גלגולה של מנורת המקדש עד לחנוכיה של היום

לרגל חג החנוכה, מעניין לדעת כי בין אם נפלה המנורה בידי הרומאים, בין אם הותכה בחום הנורא שניתז עם שריפת האתר המקדשי או נותצה ונבזזה, הפכה היעלמותה כסמל מרכזי לחורבן ונידונה להשקטה מוחלטת בספרות חז”ל.

ראו גם סדרת “הכהונה כפי שלא הכרנו” מאת ד”ר יחיעם שורק באתר הידען.

כבר פרסמתי בזמנו, במאמר אחד או שניים באתר הידען, הגיגים, מהפכניים-משהו במלוא הצניעות, אודות מרד המקבים (166/167 לפנה”ס), ובהם העליתי את התיזה כדלקמן: נכון שמתתיהו ביקש למרוד ביוונים (אם כי אין מדובר ביוונים), ביוונות (ונכון יותר לומר בהלניסטיות) ובמתיוונים, אלא שמאחורי כל המהלך האגרסיבי, הדורסני הזה, הסתתרה כוונה נוספת, מניפולטיבית וחריגה – להעביר את בכורת הקדושה –  את הנהגת המקדש, שהוא כידוע לא רק מרכז פוליטי, חברתי ואמוני-פולחני אלא מאוד כלכלי (ואת המרידה, כידוע, יש צורך לממן) ממשפחת צדוק למשפחת חשמון שהיא מהווה את משמר יהויריב – משמר חשוב ובכורתי ששרת בתורו במקדש.

יהודה המקבי, כך דומה, אם כי במרומז, הכריז על עצמו ככוהן גדול במהלך טיהור המקדש והשבת עבודת הקודש בו. הלוז האמינותי נתגלה בכתביו של יוסף בן מתתיהו המספר כי במותו של יהודה המקבי, בקרב אלעשה – 160/161 לפנה”ס, מלאו לכהונתו הגדולה שלוש שנים, היינו משנת 164לפנה”ס. יורשיו – יהונתן, שמעון, יוחנן הורקנוס וצאצאיהם, היו כולם כוהנים גדולים וזאת בגושפנקה המאשרת של המלכים ההלניסטים השולטים מבית סלאוקוס אשר בסוריה.

ולא בכדי, אגב, שהאגדה בדבר פך השמן הגנוז, נכרכה בחנוכה, כשהיא למעשה מקושרת לחג סוכות, אך זו כבר “אופרה” אחרת.

המלכים החשמונאים בחרו בסמלי הנהגה וקדושה אחרים מאשר את מנורת המקדש ואף המורד ברומאים, מי שהכריז על מלכותו ביהודה (37-40 לפנה”ס) והוא נצר ל”משפחה הלוחמת” החשמונאית, קרי מתתיה אנטיגונוס, ושהטביע מטבעות ועליהם הכיתוב  “מתתיה כוהן גדול”, לא העז להטביע את חותם המנורה עליהם. אף הורדוס שבנה את בית המקדש והפך אותו למרכז פולחני מרשים לא חלם להנציח זאת בהטבעת מנורת המקדש על מטבעותיו. וכמותו יורשיו ויורשי יורשיו. אף מנהיגי המרד הגדול בטיבועי המרידה שלהם ובאיזכור ירושלים בתוכם נהגו כך.

לכולנו זכורה התמונה הקלאסית של מנורת שבעת הקנים הנישאת בידי כוהני המקדש השבויים על גבי שער טיטוס, כשהללו נראים במיטב הלבוש היווני-הלניסטי עם עטרת הניצחון האולימפי על ראשיהם. אך דא עקא, לא היה זה ממנהגם של הרומאים לבזוז מקדשים מקומיים, אלא על אף זאת נוח היה לתלות, מטעמים שונים, את הפסקת העבודה במקדש לביזת מנורת המקדש על ידי הרומאים. והדבר אף מתקשר לזעקה האילמת כלפי האל – מדוע הנחת למקדשך ליפול ולהיחרב.

