ידענים: המוח | המוח - מחקרים בסיסיים | פסיכולוגיה

מאת 12 במאי 2017 תגובה אחת

כיצד יוצר המוח זיכרונות טראומטיים, והאם ניתן "להעלים" זיכרונות אלה? מדענים ממכון ויצמן גילו כי כאשר הוחלש הקשר שבין תאי העצב באמיגדלה לבין קליפת המוח במוחם של עכברים, "נמחקו" אצלם זיכרונות טראומטיים, והם חדלו להגיב בבהלה לגירויים מעוררי פחד. 

מוח עכבר במבט מלמעלה: שלוחות עצביות מחברות בין שתי האמיגדלות (שני האזורים הבוהקים ביותר, משני צידי המוח) לבין קליפת המוח (החלק העליון). מקור: מתוך המחקר.

מוח עכבר במבט מלמעלה: שלוחות עצביות מחברות בין שתי האמיגדלות (שני האזורים הבוהקים ביותר, משני צידי המוח) לבין קליפת המוח (החלק העליון). מקור: מתוך המחקר.

מחיקה של זיכרונות בלתי רצויים היא, עדיין, רעיון מתחום המדע הבדיוני. אך מדעני מכון ויצמן למדע הצליחו באחרונה "להעלים" זיכרונות טראומטיים ממוחם של עכברים. במסגרת המחקר החדש, שמתפרסם היום בכתב-העת המדעי Nature Neuroscience, המדענים ביטלו את המנגנון המוחי שבאמצעותו מיוצר בעכברים זיכרון הפחד. כתוצאה מכך, העכברים חדלו להגיב בבהלה לאירוע שהיה אמור לעורר בהם תגובה זו. מחקר זה עשוי לסייע בהבנתם של המנגנונים שבאמצעותם נוצרים זיכרונות טראומטיים בבני אדם; למשל, בקרב אנשים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית.

"המוח מצטיין ביצירה של זיכרונות הקשורים בחוויה רגשית-עוצמתית, כמו הנאה רבה או פחד גדול", אומר ד"ר עופר יזהר, אשר עומד בראש קבוצת המחקר. "לכן קל לנו יותר לזכור דברים שאיכפת לנו מהם, בין אם אלה אירועים חיוביים ובין אם הם שליליים. אך זו גם הסיבה לכך שאירועים טראומתיים נשמרים בזיכרון למשך זמן רב. נטייה זו מכשירה את הקרקע לתסמונת פוסט-טראומתית".

חברי קבוצתו של ד"ר יזהר במחלקה לנוירוביולוגיה – החוקרים הבתר-דוקטוריאליים ד"ר עודד קלויר (כעת חבר סגל באוניברסיטת חיפה) וד"ר מתיאס פריגה – יחד עם פרופ' רוני פז והסטודנטית איילת שראל (גם הם חברי המחלקה), חקרו את יחסי הגומלין שבין שני אזורים במוח: האמיגדלה וקליפת המוח הקדמית. האמיגדלה ממלאת תפקיד מרכזי בבקרה על רגשות, ואילו קליפת המוח הקדמית אחראית בעיקר על פעילות קוגניטיבית ועל אחסונם של זיכרונות ארוכי-טווח. "מחקרי עבר לימדו שהאינטראקציות בין שני אזורי מוח אלה תורמות ליצירה ולאחסון של זיכרונות שליליים", מסביר ד"ר יזהר. "הם גם העלו, שאינטראקציות אלה משתבשות אצל אנשים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית, אלא שעד היום לא היה ידוע באילו מנגנונים מדובר".

