כמה פעמים ניסו היהודים להקים בית מקדש שלישי?

1. הרהורים על נסיונות חידוש המקדש

רשימתי הלפני אחרונה, זו שעסקה במנורת המקדש, הביאה אותי לחלץ מ”פתקי” מחקרי לשעבר את נושא קימום בית המקדש לאחר חורבן הבית השני.

הניסיון הראשון, אם כי מדובר, בתקופה המקבית/חשמונאית, שנים רבות קודם חורבן הבית, היה משל חוניו הרביעי, הכוהן הגדול, שביקש, ואולי אף הגשים, להקים במצרים מקדש הזהה לזה שבירושלים, בעקבות גזירות אנטיוכוס מזה והדחה מהפכנית של בית צדוק הכוהני מזה על ידי בית חשמונאי (משמר יהויריב) (ועל כך פרסמתי מאמר לפני זמן רב ב”הידען”).

די דומה לפרשה זו, ואף כאן בהקשר לפגיעה במקדש הירושלמי, מסתמן ניסיון ברומא, בימי נשיאותו הארצישראלית של רבן גמליאל, בתקופת כהונתו של תודוס איש רומא, הארכיסינאגוגוס (ראש הקהילה היהודית), לבנות מין מקדש ליהודים ברומא מכל מיני סיבות, ועיקרן חורבן הבית ותוצאותיו, פיחות במעמדו של רבן גמליאל והאווירה באימפריה הרומית קודם להתפרצותו של מרד התפוצות היהודיות בימי הקיסר טריאנוס (115/114 לספ’), ואולי-אולי היה גם ניסיון דומה, אף הוא בימי רבן גמליאל הנשיא, לגבש מין מרכז פולחני ליהודי בבל, שלשם נשלח, במצוות הנשיא גמליאל, רבי עקיבא, על מנת לעבר שם את השנה.

והנה בעיצומו, או שמא בשלפי מרד התפוצות (118/117), מעידים מקורות חז”ל על אודות סיפור מעניין ותעלומתי כדלקמן: “בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליינוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים לעולי גולה” (בראשית רבה סד, ח).

לפנינו מקור די בעייתי, ולא רק מפני שהוא מאוחר ומדרשי, אלא שמחד ניתן לתלות אותו בימים של ערב מרד בן כוסבה (גזירות הקיסר הדריאנוס של שנת 132 לספ’), או בימים של שלהי מרד התפוצות בימי טריאנוס (118-117 לספ’).
איזכורם של האחים פפוס ולוליינוס הן במגילת תענית (יב) והן בתלמוד הבבלי, (תענית יח עמ’ ב’) בהקשר ברור למרד התפוצות, והמתתם בדין מרידה על ידי הרומאים, מעניק משקל כבד יותר לייחוס הסיפור בבראשית רבה למרד התפוצות.

אז במה מדובר? במרד בעייתי ביותר ואפוף תעלומה של מרידה כוללת של יהודי התפוצות (115 לספ’ ואילך), שמוקדיו באלכסנדריה המצרית ובקיריני – הפרובינקיה הרומית שממערב לה, וספיחיו בקפריסין, בבבל ואולי-אולי אף ביהודה.

ומה מספר איפוא המדרש? על העשור השני של המאה השניה לספ’, לאחר פטירתו של רבן גמליאל, כשהדמות הדומיננטית ביהודה היה, כך דומה, רבי יהושע, האנטגוניסט ה”סדרתי” מול הנשיא לשעבר, מאפשרת הקיסרות הרומית לחדש את בניית המקדש, או שמא גוזרת על בנייתו, קימומו מחדש, ואולי מדובר על תכנון ראשוני של הקיסר הדריאנוס, יורשו של טריאנוס, להקים את איליה קפיטולינה בירושלים, שקרם עור וגידים ערב מרד בן כוסבה.

אז מדוע מאפשרת/גוזרת רומא לקומם את המקדש?

אם מדובר בתקופתו של הקיסר טריאנוס, שגילה עמדה סובלנית כלפי הנתינים שברחבי האימפריה, ואולי אף ערב המרידה, כשהוא מאמין ששיקום המקדש ירגיע את הציבור היהודי, מה עוד שבימי קודמו, הקיסר נרווה, התבצעו צעדי פיוס משמעותיים בין רומא ליהודה, ובכלל זאת, ביטול החרפה של “מס היהודים” על המטבעות הרומיים, כעונש בזמנו עם ביום המרד הגדול, אז יש לצעד הרומי הסבר כלשהו. והמינוח המאלץ משהו בנוסח של “גזרה מלכות” יכול להתפרש כדקרט רשמי קיסרי מחד, או נשען על המשך התיעוד התלמודי מאידך.

זאת ועוד, אם בימי הדריאנוס עסקינן, הרי משקף הדבר את מדיניותו המשקמת לאחר מרד התפוצות, והביטוי “גזרה מלכות” מתיישב עם גזירותיו המאוחרות.

הרמת הפרוייקט האדיר הזה חייבה מהלכים תקציביים אדירים, ועליהם היו מופקדים שני האחים הנ”ל (פפוס ולוליינוס), שקיימו רשת דינמית של שיגור כספי התרומות הן מיהודי הפרובינקיה הסורית ואולי אף מקהילות בבל. וזאת, אגב, מתאים להפליא לביטול אותו “מס היהודים”, שעד המרד הגדול היו היהודים מעבירים את מחצית השקל לבית המקדש בירושלים, והנה ביטולו של המס, שללא ספק, פער חור אדיר בכלכלה הרומית, איפשר ליהודים לחדש את התרומות לקראת הקמת המקדש בירושלים. שני האחים סייעו גם לקווי העליה לרגל.

התוכנית להקמת המקדש התאפשרה גם בעידן שבו “אין מלך בישראל”, היינו לאחר פטירת הנשיא רבן גמליאל והעדר יורש בגיר (בנו היה זאטוט רך בשנים), כשאז ניתן היה לממש תוכנית שנתפסה הן בימי רבן יוחנן בן זכאי והן בימי רבן גמליאל כהזויה לחלוטין.

המשך המדרש הנ”ל עושה שימוש בקטעים מספר עזרא, כשהשומרונים בקשו לשכנע את המלוכה הפרסית (לקראת שלהי המאה הששית לפנה”ס) לא להקים את בית המקדש השני בתירוצים מתירוצים שונים ובהצעות מרושעות כגון לשנות את מיקום האתר המקדש, או להגביהו או להנמיכו כדי שהיהודים ימשכו ידם ממילא מהפרוייקט הנ”ל. קטע זה בא כנראה להציג התנגדות פנימית לפרוייקט של התקופה הרומית.

ובשעה שהגיעו הפקידים הרומיים כדי לממש את השינויים הנ”ל בקשו היהודים למרוד ברומא, ומי שעצר את ה”צונמי” המרדני היה לא אחר מאשר רבי יהושע, ובכינויו – ה”אסכולסטיקא דאורייתא” (הפילוסוף-ההוגה של כתבי הקודש/התורה), שהמשיל לציבור את המשל הקלסי של האריה שנתקעה עצם בגרונו, ומשחילצה אותו החסידה בעלת המקור הארוך ובקשה גמול, ענה לה האריה – גמולך הוא חייך, שניתנו לך במתנה, שהרי נכנסת ללוע הארי בשלום ויצאת ממנו בשלום. “כך דיינו” – שידל רבי יהושע את הציבור – “שנכנסנו לאומה זו (רומא) בשלום (כלומר בקשנו למרוד) ויצאנו (מתכנית הזויה זו) בשלום”.

נכון שהמקור הוא בעייתי במובן זה שהוא יכול לשרת בעת ובעונה אחת את ימי טריאנוס הקיסר ובה בעת – את הדריאנוס, שהורה לבנות את איליה קפיטולינה, מה ששימש אחד הגורמים לפרוץ מרד בן כוסבה. כמו כן הגלישה לספר עזרא בתוך הטקסט המדרשי מעוררת תמיהות היסטוריוגרפיות וכן יכולתו של רבי יהושע להרגיע את הציבור על ידי נשיאת משל.

ולמרות זאת אין להתעלם מן האווירה של מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, שהוטבע, במידה מסויימת, בתווית של מלחמת דת, מה עוד שהנשיא (רבן גמליאל) נפטר ומימי ריב”ז ואילך נישאו תפילות לזכר החורבן מזה ולציפיה לקימום המקדש החרב.

לנתונים אלה יש לצרף אירוע דרמטי וטרגי בדמות חורבנו של בית הכנסת היהודי באלכסנדריה, הגדול והמהולל, במהלך העימותים בין היהודים לאוכלוסיה ההלניסטית ואחר-כך גם עם הצבא הרומי, כשקשה להתעלם מעמדת חז”ל בנידון בבחינת רמז לשמחה לאיד (כחלק אינטגרלי מהביקורת כלפי המרד עצמו) ומעין אנחת רווחה שהמרכז באלכסנדריה כבר אינו יכול להתחרות במרכז הארצישראלי.

מלאחר פטירתו של הנשיא רבן גמליאל (115 לספ’ כמשוער) ואילך לא נותר מנהיג, לא נותר יורש (מאחר שבנו היה עדיין בחיתוליו) וההנהגה התפצלה, גיאוגרפית, בין כמה וכמה חכמי סנהדרין, וזו, אגב, היתה הסיבה לתנופת פריצתו של מרד בן כוסבה, בבחינת “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”, ולא בכדי שהלה, בן כוסבה, מעבר להעברת אבוקת ההנהגה לשטחו, מתכנן את שיקומו של המקדש, ועל כך יעיד טיבוע חזית המקדש על אחת ממטבעותיו והכיתוב המטבעי “אלעזר הכהן” (שעל זיהויו חלוקים החוקרים.

על אחת ממטבעות המרד מוטבע שער המקדש, וחוקרים חלוקים ביניהם – האם מדובר בפריצת כוחות המורדים לירושלים מתוך אמונה וכוונה לקומם את המקדש החרב, או שמא מדובר במעין קריאת עידוד וחיזוק המוראל בקרב לוחמי בן כוסבה לפרוץ לירושלים ולקומם את המקדש החרב.

כך או כך סבירות גבוהה היא שמנהיג המרידה אכן תכנן לקומם את המקדש, בשעה שהאטמוספירה הסביבתית אפשרה זאת לדעתו. ואגב, לא בכדי מעידה אחת הפיסקאות בספרות חז”ל כי בן כוסבה הוצא להורג על ידי החכמים ובאשמת התחזות משיחית.
מעניין!