עם זאת אין להתעלם מכתבי יוסף בן מתתיהו המתאר את הטריומפוס שערכו ווספסיאנוס וטיטוס בחוצות רומא, וכך נכתב בין השאר: “ככלל שלל המלחמה אשר נלקח מבית המקדש בירושלים – שולחן זהב שמשקלו ככרות רבים ומנורה העשויה גם היא זהב טהור, מעוצבת לא בתבנית המנורות שאנו רגילים להשתמש בהן: קבוע באמצעו של בסיס (המנורה) ומיתמר ממנו היה גזע שממנו הסתעפו קנים דקים, אשר דמו בצורתם לשלש-קלשון, ובראש כל קנה נר נחושת. מספר הקנים היה שבעה, והם מצביעים בבירור על יוקרת הספר שבע אצל היהודים” (מלחמות היהודים ברומאים, ספר שביעי, ה’ 149-148).

בין אם נפלה המנורה בידי הרומאים, בין אם הותכה בחום הנורא שניתז עם שריפת האתר המקדשי או נותצה ונבזזה, הפכה היעלמותה כסמל מרכזי לחורבן ונידונה להשקטה מוחלטת בספרות חז”ל.

חכמי המשנה, התנאים, ובעקבותיהם האמוראים, חכמי התלמוד, ניסחו מספר הלכות האוסרות את השימוש, לאחר החורבן כמובן, בסמלי המנורה, מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים, כגון זו האוסרת עשיית “בית תבנית היכל … שלחן כנגד שלחן (לחם הפנים במקדש), מנורה כנגד מנורה (כבמקדש), אבל עושה הוא (מותר לעשות/להפיק) (מנורה) של חמישה (קנים) ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה” (בבלי מנחות כח, עמ’ ב’; בבלי ראש השנה כד עמ’ א’).

מקובל עלי, הגיונית, וניסיונית-היסטורית, שבמקום בו גודרים סייגים, יש ללמוד דווקא על נפיצות התופעה אותה בקשו למגר ולעקור. והכלל ש”מכלל לאו למדים על הן” שריר וקיים עד עצם היום הזה. כלומר אכן היו ניסיונות, ולא מעטים מדי, לכייר, לחצוב, לתבלט את מנורת שבעת הקנים מלאחר חורבן הבית השני.

דומה שעניין זה כרוך בחורבן מחד ובשיקום החברה היהודית על ידי רבן יוחנן זכאי מאידך. רבן יוחנן בן זכאי, שקבע את מושבו ביבנה (שמא באינוס, הכרוך במדיניותם של הרומאים כלפי יהודים שנכנעו ולא נמצא דם רומאי על ידיהם), ושם, כשהוא מבצע מיני-מרידה בשושלת הנשיאות, הכתיר עצמו ברמיזה ובחשאי, כך דומה, כנשיא ישראל תחת השושלת של בית גמליאל.

רבן יוחנן בן זכאי התכנה כך (רבן) בתואר שהיה שמור אך ורק לנשיאים ותיקן תקנות חשובות בסנהדרין, שהיו אף הן שמורות פררוגטיבית לבית הנשיאות, וכגון קידוש החודש ועיבור השנה. כלומר, רבן יוחנן בן זכאי ביקש להטמיע, בדרך הדרגתית ואיטית, את מעמדו בקרב הציבור, כשהוא זוכה, לפחות דה-פקטו, להכרה מצד הרומאים, שראו בו ובמעשיו נכסים פרובינקיאלים חשובים, העריכו את ה”שקט התעשייתי” שבימיו ועדיין הגדירו את בית רבן גמליאל כגורם מרדני שיש לעוקרו מן השורש.

יתירה מזו רבן יוחנן בן זכאי, כשהוא בונה את תדמיתו הנשיאותית, היציבה, מיעט, פרגמטית, בחשיבותה של ירושלים מזה והמקדש (מחשש להתמרדות הכהונה) מזה, והעמיד, לכאורה כמובן, את יבנה והסנהדרין חלופתה של ירושלים, ובהקשר זה נבין את המעמד המופחת של בית הכהונה בימיו, ביוזמתו כמובן.

