נפטר ההסטוריון פרופ’ צבי יעבץ, חתן פרס ישראל וממקימי אוניברסיטת תל אביב

לבד מתרומתו המדעית, צבי יעבץ תרם רבות להשכלה הגבוהה בישראל. הוא היה ממקימי אוניברסיטת תל-אביב וממייסדי הפקולטה למדעי הרוח בה, ואף כיהן כדקאן הפקולטה

אוניברסיטת תל-אביב אבלה על פטירתו של פרופ’ צבי יעבץ, היסטוריון דגול, חתן פרס ישראל לשנת תש”ן (1990), שהיה מעמודי התווך החשובים ביותר של ההשכלה הגבוהה בישראל. בן 88 היה במותו.

פרופ’ צבי יעבץ, מומחה בעל שם עולמי להיסטוריה של רומא העתיקה, חיבר עשרות ספרים ומאות מאמרים, שהתפרסמו באכסניות המכובדות ביותר ובשפות רבות. הוא הוזמן להרצות וללמד באוניברסיטאות המובילות בארצות-הברית, בגרמניה, באנגליה ובמקומות נוספים. השכלתו הרחבה והמעמיקה שימשה מופת לרבים, והוא נודע כמרצה מבריק, שכבש את לב מאזיניו. בישראל טיפח את לימודי העת העתיקה והתרבות הקלאסית וחינך דור שלם של חוקרים צעירים. על תרומתו לחקר ההיסטוריה העתיקה קיבל צבי יעבץ את פרס ישראל בשנת 1990 ודוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות ברחבי העולם.

לבד מתרומתו המדעית, צבי יעבץ תרם רבות להשכלה הגבוהה בישראל. הוא היה ממקימי אוניברסיטת תל-אביב וממייסדי הפקולטה למדעי הרוח בה, ואף כיהן כדקאן הפקולטה .

חשיבות עצומה הייתה לאופן שבו הקים באוניברסיטת תל-אביב את החוג המפואר להיסטוריה כללית, שבראשו עמד במשך כשלושה עשורים. יעבץ הצליח לגייס לחוג את מיטב ההיסטוריונים, שהיו בעלי מוניטין בינלאומי בתחומם; הקפיד על רמה אקדמית גבוהה ועל הדרישה ללימוד שפות קלאסיות ומודרניות; טיפח את המוכשרים ביותר בקרב החוקרים הצעירים ודאג להמשך הכשרתם באוניברסיטאות הטובות בעולם. כדי להעמיק את ההשכלה ההומניסטית בקרב האליטות בישראל, הקים מסגרות לימוד אקדמיות במכללה לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי והיה ממייסדי הרבעון להיסטוריה זמנים (בגיליון 100 של זמנים, סתיו 2007, התפרסם ריאיון ארוך עם פרופסור יעבץ, שערך עמו בנו עִדו יעבץ, היסטוריון אף הוא).

פרופ’ יעבץ ייזכר כאדם כריזמטי, מלא הומור, חריף, בעל זיכרון פנומנאלי ונואם בחסד. לרבים מהתלמידים והחוקרים שהעמיד שימש כמורה דרך.

הלוויתו של פרופ’ צבי יעבץ תתקיים ביום חמישי, 10.1.2013, בקיבוץ תל-יצחק.

פרופ’ צבי יעבץ נולד בצ’רנוביץ’ בשנת 1925, עיר קוסמופוליטית לה הקדיש ספר שפורסם לפני שנים אחדות, מעין פורטרט של חיים שאינם עוד טרם השואה. בשנת 1941, כאשר הנאצים כבשו את בוקובינה, עברה משפחתו של יעבץ את המסלול הנורא של רדיפה והשמדה. הוא איבד את הוריו אך הצליח להימלט מרכבת המוות; הוא שב הביתה, חשף מטמון קטן שהוסתר בחצר ויחד עם עוד 18 צעירים שיחדו פקיד רומני והסתלקו בסירה לים השחור, אלא שנאלצו לנטוש אותה בחוף הטורקי. לורד ווג’ווד, הנציג הבריטי, ריחם עליהם והעבירם לקפריסין; לארץ ישראל הגיעה הקבוצה ב1944. כאשר נודע לצבי צוקר הצעיר שהוריו אכן ניספו אימץ את שם משפחתה של אימו.

בלב עבודתו של צבי יעבץ ניצבת השאלה על אודות המתח שבין שליטים ונשלטים, בין ה”פלבס” (ה”פלביים”) לראשי העם ברפובליקה ובקיסרות הרומית. יעבץ פרץ דרך בהתבוננותו במעמדות שלא היו בחוגי השלטון ברומא העתיקה ולאחר מכן במחקריו על אודות הקיסרים הרומיים. הוא דאג תמיד שספריו גם יופיעו בעברית, תוך הקפדה על יצירת תחום מחקרי בעברית של העולם הקלאסי וחשיפתו לציבורים רחבים. ספרו “אוגוסטוס: נצחונה של מתינות” ממחיש היטב את ראייתו החודרת בנבכי הפוליטיקה, ראייה שכמוה גם מימש כאשר עזר בייסודה, ניהולה והקמתה של אוניברסיטת תל אביב. יעץ פרסם בשפות בהן שלט היטב (עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית) ושלט היטב בשפות בהן לא פרסם כמו יידיש, רומנית ורוסית (פרט לשפות הקלסיות, יוונית ולטינית).

את חייו בישראל החל כחבר קיבוץ אותו עזב לטובת לימודים באוניברסיטה העברית. לפרנסתו עבד אז כמורה בבית ספר לחרשים-אילמים. הוא כתב עבודת מ”א בהיסטוריה מודרנית והיה תלמידם של ריכארד קובנר, הוגו ברגמן, מרטין בובר, חיים וירשובסקי ומ. שוואבה. היה זה ויקטור צ’ריק’ובר, שהביא את יעבץ אל חקר העולם העתיק ובמיוחד לחקר מעמדם ומצבם של “פשוטי העם ברומי” (שם ספרו בעברית) שעליו כתב את עבודת הדוקטור שלו באוקספורד אליה הגיע בשנת 1954.

עם שובו לארץ בגיל 29, לא צלח ניסיונו להיקלט באוניברסיטה העברית ויעבץ נענה לפניית ראש העיר של תל אביב להצטרף למוסד החדש שהיה אז בהקמה: אוניברסיטת תל אביב. פעילותו חרגה במהרה הרבה מעבר לחוג להיסטוריה אליו הצטרף, והוא נחשב לאחד ממייסדיה הבולטים של האוניברסיטה בכלל, תוך שהוא משלב חזון, פוליטיקה, דיפלומטיה אקדמית, וכושר מופלא לגיוס סגל בכיר לאוניברסיטה בכלל ולחוג להיסטוריה כללית בפרט. תחת הנהגתו היה החוג לאחד הגדולים והטובים בעולם. ב-1962 יצא יעבץ לשליחות של שנתיים לאדיס אבבה לבניית הפקולטה למדע הרוח שם. שהותו במחיצת הקיסר חיזקה אצלו את ההכרה בחשיבות מחקר היחס שבין שליטים ונשלטים. המחקר הסתיים בספר מהפכני בחשיבותו על “המון ומנהיגים” שיצא לאור באוניברסיטת אוקספורד ב1969. יעבץ העניק קול להמונים העלומים בדרך כלל במקורות ההיסטוריים. הוא גם הראה כיצד השתמשו הקיסרים הרומיים בהמונים כמשקל נגד לסנאט שנאלץ בכך לוותר על מונופול הכוח ממנו נהנה בימי הרפובליקה.
במחקריו על יוליוס קיסר, הבין צבי יעבץ מה שרק כדור מאוחר יותר החל להיות תחום מרכזי: תפקיד התדמית הציבורית (existimatio) של השליט המייחדת ומבחינה אותו מדומיו. במחקרו על אודות אוגוסטוס המשיך יעבץ וחקר את תפקידי הכריזמה של המנהיג אותה הוא ממקם היסטורית בהקשרה המיידי (לא הרי הכריזמה של הרבי מלובביץ’ כזו של נאפוליאון, נהג להתלוצץ), בניגוד לעמדה רווחת במדעי החברה שמדובר בתכונה אוניברסלית.