי את איכות המוצר. מים מינרלים חשופים לזיהום מסוג שונה מאלו של מי ברז ועל המידע לצרכן לשקף את את הפרמטרים הרלוונטים למי שמשתמש במים לשתייה: האם המים נקיים מבחינה בקטריולוגית וכימית כאשר אנחנו שותים אותם (ולא רק “בשער המפעל”), כיצד יש לנהוג בהם לאחר הפתיחה ומה איכות חומרי האריזה.
ד”ר יורם שורק הוא המדען הראשי של עמותת “אמנת ישראל למים” (ע”ר) המקדמת קביעת תקן לאיכות מים מינרלים.
1. Miguel F. Doria, Bottled water versus tap water: understanding consumers’ preferences, Journal of Water and Health (2006)
2. Zamberlan da Silva, M.E., et al., Comparison of the bacteriological quality of tap water and bottled mineral water. Int. J. Hyg. Environ. Health (2008)
3. Martin Wagner & Jörg Oehlmann, Endocrine disruptors in bottled mineral water: total estrogenic burden and migration from plastic bottles, Environ Sci Pollut Res (2009)
4. Leonard Sax, Polyethylene Terephthalate May Yield Endocrine Disruptors, Environmental Health Perspectives (2010)
5. W I L L I A M S H O T Y K & M I C H A E L K R A C H L E R, Contamination of Bottled Waters with Antimony Leaching from Polyethylene Terephthalate (PET) Increases upon Storage, Environ. Sci. Technol. (2007)
26 תגובות
העיניין הוא לא החיידקים של מי הברז אלה שמי הברז הם כבר לא מים טבעיים אלה מוטפלים ולכן חסר בהם מנרלים חשובים מאוד כמו סדין ומגנזיום ואני לא יודע מה עוד ועל זה לא אמרת כלום
יש כימיקלים כמו פלואוריד כן החומר שהממשלה טוענת שהוא טוב לשיניים נספג לכם בגוף בכל צורה אפשרית דרך המקלחת דרך האוכל שאתם אוכלים במסעדות דרך הפירות והירקות שנשטפים לפני שאתם קונים וזה לא משנה אם אתם צורכים מים מבקבוק או מהברז יש מחקרים מדעיים שכולם אומרים פה אחד שהחומר רעיל במינון מסויים בגלל התכונות שלו ופועל ביולוגית בגוף אז דבר ראשון שצריך לעשות זה שהמדינה תפסיק לשים פלואוריד במי השתייה ותפקח על מפעלים שלא יזרימו חומרים כאלו או אחרים לנהרות לים או לאדמה כי זה מגיע למי השתייה שלכם.
בינינו זה לא יקרה כי אנחנו לא עם מגובש לא יודעים לעשות הפגנה שתשתק את המדינה כמו האירופאים עד אז המון בריאות !!!
יש היום בשוק מגוון “ברים” של מים החל מ600 שקל שמציעים סינון עם מסנני פחם ומספקים מים קרים או מורתחים (במקרה שיש חשש לזיהום המים). בחלק מהם יש אפילו מנורות UV לקטילת חיידקים כמו תמי4. באמת שאין סיבה לקנות מים מינרלים ולייצר זיהום עם כל בקבוקי הפלסטיק האלה.
אם כבר מים מינרליים, במים של ישראל יש ריכוז חנקות גבוה מאוד דבר שעלול לגרום לסרטן במעי הגס ומחלות אחרות….
לטובת מי שלא יודע מה זה חנקות = חנקות הן תרכובות חנקן וחמצן, והן אחד המזהמים העיקריים של מי התהום. מקור החנקות הוא בעיקר בדשנים חקלאיים, פסולת מסוגים שונים, והפרשות בעלי חיים. ריכוזי חנקות גבוהים מסכנים בעיקר ילדים.
טבעי שבארץ דלה במקורות מים אחזו החנקות במים יהיה גבוה יותר מאשר בארץ שבה יש מים בשפע….
לכן אני קונה מים מינרליים תוצרת איטליה ולא שותה מי עדן או עין גדי
שורה תחתונה מה עדיף או מה כדאי לשתות??? אצלנו בבית כל היום סוחבים בקבוקים בשמחה היית מפסיק לשתות מים מינרליים זה עולה לי ביוקר ובבריאות (כבר “אין לי כוח לסחוב”). אבל האם אכן, בטוח לשתות מהברז?! במיוחד שלמים יש טעם מגעיל!
כמו כן, אני בד”כ קונה מים מינרליים מאיטליה ניראה לי שאפילו אם ימכרו לי מים מהברז באיטליה בבקבוק, הם יהיו יותר איכותיים מהמים המינרליים תוצרת הארץ.
הערות למאמרו של מר יורם שורק מ- 19.5.10 :
המאמר דן בשאלה האם צריכת “מים מינרלים” כמי שתייה עדיפה על שתיית מי ברז.
מסקנת הכותב היא שמי ברז עדיפים.
והרי הערותי.
1.היום, שתיית “מים מינרלים” אינה באה בשל טעמם הטוב יותר או בשל תכולת החומרים המבריאים שבהם. הסיבות העיקרית לשתיית המים האלו הן התקווה והאמונה שהם אינם מכילים חומרים מזיקים במידה הקיימת במי ברז.
למרבה הצער , אין בדיקה יסודית ומעמיקה של המים לא במי ברז ולא ב”מים המינרלים” .
לא נבדקת מציאות חומרים לא רצויים כמו מתכות רעילות, הורמונים, תרופות, פרודות של חומרי פלסטיק, וגם לא של מציאות חומרים רצויים כמו יסודות קורט חיוניים לבריאות.
מר שורק מבקש בצדק רב, פרוט רחב ומקיף של תכולת המים המבוקבקים, אך הפרוט הזה חשוב אולי יותר לגבי מי ברז המשמשים כמי שתייה לאוכלוסיה רחבה יותר.
2.מר שורק קובע שהמזון מגוון דיו כדי לספק את צריכת יסודות הקורט. מידע מרחבי כל העולם הנאור מציין את הירידה בערך התזונתי של הגידולים החקלאיים. קרקעות הגידול מדולדלות. חסרים יסודות קורט חיוניים אחרים. הדישון בעקר נעשה בדשן פוספטי המכיל בעקר זרחן חנקן וזרחן.
מכאן יתכן שדווקא ה”מים המינרליים” מכילים יסודות קורט החסרים במזון.
אבל כאמור, למרבה הצער אין בדיקות הולמות שיבהירו הענין.
3. מקורות מי השתייה ע”פ מר שורק הם בעיקר מי תהום. כך היה בעבר.
היום השתנו הדברים.
על פי מידע מ 2008 שליש ממי השתייה מגיעים מן הכנרת. השאר מגיע ממי התהום כשחלקם של המים המותפלים בצריכת מי השתייה הולך וגדל.
היום משק המים מנוהל (החל מ- 2000) ע”י “רשות המים” שהיא גוף עצמאי שאינו תלוי בתקצוב ממשלתי.
כל מקורות המים מוזרמים במערכת אחת עם אפשרויות הפרדה על פי הצרכים.
4.והרי כמה הערות לגבי כל אחד מן המקורות למי השתייה המגיעים אל הברז.
מי הכינרת. אל הכנרת זורמים מי נגר המביאים איתם חומרי הדברה, דשנים ושפכי רפתות.
המים מועלים מאתר “ספיר ” אל אתר “אשכול”. שם מוסיפים למים בבריכת הטיפולים
אלומניום סולפט כדי לשקע את החלקיקים הגורמים לעכירות המים.
אלומיניום הוא יסוד רעיל וחשוד כגורם למחלת אלצהיימר.
למרות זאת אין שום בדיקה לקביעת נוכחותו וריכוזו במים.
הבוצה השוקעת בתחתית הבריכה (ומפונה מדי פעם) מכילה חומרים רעילים ואינה כשרה לשום שימוש.
למים המוזרמים מברכת ההשקעה מוסיפים היפוכלוריט לצורך טיהור מחיידקים.
כדאי לזכור שחיידק הוא אורגניזם חי בדיוק כמונו, כך שהיפוכלוריט עלול להזיק גם לאדם.
כמו כן מוסיפים “חומצה פלואורוסיליצית לטיפול במי שתייה”.
כך ע”פ מסמך רשמי של “דשנים וחומרים כימיים”. החומר הוא פסולת של תעשיית הפוספטים.
ע”פ המסמך הנ”ל מכיל החומר המוסף למים גם ארסן, קדמיום, כרום, כספית, ניקל, עופרת ועוד.
החומרים הללו רעילים ומסוכנים ועל כך אין מחלוקת.
מחלוקת קיימת לגבי התועלת שמביאה החומצה הפלואורוסיליצית.
מחקרים רבים מצביעים על החומר כמזיק לכל מערכות הגוף וגם לשיניים.
למרות מחאות הציבור מתעקשת המדינה להוסיפו למים.
היום קונה המדינה את התוספת הזו כנראה בספרד .
מי התהום. הן אקויפר החוף והן אקויפר ההר מזוהמים בחומרים שונים.
השקיה במי קולחין והחדרתם לקרקע במטרה להוסיף מים לאקויפר אין בהם כדי לשפר את איכות מי התהום.
כ 60% מן הבארות באקויפר החוף אינן עומדות בתקנים האמריקאים של איכות מים.
מים מותפלים. עדיין לא ברור איך משפיעה שתיית מים מותפלים על בריאות האדם כתוצאה משימוש קבוע
לאורך שנים.
5. לפני שהמים מגיעים אלינו מוספים להם כ -10 חומרים כימיים ע”פ המלצתה של “ועדת מומחים של
כימיקלים למי שתייה”, עובדה שאינה ידועה לצבור.
6.מר שורק צודק באשר לחשש מפני בקבוקי הפלסטיק, אך גם מי הברז מגיעים אלינו בצינורות פלסטיק, אמנם
חומר שונה מזה של בקבוקי המים אך אין ערובה שפרודות מן הפלסטיק הזה אינן מגיעות אל מי הברז שלנו.
7.העובדה שמי ברז נקיים מחיידקים אינה בהכרח ציון לזכות. יתכן שרמת החומרים המזיקים במים היא
גבוהה ומונעת גידול רב החיידקים.
8. שרותי הבריאות של ארה”ב המליצו בכל אמצעי התקשורת להמנע מהכנת מזון תינוקות עם מי ברז.
מכל האמור לעיל נראה לי שהמלצה גורפת לשימוש במי-ברז היא מוגזמת.
מן הראוי לחזור ולהמליץ על בדיקות איכות מקיפות : יסודות קורט, חומרים מזיקים אורגניים , תרופות
והורמונים , מתכות כבדות ורעילות. רק על סמך תוצאות מוסמכות ןאמינות אפשר יהיה לבחור אלו מים
מתאימים יותר לשתיה.
בכבוד רב,
ד”ר אביבה זק- דיציאן DMD
האם בקבוקי פלסטיק צוברים חידקים?
זה אחד המקורות לתיאוריית קונספירציית הפלואוריד. מה אתם חושבים? נראה לכם רציני?
http://www.youtube.com/watch?v=ufInl6cR91k
מים מבוקבקים הם בעיה בפני עצמה, אך הם גם סימן לבעיה אחרת, גדולה הרבה יותר…
http://www.youtube.com/watch?v=6oG6hBkc2JE&feature=player_embedded
ד”ר שורק,
לדעתי יש מספר אלמנטים נוספים אשר כדאי להתייחס אליהם:
1. זיהום מי ברז כתוצאה מהולכתם. דוגמא קיצונית מההיסטוריה הינה השימוש הקטלני בעופרת להולכת מים. בעולם המודרני כלל איני בטוח כי צינורות המתכת והפלסטיק השונים אינם גורמים לאפקט דומה (אם כי כמובן הרבה יותר נסתר, אולי נסתר כמו אפקט ה PET שהזכרת).
אני מתקשה לסמוך על קילומטרים של צנרת ישנה, משאבות שונות, ואף צנרת ביתית וברזים ביתיים.
2. זיהום מי תהום שמהם נשאבים מי הברז כתוצאה ממפגעים שונים – למשל תחנות דלק, או ביוב תעשייתי.
יחד עם זאת אני מסכים בהחלט שיש לקבוע אמות מידה שמאפשרות להשוות את מי הברז למים בבקבוקים לאור אלמנטי הזיהום השונים.