לאור זאת ניטיב להבין את התשתית הפרגמטית לאפשרות “העתקת” מנורת המקדש בדרך אמנותית אל מחוץ לירושלים. ואכן משלהי המאה הראשונה לספ’ ובמהלך המאה השניה קיימות עדויות ארכיאולוגיות על הופעת המנורה המקדשית בת 7 הקנים על נרות שמן מזה ועל גלוסקמאות (ארונות קבורה) מזה.

מהלך זה היה לצנינים בעיני חלק מחכמי הסנהדרין, ואלה שגזרו כנגד “עשיית … ושל (מנורה) … ושל שבעה (קנים)”, ללמדנו כאמור כי המינהג הלך ורווח בקרב יהודים. חכמים בקשו איפוא לגדור כנגד המינהג מתוך חשש שהציפיה לחידוש המקדש והעבודה בו תתמוסס עם הזמן.

בתקופה זו, בימי נשיאותו של רבן גמליאל, נעשה ניסיון לכונן בית מקדש ביוזמת הנהגת הקהילה היהודית שברומא. הדבר נמנע, כך דומה, כתוצאה מהתערבותו ההחלטית של הנשיא שיזם שיגור משלחת חכמי הסנהדרין לרומא כדי לנזוף בארכיסינאגוגוס היהודי, תודוס איש רומא, ולאיים בהדחתו. מהלך זה משקף, כך דומה, אווירה ששררה מחוץ ליהודה ואולי אף ביהודה.

תמונה דומה במקצת מתחוללת במצרים, שאולי שאבה עידוד כלשהו ממהלכו של חוניו הרביעי (160 לפנה”ס), הנצר למשפחת הכהונה הגדולה, הנרדפת משהו על ידי משפחות בלגה ויהויריב (משפחת מתתיהו החשמונאי), להקים במצרים מקדש כדוגמת זה שבירושלים. הכוונה לאותו בית כנסת מפואר וחסר תקדים בהדרו של הקהילה היהודית באלכסנדריה, שבטקסטים התלמודיים נוצר קשר מסויים בינו לבין הכוונה להקים מעין מקדש במצרים.

ובל נשכח שהקהילה היהודית במצרים, בשונה מזו שבבבל, סבלה מהעדר מכוון של קשרים עם המרכז הארצישראלי מלאחר החורבן, ואותו מרכז שש במידה לא מעטה לאידו של הציבור היהודי האלכסנדרוני ולבית הכנסת בתוכו שחרב לגמרי כתוצאה מעימותים צבאיים שהיו כרוכים במרידה כנגד טריאנוס (116 לספ’ לערך).

נציין כי גם המורד בן כוסבה, (135-132 לספ’), מי שטבע מטבעות בעלי מסר אינפורמטיבי ואף טקטי, ובכללם גם טיבוע חזית המקדש ואף צמד חצוצרות המקדש וכן כתובות בנוסח של: “ירושלים הקדושה”, “שנת ארבע לגאולת ציון”, “לחרות ירושלים”, לא העלה כלל על דעתו להנציח את מנורת שבעת הקנים המקדשית.

והנה אנו מוצאים איזשהו מהפך בהתייחסות למנורת המקדש בזיקה לפיחות שהלך וגבר במידת הצנטרליזם של המרכז היהודי מהדור שלאחר יבנה ואילך.

יש איפוא סימנים להתרופפות הקדושה הירושלמית המיתולוגית, ואלו באו גם כן לידי ביטוי בתפוצה האמנותית של סמל מנורת המקדש.

ואכן בבתי כנסת מן המאה השניה לספ’ ואילך מגולפת מנורת שבעת הקנים באבן על עמודים, כותרות, משקופים וסורגים ואף מצויירת על קירות. ואף במקורות חז”ל (תוספתא מגילה ה’ 14; ירושלמי מגילה פ”ג עד עמ’ א’) מסופר על מנורה שנתרמה לבית כנסת אחד.

נסיים בעדות הארכיאולוגית המתוארכת למחצית המאה השלישית לספ’ והמבליטה את המנורה של בית הכנסת המקומי בדורא אירופוס.

בכל מקרה ברור לנו מדוע לא היתה החנוכיה מאז-ועד … בעלת שבעה קנים.