המטרה של פרויקט ארטמיס, על שם של אחותו של אפולו ובתו של זאוס במיתולוגיה של יוון העתיקה, היא ליצור נוכחות אנושית ארוכת טווח על השכן השמיימי הכי קרוב אלינו
חלון שיגור – פרק הזמן שבו חייבים לשגר טיל כדי שיגיע ליעדו ולאחר דליפת המימן ממנוע מס' 3 ב-29 באוגוסט 2022 לא נוצל, כעת מדובר על נסיון שיגור נוסף בשבת, 3 בספטמבר לטיסה הראשונה לירח מאז 1972 של חללית המיועדת להוביל לשם בני אדם. אם הכל יתנהל כשורה, פרויקט ארטמיס יתקדם לפי התוכנית להבאת אנשים לירח ב-2025.
המטרה של פרויקט ארטמיס, על שם של אחותו של אפולו ובתו של זאוס במיתולוגיה של יוון העתיקה, היא ליצור נוכחות אנושית ארוכת טווח על השכן השמיימי הכי קרוב אלינו, ובסופו של דבר לחקור רחוק יותר. הוא כולל את הטיל המאוד כבד של נאס"א, מערכת השיגור לחלל (SLS), שמעולם לא שוגר קודם, ואת הרכב הצוותי הרב תכליתי (MPCV) אוריון, ששהה בחלל רק פעם אחת.
שלא כמו תאי הפיקוד והשירות של משימות אפולו שהונעו בתאי דלק מימניים, אוריון היא חללית המונעת בכוח השמש. את המערכים הסולריים הייחודיים שלה בצורת כנף X ניתן להניע קדימה או אחורה כדי להפחית לחץ על הגשושית בביצוע תמרונים עתירי דחף. היא יכולה לשאת שישה אסטרונאוטים במשך 21 ימים בחלל. משימת ארטמיס 1 הבלתי מאוישת, עם זאת, עשויה להימשך עד 42 ימים.
ארטמיס שונה מאפולו גם בהיותו פרויקט בינ"ל. אוריון כולל תא עבור האסטרונאוטים שיוצר בארה"ב ותא שירות שיוצר באירופה ומכיל אספקה של דלק, מים, אוויר, מערכים סולריים ומאיצים.
התלות בשמש לאנרגיה מטילה כמה מגבלות לגבי מועד השיגור של ארטמיס 1 כי הגאומטריה של כדור הארץ והירח צריכה להיות כזאת שהחללית אוריון לא תהיה בצל מהשמש יותר מ-90 דקות בכל נקודה בזמן הטיסה. חלון השיגור הכי מוקדם ייפתח בשעה 08.33 שעון החוף המזרחי ב-29 באוגוסט, וחלונות נוספים יהיו ב-2 ו-5 בספטמבר.
טיל ה-SLS יציב את אוריון במסלול סביב הארץ, ואז שלב הליבה שלו יושלך ויפול באוקיינוס. רוב האנרגיה הדרושה להטסת חללית לירח משמשת בשלב הראשון הזה של הטיסה, רק כדי להגיע למסלול נמוך סביב הארץ. אז אוריון תידחף מחוץ למסלול סביב הארץ ותיכנס למסלול אל הירח על ידי השלב השני של הטיל, שנקרא שלב הביניים של ההנעה הקריוגנית (ICPS).
לאחר מכן אוריון תיפרד מ- ICPS ובימים הבאים תגלוש לירח. השיגור הוא בדרך כלל אחד החלקים הכי מסוכנים בכל טיסת חלל, במיוחד בטיל חדש. אם ארטמיס 1 תגיע בהצלחה למסלול סביב הארץ, זאת תהיה אבן דרך משמעותית בפרויקט.
במהלך המשימה, אוריון גם תציב עשרה מיני לוויינים הנקראים קיובסאטים. אחד מאלה, BioSentinel, יכיל שמרים כדי לצפות איך הסביבה של חוסר משקל וקרינה משפיעה על הגדילה של מיקרו אורגניזמים. קיובסאט אחר, NEA Scout, יפרוש מפרש סולרי ואז יטוס לאסטרואיד סמוך לבדיקה מקרוב. בה בעת, IceCube יקיף את הירח ויחפש מרבצי קרח על פני הירח או לידם, שיוכלו לשמש אסטרונאוטים בעתיד.
