בשלושה ניסויים רשומים מראש מצאו חוקרי אוניברסיטת בר־אילן כי הפניית קשב לגרד ולצריבה לאחר חשיפה להיסטמין נקשרה לתגובה דלקתית מקומית קטנה וקצרה יותר; הממצא אינו הוכחה לטיפול בדלקות כרוניות
האינסטינקט כשמשהו מגרד, צורב או כואב הוא לעיתים להסיח את הדעת. מחקר חדש מאוניברסיטת בר־אילן מצא תוצאה מפתיעה בכיוון ההפוך: כאשר משתתפים התבקשו להפנות את הקשב לתחושות שנוצרו לאחר חשיפה מקומית להיסטמין, תגובת הדלקת בעור הייתה קטנה יותר מאשר כאשר הוסחה דעתם.
המחקר, שהתפרסם ב-Nature Human Behaviour, כלל שלושה ניסויים שתוכננו ונרשמו מראש ובסך הכול 57 משתתפים בריאים. החוקרים השתמשו בתבחין דקירה עם היסטמין, היוצר תגובה מקומית, קצרה ומדידה של נפיחות ואודם.
אותו גירוי, כיוון קשב שונה
במבנה הניסוי כל משתתף שימש למעשה כביקורת של עצמו. בתנאי אחד הוא התבקש להתמקד בתחושת הגרד או הצריבה באזור שבו ניתן ההיסטמין. בתנאי אחר הונחה להסיח את דעתו מן התחושה.
בשני המדגמים הראשונים, כ-90% מהמשתתפים הראו תגובה דלקתית גדולה יותר בתנאי ההסחה. כעבור 20 דקות, קוטר הנפיחות הממוצע היה כ-3.5 מילימטרים במצב של קשב פנימי לעומת כ-5 מילימטרים במצב ההסחה. גם שטח האודם היה קטן יותר: כ-10.6 לעומת 14 מילימטרים במדידה ששימשה את החוקרים.
ההבדל החל להופיע בתוך דקות ספורות, והתגובה בתנאי הקשב הפנימי דעכה מהר יותר.
הקשב לא בהכרח הפחית את התחושה
הממצא חשוב דווקא משום שהשפעת הקשב על הדלקת אינה שקולה פשוט ל"הרגשה טובה יותר". הפניית תשומת לב לגרד או לצריבה יכולה להגביר את המודעות לתחושה, ובכל זאת המדד הפיזיולוגי של הדלקת המקומית היה קטן יותר.
לכן המחקר אינו עוסק רק בשאלה כיצד אנו מפרשים כאב או גרד, אלא גם בשאלה האם שליטה קשבית מלמעלה למטה יכולה להשפיע על תגובה של מערכת החיסון בפריפריה.
מה קרה כאשר החלישו את הקלט התחושתי
בניסוי נוסף השתמשו החוקרים בלידוקאין מקומי כדי להפחית את הקלט התחושתי מן העור. ההתערבות החלישה את ההבדל בין שני מצבי הקשב אך לא העלימה אותו לחלוטין.
התוצאה תומכת באפשרות שלקשר בין הקשב לדלקת יש מרכיב התלוי במידע התחושתי שמגיע מן העור, אך כנראה לא רק בו. החוקרים בדקו גם שונות בקצב הלב, מדד עקיף לפעילות המערכת הפאראסימפתטית, ומצאו ערכים גבוהים יותר בזמן הקשב הפנימי.
אחת האפשרויות היא מעורבות של מסלולים עצביים המקשרים בין המוח, המערכת האוטונומית ומערכת החיסון, ובהם מסלולים הקשורים לעצב הוואגוס. עם זאת, שונות בקצב הלב אינה מדידה ישירה של פעילות הוואגוס, ולכן המחקר אינו מוכיח שהעצב הזה הוא המנגנון הסיבתי.
לא מרשם ל"טיפול במחשבה"
כאן חשוב לשים גבול ברור לפרשנות. המשתתפים היו אנשים בריאים, והחוקרים מדדו תגובה חריפה ומקומית להיסטמין. אין עדיין ראיות שהפניית קשב יכולה לטפל בדלקת כרונית, במחלה אוטואימונית, בזיהום או במצב רפואי אחר.
גם לא נמדדו ישירות כל המתווכים המולקולריים שמקשרים בין מערכת העצבים לתגובה בעור. המחקר מראה קשר ניסויי מבוקר בין מצב קשבי לבין עוצמת תגובה דלקתית מסוימת; הוא אינו מוכיח שאפשר "לחשוב דלקת החוצה".
החשיבות המדעית היא בכך שהממצא מוסיף ראיה לכך שתהליכים קוגניטיביים יכולים להשפיע במהירות על מערכות גופניות הנחשבות בדרך כלל לאוטומטיות. השלב הבא יהיה לברר אילו מסלולים עצביים וחיסוניים מתווכים את ההשפעה, ועד כמה היא מתקיימת גם בתנאים רפואיים אמיתיים.
שאלות ותשובות
האם כדאי להתמקד בכאב או בגרד כדי להפחית דלקת?
עדיין לא כהמלצה רפואית. המחקר בדק תגובת עור חריפה ומבוקרת להיסטמין אצל אנשים בריאים, ולא מחלות דלקתיות או כאב כרוני.
האם המחקר מוכיח שעצב הוואגוס אחראי להשפעה?
לא. נמצאו שינויים במדד הקשור לפעילות פאראסימפתטית, אך זהו מדד עקיף. יש צורך במחקרים נוספים כדי לזהות את המסלול הסיבתי.
האם מדובר באפקט פלסיבו?
לא במובן הרגיל של מתן טיפול דמה. המשתתפים קיבלו אותו גירוי פיזיולוגי, והמשתנה שנבדק היה כיוון הקשב. עם זאת, המחקר משתייך לשאלה הרחבה כיצד תהליכים במוח משפיעים על הגוף.
האם אפשר להסיק מכך משהו על דלקת כרונית?
לא בשלב זה. דלקת כרונית מורכבת בהרבה מתגובה מקומית וקצרת טווח להיסטמין, ולכן נדרשים מחקרים ייעודיים.
המאמר המדעי
עוד בנושא באתר הידען
- מערכת התגמול במוח יכולה להשפיע על התגובה החיסונית
- פלסיבו 3 – חקר התופעה
- ציר מוח–כבד ועצב הוואגוס
- המיטוכונדריה כגורם בבקרת מערכת החיסון והדלקת
למאמר המדעי: פתיחת המאמר המדעי
