אימוץ כפוי

קוקיות, דגי שפמנון ואפילו פטריות נוקטים דרכים מגוונות להתארח אצל הפונדקאים שלהם. מנגנוני רמייה, ענישה והישרדות

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

השכנים אינם טובים בעינַי.

איך אשב פה, אֵם לעשרים ארנבות,

עם קוקייה מפקירה הבנים?

כל בניה גדלו בקִנים זרים,

כולם עזובים, כולם מופקרים.

מה לקח ילמדו מכך ילדַי?

(הארנבת עולבת בקוקייה, מתוך “דירה להשכיר” מאת לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1959)

לרוב, כשאנחנו חושבים על טפילים, אנו חושבים על בעלי חיים קטנים, נבזיים, החיים על ובתוך גופם של בעלי חיים גדולים יותר וניזונים מהם. אך ישנה גם טפילות אחרת, שבה הטפילים לא מנצלים את גופם של הפונדקאים שלהם, אלא את מִנהגיהם החברתיים – ובכך מבטיחים לעצמם או לצאצאיהם מזון והגנה. טפילים חברתיים הם רמאים מומחים והדוגמה המוכרת ביותר היא, כמובן, הקוקייה. כפי שמציינת הארנבת, רבים ממיני הקוקייה (אם כי לא כולם) אינה טורחים לבנות קן ולגדל את גוזליהם בעצמם, אלא מטילים את ביציהם בקִנים של ציפורים אחרות, וסומכים עליהן שיגדלו את הגוזל. בארץ נוהגות הקוקיות להגניב את ביציהן לקנים של עורבים אפורים. יש לציין כי הקוקיות, למרות היותן הטפילות החברתיות המפורסמות ביותר, בהחלט אינן היחידות. מינים שונים של ציפורים וביניהם האינדיקטור (אוֹבִיל, Indicator), ציפור הבקר (cowbird,Molothrus) ואפילו מין של ברווז ראויים אף הם לנזיפתה של הארנבת. וכמו שנראה בהמשך, המנהג הזה אינו מוגבל לציפורים בלבד.

קן הקוקייה

טפילות חברתית נשמעת אולי סימפטית ביחס לתולעי מעיים, למשל, אך גם היא עולה לפונדקאים ביוקר. לא רק שההורים המאמצים-בעל-כורחם תורמים מזמנם וממזונם לגידולו של גוזל זר, במקרים רבים הגוזל הטפיל בוקע לפני “אֶחָיו”, תושביו החוקיים של הקן, ודואג לזרוק אותם החוצה עוד בטרם בקעו. כך מבטיח הגוזל שכל הטיפול ההורי יגיע אליו ורק אליו. אבל בכך הוא עושה עוד משהו, בלי כוונה – מכיוון שהנזק שנגרם להורים כה גדול, הוא מבטיח שבסופו של דבר מיני הציפורים המשמשים כפונדקאים יפתחו אבולוציונית מנגנוני הגנה, ילמדו לזהות את הביצים הזרות ולזרוק אותן מהקן.

קוקיות סומכות על כך שרוב הציפורים מתנהלות לפי כמה כללי אצבע פשוטים: אם זה נמצא בקן שלך וזה בצורת ביצה, דגור על זה. אם זה נמצא בקן שלך, משמיע קולות ופוער מקור – דחוף לזה מזון. הצורה, הצבע ואפילו הגודל של הביצה או הגוזל בדרך כלל אינם מובאים בחשבון, וכך אפשר לראות לעתים ציפורים קטנות המאכילות במסירות גוזל קוקייה הגדול פי כמה וכמה מהן עצמן! אך ההתנהגות הטפילית גורמת לכך שטעות בזיהוי עשויה להיות קריטית, והברירה הטבעית תעדיף ציפורים המסוגלות להימנע ממנה. ואמנם, מניסויים התברר שציפורים החיות בקרבת קוקיות או ציפורים-טפילות אחרות נוטות לזהות ביצים זרות שהוכנסו לקניהן ולזרוק אותן החוצה, בניגוד לציפורים החיות באזורים שבהם טפילות כזו אינה נפוצה.

הציפורים-הטפילות כמובן משיבות מלחמה, ומייצרות ביצים המחקות את ביצי הפונדקאים. אך למקצתן יש גם שיטה אחרת, אפלה יותר, לדאוג שהגוזל שלהן יטופל כראוי.

לפני כ-15שנה ערכו חוקרים מפלורידה מחקר על הציפור Protonotaria citrea, מסבכיי העולם החדש. סבכי זה הוא פונדקאי של ציפור הבקר חומת הראש (Molothrus ater). גוזלי ציפור הבקר אינם זורקים את גוזלי הסבכי מהקן, וגדלים יחד איתם. הסבכיים, מצדם, כמעט לעולם אינם מזהים את הביצים הטפיליות ואינם מסלקים אותן מהקן. החוקרים הכינו בעבור הסבכיים קנים על עמודים שצופו בשמן, כדי למנוע מהטורפים הרגילים שלהם להגיע אליהם. ביותר מ-95%מהקנים הגיעו הגוזלים לבגרות – גוזלי הסבכי וגם, אם הקן היה מטרה לציפורי הבקר, הגוזלים הטפיליים. כמה שנים לאחר מכן, כחלק מניסוי אחר, הוציאו החוקרים את ביצי ציפור הבקר מקני הסבכי שבהם הוטלו. החוקרים גילו כי כאשר עשו כך רק בכ-60%מהקנים הגוזלים הגיעו לבגרות ושאר הקנים נהרסו. מי הרס את הקנים, בהתחשב בכך שהטורפים הרגילים לא היו יכולים להגיע אליהם? החוקרים חשדו בציפורים הטפיליות, ויצאו לבדוק זאת. התברר שציפורי הבקר אכן פושטות על הקנים, אך הן אינן עושות זאת באקראי. כאשר החוקרים השאירו את הביצים הטפילות בקן, רק 6%מהקנים נהרסו, לעומת 56%מהקנים שמהם סולקו הביצים. לגבי הקנים שבהם לא הוטלו כלל ביצים של ציפור הבקר 20%מהם נהרסו. ישנה סברה שגם הפשיטות על קנים אלו נעשו על מנת להגביר את יכולת הרבייה של הציפור הטפילית – כאשר הקן נהרס, ההורים לרוב בונים קן חדש ומטילים עוד ביצים, וכך מייצרים עוד הזדמנות לציפור הבקר להטיל את ביצתה שלה בקן. יש לציין כי ציפור הבקר אינה ניזונה מביצים או מגוזלים.

החוקרים הסיקו שציפורי הבקר אינן נוטשות את הביצים לחלוטין, אלא בודקות אם ההורים המאמצים מטפלים בהן, ו”נוקמות” בהורים שמסלקים את הביצים החוצה. צורת התנהגות זו זכתה לשם הראוי “שיטת המאפיה”, והיא עשויה להיות יעילה מאוד, משתי סיבות: קודם כול, זוג סבכיים שקִנו נהרס לאחר שזרק את הביצה הטפילית עשוי ללמוד את הלקח, ולא לעשות זאת שוב במקרה שציפורי בקר שוב יטילו ביצה בקנו (ואכן נעשו מחקרים שהראו שהפונדקאים “למדו לקח”). שנית, מבחינה אבולוציונית, סבכיים שיזהו את הביצים הזרות ויזרקו אותן החוצה יצליחו פחות בגידול צאצאיהם שכן קניהם ייהרסו. דבר זה עשוי להביא לכך שהברירה הטבעית תעדיף דווקא ציפורים שלא יטרחו לזהות את הביצים הטפיליות: אף שגידול גוזל זר יעלה להן בזמן ומשאבים, הדבר עדיף על הריסת הקן כולו, בהתחשב בכך שכאמור גוזלי ציפור הבקר אינם זורקים את “אחיהם” מהקן.

ההתנהגות המאפיונרית אינה, ככל הנראה, אופיינית רק לציפור הבקר – גם הקוקיות עצמן מסוגלות לנקום במי שזורק את ביציהן מהקן. מחקר שנערך בספרד על הקוקייה המצויצת (Clamtor glandarius), הנפוצה גם בישראל, מצא שהן נוהגות לפשוט על קנים של הפונדקאי המקומי שלהן, עקעק זנבתן. גם במקרה זה הרוב המוחלט של התקיפות נעשו על קנים שבהם נזרקו הביצים הזרות מהקן.