כדאי לצפות בזה: מה קורה לאנשים ששותים מים מבקבוק
http://www.healthology.com/once_daily/once_daily.aspx?cValue=od_fluoride_0100&fValue=od3&bValue=medicalnewstoday
שווה צפיה בנושא מים
http://www.youtube.com/watch?v=Y8-PgI5XDic&feature=player_embedded#!
מים מהברז אפשר לזהות אפילו מהריח ולא רק מטעם דלוח וכלור. מה עם האקווה נוואה? מה איכות המים שלהם?
מצטרף לק. מתמיד ומוסיף בקשה לסקירת קונספירציית ההפלרה. במיוחד מעניינים אותי המקורות של הגירסה הישראלית לתיאוריית הקונספירציה. זה חייב להיות משעשע ומעניין.
תודה על מאמר מנומק, בהיר, ואפילו, שומו שמיים! מלווה במראי מקום.
אשמח לקרוא מאמר נוסף והפעם בנושא מסנני המים למיניהם, מסירי האבנית, מקרני הUV ושאר נפלאות הטכנולוגיה. חלק מפתרונות אלו בוודאי מועיל, חלקם מזיק, ודומה כי לציבור חסרה תשתית אינפורמטיבית לקבלת החלטות מושכלות.
בעניין איכות המים בברזים, אני יכול להעיד מנסיון אישי שרק עבודות שיקום צנרת שנערכו על ידי עיריית תל אביב ברחוב בו אני גר, ולאחר מכן החלפת מקטעים בצנרת הביתית הביאו, סוף סוף, לאיכות טובה של המים, ללא צבע חלודה, חול, וטעמי לוואי, ואפשרו לי, לראשונה מזה זמן רב, לחזור לשתות מי ברז.
נקודה.
אתה חסיד שוטה ( או שותה ?) , יש לך מושג במה משקים את מי שאתה מאמין בו ?
תקראו את פרוטוקול הוועדה לעדכון תקנות איכות מי השתייה – וועדת עדין
יש לנו תקנים פחות מחמירים ממדינות אחרות בעולם.
http://www.israelwater.org.il/vaadat-adin/melia9.doc
הטוב ביותר זה לגוון. אני שותה מים מסוננים וגם מים מינרלים מבקבוקים מחברות שונות, כך שאם יש “צרה” מסוימת באפיק מסוים, זה לא מגיע אלי במלאו.
ד”ר שורק היקר ,
מה דרגת הניקיון של החומצה ? האם לא די בעובדה שהחומצה היא תוצר לוואי של תעשיית הפוספטים בשביל להבין שיש עקבות של מתכות כבדות ?
אני שותף לחלוטין לבעיתיות של מיים מינרליים ,אבל השמרנות (במקרה הטוב ) של אנשי משרד הבריאות מטרידה אותי לא פחות.
אני לא שותף לקונספירציות בעניין ההפלרה ,אבל מטרידה אותי מאוד מקובעות מחשבתית של תומכי ההפלרה. אם רוצים להלחם בעששת אזי יש די והותר מה לעשות מלבד לאנוס אנשים לשתות פלואוריד.
“המימצאים: כמויות גדולות מאוד של פלואורידים בעצמות, במיוחד בקרב הסובלים מאוסטופורוזיס ואנשים הסובלים מתיפקוד כליות לקוי. לאור מימצאי המחקר הופסקה הפלרת המים בכל המדינה.
שברים כתוצאה מהצטברות פלואורידים בעצמות, אינה הצרה היחידה. ישנם מחקרים שמייחסים לפלואורידים, אפילו במינונים נמוכים, גרימת סרטן העצמות, במיוחד בקרב בנים בגילאים 19-9. משרד שלושה עד שבעה, באזורים בהם בוצעה הפלרה לעומת אזורים אחרים.
בדנמרק חל איסור על הפלרת המים. מסקירת מספר רב של מקורות מדעיים שערכה הסוכנות הדנית הלאומית לשמירת הסביבה, עולה כי חשיפה ממושכת לכמויות קטנות של פלואוריד הביאה לירידה בתיפקודי כליות.
בשוודיה נדחתה ההפלרה על-פי המלצה של ועדה מיוחדת לנושא, שבין היתר הצדיקה את התנגדותה על בסיס חוסר ידע מספיק על השפעת הפלואוריד בחשיפה מתמשכת.
הולנד אסרה להפליר את מי השתייה שלה, לאחר שקבוצה של רופאים הציגו נתונים על פגיעתו של הפלואוריד במערכת העצבים ובמערכת העיכול. ”
מתוך מאמר של גברת לוטי זילברמן ועצת לבריאות תעשייתית וטוקסיקולוגיה.
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=973
אני באופן אישי לא קונה מיים מינרליים בגלל העובדות שציינת בכתבה ואני מסכים איתם לגמרי ,אבל אנמשתמש במטהרי מיים כי אני חושש מההפלרה
אני לא אתקרב למיי ברז כל עוד הם מופלרים – תשכח מזה,
בעיני זה לא פחות מפשע
http://tinyurl.com/37actcv
וחוץ מזה – אני לא סומך על רשות ממשלתית/עירונית שתדאג לבריאותי אחרי
קריאת הסקר הנ”ל :
An analysis of 20 million tap water quality tests (from water utilities) over the last five years in the U.S. was undertaken by Environmental Working Group (EWG), and found 316 contaminants in water provided for public consumption. Of those contaminants, only 114 of them have enforceable standards from the Environmental Protection Agency EPA).
http://tinyurl.com/32mx5au
אני מאמין במלפפון
עמית: לא נמאס לכם למחזר אגדות של הימין האמריקני משנות ה60 על המזימה הקומוניסטית להרעיל את המים?
חומצה פלואורוסיליצית מתפרקת במים בשלמות לתת מעט חול ופלואוריד : אותו יון שבמקומות רבים נמצא באופן טבעי באותם ריכוזים.
ביליתי שעות רבות בחיפוש אחר פרסום מדעי ולו אחד שיראה קשר כלשהו בין הפלרה לעליית ריכוז מתכות כבדות במים ולא מצאתי: וזאת למרות שהטענה המוזרה הזו נבדקה שוב ושוב.
הטיעון בדבר “תרופה” אינו ראוי להתייחסות: גם המים עצמם הם תרופה וכמובן כמעט כל מרכיס מומס בהם עשוי להחשב תרופה אם באמת רוצים להתחכם.
אני תמה אם מסע ההפחדה המוזר אינו ממומן בידי משווקי המים המינרלים
הבעייה היחידה במי שתייה בארץ היא שמזהמים אותם במכוון ועל פי חוק בחומצה פלואורוסיליצית שמופקת מפסולת של מפעלים כימיים (תעשיית הפוספטים) ומכילה עקב כך גם שאריות של מתכות כבדות.
במקרה הטוב מדובר “בתרופה” קולקטיבית (אף רופא לא יעיז להמליץ למשל לשים אפילו ויטמינים במי ברז – מה לעשות לכל אחד יש את המינון שלו) מה גם שהמיים הם לשתיה ולא לשטיפת הפה.
אני לא יודע מה יותר עדיף : לשתות מיים שהופלרו ,או שלם מחיר מופקע על מיים בבקבוקים ולסחוב אותם מהסופר כמו שאבותינו סחבו מהבאר.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%A8%D7%AA_%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94
במקום מים בבקבוקים עדיף להתקין מסנן מים זול וטעים, אצלי מותקן מסנן מים במטבח, אנני יודע אם מותר לכתוב את שם היצרן.
בעזרת השם כבר שיבנו את מתקני ההתפלה כמו שצריך ואז נוכל להפסיק את כל השאיבה הפושעת של המיים המינרלים …אגב..הבארות מים של איזור השרון במישור החוף מכילות את המים הכי טעימים במדינה..והרבה יותר נקיים מ”מי עדן”
וזאת מבלי לציין את הבעתיות בכרייה מסחרית של משאב שאמור להיות זמין לציבור הרחב בחינם וזאת ללא כל ערך מוסף (אריזת מוצר שאיננו זקוק לאריזה איננו ערך מוסף).
אותם מים מנרליים שנכנסים בקבוק הם מים מנרליים שלא מגיעים לברז.