במסגרת המחקר החדש השתמשו המדענים בנגיף מהונדס גנטית, וכך סימנו את תאי העצב באמיגדלה המתַקשרים עם קליפת המוח הקדמית. לאחר מכן, באמצעות נגיף אחר, הם החדירו לתאי עצב אלה גן המקודד לחלבון רגיש לאור. וכך, כאשר "האירו" את המוח, הם הפעילו אך ורק תאי עצב המכילים את החלבון הרגיש לאור. שיטות מחקר אלה, המכונות "אופטוגנטיקה", נחקרות לעומק במעבדתו של ד"ר יזהר. "האופטוגנטיקה איפשרה לנו להפעיל אך רק את תאי העצב באמיגדלה אשר מתַקשרים עם קליפת המוח, וכך הצלחנו למפות בקליפת המוח את התאים המקבלים אותות מתאי העצב הרגישים לאור", מסביר ד"ר יזהר.

"המוח מצטיין ביצירה של זיכרונות הקשורים בחוויה רגשית-עוצמתית, כמו הנאה רבה או פחד גדול. לכן קל לנו יותר לזכור דברים שאיכפת לנו מהם, בין אם אלה אירועים חיוביים או שליליים. אך זו גם הסיבה לכך שאירועים טראומתיים נשמרים בזיכרון למשך זמן רב"

מימין: האמיגדלה (ירוק בוהק), איזור במוח הממלא תפקיד מרכזי בבקרה על רגשות, שולח שלוחות עצביות (ה"חוט" המוביל מעלה) לקליפת המוח הקדמית. משמאל: מקבץ תאי עצב באמיגדלה (ירוק בוהק), המחברים אותה לקליפת המוח הקדמית. צולם באמצעות מיקרוסקופ פלואורסצנטי. מקור: מתוך המחקר.

מימין: האמיגדלה (ירוק בוהק), איזור במוח הממלא תפקיד מרכזי בבקרה על רגשות, שולח שלוחות עצביות (ה"חוט" המוביל מעלה) לקליפת המוח הקדמית. משמאל: מקבץ תאי עצב באמיגדלה (ירוק בוהק), המחברים אותה לקליפת המוח הקדמית. צולם באמצעות מיקרוסקופ פלואורסצנטי. מקור: מתוך המחקר.

לאחר שהצליחו לשלוט במדויק במנגנון התקשורת בין התאים, המדענים פנו לחקר התנהגותם של העכברים. הם גילו, כי כאשר העכברים נחשפו לגירוי מפחיד, הופעל במוחם "ערוץ תקשורת" רב-עוצמה, המקשר בין האמיגדלה לבין קליפת המוח. עוד התברר, כי העכברים שבמוחם הופעל ערוץ תקשורת זה, נטו "לשמר" את זיכרון הפחד: העכברים הגיבו בבהלה בכל פעם שנשמע הצליל שבעבר ליווה את הגירוי המפחיד.

כדי לגלות כיצד תורם ערוץ זה ליצירת זיכרונות ולגיבושם, המדענים פיתחו שיטה אופטוגנטית חדשנית, שנועדה להחליש את הקשר שבין האמיגדלה לבין קליפת המוח. שיטה זו מבוססת על סדרות של הבזקי אור חוזרים ונשנים. "לאחר שהחלשנו את הקשר בין האמיגדלה לבין קליפת המוח, העכברים לא נבהלו כלל כאשר השמענו להם את הצליל 'המפחיד'", אומר ד"ר יזהר. "ככל הנראה, ללא המידע שזורם מהאמיגדלה לקליפת המוח, זיכרונות הפחד התערערו, או אפילו נעלמו לגמרי".

למעשה, מסביר ד"ר יזהר, החוקרים התמקדו בשאלת מחקר בסיסית: כיצד משלב המוח בין רגש לבין זיכרון. "ייתכן כי יום אחד, נוכל לפתח תרופות אשר ישפיעו על הקשר שבין האמיגדלה לבין קליפת המוח הקדמית", הוא אומר, "וכך אולי נוכל להקל על אנשים הסובלים ממיגוון רחב של תסמונות הקשורות בחרדה ובזיכרונות טראומתיים".

תגובה אחת ל “להאיר את הטראומה באור חדש”

הוספת תגובה

  • (will not be published)