מלא מפה לפה

להגניב ביצה זרה לקן זה דבר אחד, אבל ישנם בעלי חיים שלוקחים את הטפילות החברתית צעד אחד רחוק יותר – ומגניבים את ביציהם לתוך פיותיהם של הפונדקאים שלהם. מדובר במין של דג שפמנון, Synodontis multipunctatus,המכונה “שפמנון קוקייה”, ויש לשם סיבה טובה. דג זה חי באגם טנגנייקה שבטנזניה, שמשמש גם ביתם של מינים רבים של דגי אמנון. אצל חלק מדגים אלו האימהות מדגירות את הביצים בתוך פיהן, עד שהדגיגים בוקעים ומסוגלים לשחות בעצמם. לפני כ-25שנה חוקרים מאוניברסיטת קיוטו שביפן שמו לב לדבר מוזר: הם תפסו כמה עשרות נקבות אמנון עם ביצים בפיהן, אך אלו לא היו ביצי אמנון, אלא ביצים של שפמנון.

כך התגלתה שיטת הרבייה של שפמנון הקוקייה: דגים אלו עוקבים אחרי דגי האמנון, וכשזוג אמנונים מתחיל במלאכת הרבייה – השפמנונים מצטרפים לחגיגה. חשוב לציין כאן שההפריה של שני מיני הדגים היא חוץ גופית, כלומר הנקבה מטילה למים את הביצים הלא-מופרות והזכר מפזר מעליהם את הזרע, וכך מפרה אותן. מיד לאחר שביצי האמנון מופרות, ולפני שהנקבה מספיקה לחפון אותן בפיה מטילה נקבת השפמנון את ביציה בין ביצי האמנון, וזכר השפמנון מפרה אותן. כך, הביצים שמגיעות לפיה של נקבת האמנון הן תערובת של ביציה שלה ושל הביצים הזרות.

בדומה למנהג הקוקיות, גם ביצי שפמנון הקוקייה בוקעות לפני הביצים של הפונדקאים שלהם. במקרה שלהם השפמנונים לא זורקים את הביצים ה”חוקיות” מתוך הפה של אימם, אלא עושים משהו שעשוי להיראות לנו מחריד אפילו יותר: הם אוכלים אותן. כך מבטיח שפמנון הקוקייה שצאצאיו ייהנו גם ממקום מוגן להתפתח בו, וגם מארוחה ראשונה דשנה כאשר יבקעו. מה חושבת האמנונה כאשר היא פותחת את פיה ויוצאת משם להקת שפמנונים? אפשר רק לנחש.

פטרייה בגן הילדים

במקרה אחר של טפילות חברתית, הצאצאים ה”מאומצים” אינם שייכים רק למין-ביולוגי אחר, אלא לממלכה אחרת. הפונדקאים כאן אינם ציפורים או דגים, אלא חרקים חברתיים – טרמיטים.

מינים שונים של טרמיטים מהסוג Reticulitermesמטילים ביציםמוארכות ולבנות, אך יחד איתן נמצא לעתים קרובות כדורים עגולים וחומים. “כדורי-טרמיטים” אלו, כפי שהם נקראים, אינם אלא פטריות מהסוג פיבולריזוקטוניה (Fibularhizoctonia). הן ארוזות במבנה שנקרא קשיון (sclerotium), המאפשר לפטרייה לשרוד בתנאים קשים. הטרמיטים מתייחסים לכדורי הקשיון בדיוק כמו לביצים: הם מניחים אותם בחדרים המיוחדים לביצים, מנקים אותם ועוטפים אותם בריר אנטיביוטי המגן עליהם מפני חיידקים וגם מפני יובש. הפטריות אינן גדלות בתוך ערימת הביצים, אך עם הזמן הכדור נהיה מצומק וצורתו מעוותת, ואז הטרמיטים זורקים אותו מהערימה לפינת הקן כזבל, שם הפטרייה צומחת ומשגשגת ומייצרת כדורי-טרמיטים חדשים, שהטרמיטים מזהים כביצים ומחזירים לערימה. כך הפטרייה יוצרת לעצמה אזור מחיה נטול מתחרים, שכן הטרמיטים מקפידים לסלק כל פטרייה אחרת מהקן, אך ככל הנראה לא מבחינים ב”רמאות”של הפיבולריזוקטוניה.

וזו כמובן השאלה המרכזית: איך הטרמיטים נופלים בפח הזה? הרי לעינינו הקשיונות העגולים, החומים, נראים שונים כל כך מהביצים, אין ביניהם שום דמיון. מה, הם לא רואים?

התשובה הפשוטה היא: לא, הם אינם רואים – שכן הטרמיטים הפועלים הם עיוורים, כך שנושא הצבע אינו רלוונטי. הצורה עשויה היתה לתת להם רמז, אך הטרמיטים נוהגים בעקביות לאחוז בביצים מהקצה המעוגל, וכך אינם מבדילים בין גוף מוארך לעגול. אך אין זה אומר שהטרמיטים יתייחסו לכל גוף מעוגל כאל ביצה. ניסויים שבהם הוכנסו חרוזים בגודל ובמשקל משתנים לתוך קן טרמיטים הראו שהחרקים יטפלו רק בגופים שהקוטר שלהם דומה מאוד לזה של ביצה. המשקל היה חשוב גם הוא, אך פחות מהגודל. לא במפתיע, הפטריות החיות בקני הטרמיטים מייצרות קשיונות בגודל קבוע, המחקה בדייקנות את גודלן של הביצים (בצדן המעוגל), שלא כמו מיני פטריות אחרים, שבהם גודל גופי הרבייה משתנה. גם שטח הפנים חשוב לַזיהוי: הביצים חלקות מאוד, וכדי לחקות את מגען הפטריות ויתרו על השכבה העליונה, הקשיחה, המאפיינת את הקשיון במיני פטריות אחרים. דבר זה הופך אותן לפגיעות הרבה יותר, והן נאלצות להסתמך על הטרמיטים בכל הקשור להגנה. אך נראה שעסקת החליפין הזו משתלמת להן: במחקרים התברר כי כמעט 100% מהפטריות שהחלו לצמוח מייצרות קשיונות חדשים.

לבד מגודל ומשטח פנים, לפטריות יש עוד תכסיס אחד שבעזרתו הן מרמות את הטרמיטים: לוחמה כימית. במחקר שפרסמו לפני שנה חוקרים מאוניברסיטת אוֹקאיימה שביפן נחשף החומר שאותו משחררות הפטריות כדי להטעות את הפונדקאים שלהם, אנזים שנקרא ביתא-גלוקוזידאז. זהו אנזים שתפקידו לפרק תאית (צלולוז), חומר צמחי קשיח, והוא נפוץ למדי אצל פטריות וכן ברוק של הטרמיטים. נוסף על כך האנזים גם מופרש על-ידי ביצי הטרמיטים ומסמן אותן ככאלו. הפיבולריזוקטוניה מנצלות אותו כדי לגרום לטרמיטים לטפל בהן, וניסויים אף הראו שהן מפרישות אותו רק כשהן חשות שהן נמצאות בקרבת הטרמיטים. ככל הנראה, העובדה כי גם טרמיטים וגם פטריות מעכלים תאית באמצעות אנזים זה אפשרה את התפתחותה של חקיינות הביצים של הפיבולריזוקטוניה.

הטפילים החברתיים נראים בעינינו מתוחכמים במיוחד, מכיוון שאנו רגילים לראות ברמאות פעולה הדורשת מחשבה, תכנון מראש ואולי אף זדון. אך אין להסיק מכך כי הטפילים מנסים במודע לרמות את הפונדקאים שלהם – הם אינם אלא מבצעים את הפעולות שאפשרו להוריהם ולהורי הוריהם לשרוד ולהתרבות, ולהעביר הלאה את הגנים האחראים לפעולות אלו. טפילות חברתית, כמו כל טפילות אחרת, אינה אלא הסתגלות אבולוציונית: מבחינה זו אין הבדל אמיתי בין ניצול המשאבים של הפונדקאי באמצעות התנהגות של תקיפת קנים או הטלת ביצים בתוך תטולה של דג אחר, ובין ניצולם בעזרת מבני גוף מיוחדים, כמו של הקרציה המסוגלת להיצמד לעורו של הכלב ולמצוץ את דמו.