הכניסה למסלול סביב הירח תתרחש בגובה של 100 ק"מ מעל פני הירח. אוריון תירה את הדחפים שלה כדי להאט את החללית ולאפשר לכוח המשיכה של הירח ללכוד אותה למסלול. החללית תקיף את הירח במסלול ספירלי יוצא דופן ורחוק – בכיוון ההפוך לסיבו הירח. מסלול מסוים זה נבחר במקור לטיסת ניסוי באוריון כחלק ממשימה שבוטלה כעת כדי ללמוד להסיט אסטרואידים ממסלולם.
במהלך שלב זה, אוריון תנוע עד 70,000 ק"מ מהירח ותגיע למרחק הרחוק ביותר מכדור הארץ אי פעם עבור חללית בעלת יכולת לשאת אסטרונאוטים. לו היו על הסיפון אסטרונאוטים, הם היו מקבלים תצפית נהדרת על כדור הארץ הרחוק ועל הירח.
אוריון תבלה בין שישה ל-23 ימים במסלול סביב הירח, ולאחר מכן היא תירה שוב את הדחפים שלה כדי להאיץ אל מחוץ למסלול הירח ולהציב את עצמה בחזרה במסלול אל כדור הארץ.
פני השטח של הירח יכולים להגיע ל- 120 מעלות צלזיוס במהלך היום ולרדת ל- 170-מעלות צלזיוס בלילה. שינויי טמפרטורה גדולים כאלה יכולים לגרום להתפשטות והתכווצות תרמית משמעותית, ולכן היה צורך לבנות את החללית אוריון מחומרים המסוגלים לעמוד בלחץ תרמי משמעותי מבלי להיכשל. אחת המטרות של המשימה היא לבדוק זאת, וחשוב מכך, לוודא שהאטמוספירה הניתנת לנשימה בתוך הקפסולה נשמרת לאורך כל הדרך.
בסביבות הירח האסטרונאוטים יהיו גם מחוץ לשדה המגנטי של כדור הארץ, שבדרך כלל מגן עלינו מפני קרינה קוסמית. קרינה בחלל העמוק היא דאגה רצינית בכל משימה אנושית עתידית לירח. משימת אפולו הארוכה ביותר (אפולו 17) נמשכה 12 וחצי ימים – אוריון תשהה בחלל העמוק בזמן ארוך פי שלושה עד ארבעה. המהנדסים, אם כן, גם יעקבו מקרוב אחר סביבת הקרינה בתוך הקפסולה (הערת העורך: לצורך כך יתקיים ניסוי ישראלי-גרמני הבוחן את הקרינה שיספגו שתי בובות שאחת מהן "תלבש" אפוד מגן של חברת סטמרד הישראלית).
עם חזרתה לכדור הארץ, קפסולת צוות אוריון תיפרד ממודול השירות, אשר יושלך, ולאחר מכן תיכנס לאטמוספירה בסיוע מגן החום שלה. הקפסולה תרד ותפרוס מצנחים לנחיתה בים. למעשה, זהו החלק המכריע ביותר במשימה: להבטיח שהקפסולה תוכל לשרוד את מהירויות הכניסה הגבוהות של חללית שחוזרת מהירח ואז לבצע נחיתה בטוחה. כדי לעשות זאת, מגן החום חייב לסבול טמפרטורות של 2,750 מעלות צלזיוס כאשר אוריון מאטה מ-40 אלף קמ"ש – זה חם משמעותית מהטמפרטורות שנתקלו בהן כאשר החלליות חוזרות ממסלול נמוך סביב כדור הארץ.
ארטמיס-2, שאמורה להיות משוגרת ב-2024, תישא ארבעה אסטרונאוטים ותקיף את הירח בגובה של כ-9,000 ק"מ מעל פניו. האסטרונאוטים בארטמיס-2 יהפכו למחזיקי השיאים למרחק הגדול ביותר מכדור הארץ שאליו הגיעו אי פעם בני אדם.
נאס"א גם הודיעה זה עתה על רשימה קצרה של 13 אתרי נחיתה ליד הקוטב הדרומי של הירח למשימת הנחיתה הראשונה על הירח, ארטמיס-3, שמטרתה להנחית שם בני אדם ב-2025. השאלה אם הם יגיעו למטרה זו תהיה תלויה בסופו של דבר באופן שבו הדברים יתנהלו עבור שני השלבים הקודמים.
עוד בנושא באתר הידען:
