נודדים…

כולם נודדים: דגי סלמון וצלופחים נודדים מרגע בגרותם לנהרות שמהווים עבורם מדגרות. דגי טונה נודדים בין יפן לצפון אמריקה. באיי כריסטמס נודדים כ-50 מיליוני סרטנים אדומים (Gecarcoidea natalis) לאורך כ-2500 ק”מ מהיבשה לים כדי להטיל ביצים.

״בגוף ללא מנוחה חבויה נשמה רגועה״… ״למלחים ולנוסעים יש מטרה רחוקה״. איני יודע מי אמר זאת אבל כל מי שיבקר בשמורת סרנגטי שבצפון טנזניה ייווכח כי עדרי הגנו (Connochaetes, -Wildebeest)שאליהם מצטרפים זברות וצבאים עוקבים, ממחישים ומאמתים את הדברים מדי שנה.

כולם נודדים: דגי סלמון וצלופחים נודדים מרגע בגרותם לנהרות שמהווים עבורם מדגרות. דגי טונה נודדים בין יפן לצפון אמריקה. באיי כריסטמס נודדים כ-50 מיליוני סרטנים אדומים (Gecarcoidea natalis) לאורך כ-2500 ק”מ מהיבשה לים כדי להטיל ביצים.

גם חרקים נודדים : שפיריות חוצות את האוקיינוס ההודי מהודו למזרח אפריקה, נדידת החרקים היותר ידועה ונצפית היא נדידת נחילי הדנאית המלכותית (Danaus plexippus) בין צפון ארה”ב ומקסיקו, נדידה שמשתרעת לאורך שלושה דורות ותלויה בשיחי אסקלפיים. הנדידה היותר מזיקה היא נדידת נחילי הארבה שמשמידים כל מה שירוק.

עופות:
כל שנה כ-1800 מיני ציפורים נודדים ממקום למקום. באביב ובסתיו עוברות מעלינו (מעל ישראל) כחצי מיליארד ציפורים שנודדות בין מערב אסיה – צפון אירופה ואפריקה.

עד סוף המאה התשע עשרה כיסו את השמים והחשיכו את היום מיליארדי יונים נודדות (Ectopistes migratorius) שנדדו בין צפון ודרום אמריקה, הלהקה האחרונה בת כמיליון פרטים הושמדה (בתחרות ציד) ב-1896.

להקות ״אווזים קרחים״ (Anser indicus) עפות מעל לרכס ההימלאיה. מי שמכסה בנדידה את המרחק הגדול ביותר היא (ללא ספק) שחפית הקוטב (Sterna paradisaea)שכל עונה נודדת מהקוטב הצפוני לדרומי וחזרה.

יונקים
כמו שחפית הקוטב כך גם לווייתנים נודדים מקוטב לקוטב. איילי צפון (Rangifer tarandus) נודדים בצפונה של אמריקה בין שטחי המרעה. בזמביה נודדים כשמונה מליון עטלפי פירות (Eidolon helvum) בטווחים קצרים, ובדרום סודן נודדים אלפי צבאים (Kobus kob leucotis) בין שטחי מרעה עונתיים. הגדולים שבנודדי היבשה הם הפילים שנודדים בסהרה שבמאלי.

כולם נודדים, בעקבות המזון, כדי למצוא בני זוג ולעסוק בפרו-ורבו, כדי לברוח מהקור או מהחום (ויש גם כאלה שנודדים כדי לברוח מאויבים).

הנדידה היותר מוכרת ונצפית היא נדידת הגנו במזרח אפריקה – יותר ממיליון גנו שאליהם מצטרפים עשרות אלפי זברות ומאות צבאים ״מייצרים״ את אחד המראות היותר מיוחדים כאשר הם ״הולכים בעקבות הגשם״ שמצמיח מרעה.
הנדידה העונתית מתרחשת בשטח שגדלו כ-40 אלף קמ”ר במסלול אליפטי שאורכו בין 2,500 ל-3,000 ק”מ. יש מי שמסמנים את נקודת ההתחלה של הנדידה בחודש אפריל, כאשר ראשוני הגנו מתחילים לנוע מדרום הסרנגטי (בטנזניה) לכיוון צפון. בדרכם ״אוספים״ ראשוני הנודדים עדרים רבים עד שנוצר עדר שמונה כ-1.2 מיליון פרטים ואורכו כ-40 ק”מ, אליהם מצטרפות כ-250 אלף זברות.
השיתוף בין זברות לגנו נובע מהעובדה שהגנו מעדיפים את העשב הטרי והרך ואילו הזברות מסתפקות בחלקי העשב הנמוכים והקשים יותר.
בחודשי מאי ויוני מגיע העדר הענק לגדות נהר הגורמטי (Grumeti) ושם כבמטה קסם מתחלק העדר לשניים, קבוצה קטנה שבה בעיקר חיות בוגרות נשארת סביב הנהר, הקבוצה הגדולה יותר שבה צעירים רבים ממשיכה צפונה וחוצה את המכשול הראשון. הנהר, המים בנהר רדודים ובהם תנינים שמצפים לסעודה העונתית,. לאורך המסלול מלווים את העדר טורפים רבים – אריות, ברדלסים, נמרים וצבועים. יש חוקרים שטוענים כי הזברות ה״חכמות״ מציבות עצמן במרכז העדר וכך הן מוגנות לעומת הגנו הפחות זהירים. שלא כמו הגנו שממשיכים כמעט ללא התחשבות במכשולים, הזברות נעצרות ומחפשות חלופות בטוחות.
בחודשים יוני עד אוגוסט העדר מגיע למסאי-מרה, ושוב עליו לחצות נהר שורץ תנינים – נהר המרה. מסאי-מרה היא שמורה קטנה יחסית אלא שחוקרים טוענים כי למרות שטחה הקטן (1500 קמ׳׳ר) יכולה השמורה ״לפרנס״ כשני מיליון חיות במשך כחודשיים.

אחרי כחודשיים העשב במסאי-מרה כבר יבש וחסר. העדרים נעים עכשיו דרומה חזרה לסרנגטי, הם מגיעים לשטחים בהם ירד גשם. תוך כדי התנועה דרומה הזכרים ״אוספים״ לעצמם קבוצות של נקבות. העשב שגדל, ירוק וטרי מספק מזון רב שמאפשר את התכונה היותר חשובה … פרו ורבו.
החודשים ינואר ופברואר הם עונת ההמלטות, השטח הומה מפעיית עגלים, ההמלטות ההמוניות מבטיחות את הישרדותם של יותר עגלים ‫(‬ככל שיש יותר עגלים הסיכוי להיטרף קטן). בין מרץ ליוני יורדים גשמים במסאי מרה ועשב שוב צומח ומחכה לגל הבא. וכך מתרחש אחד ממחזורי הנדידה היותר מרשימים והמיוחדים, נדידה שמספקת חוויה ייחודית למבקרים.