יציאת מצרים – היתה או לא היתה

יציאת מצרים הפכה לסמל אוניברסלי של מאבק בשיעבוד למען חירות. קבוצות רבות נכסו אותה לעצמן. מה ידוע לנו על המהימנות ההסטורית של הסיפור? היש עדויות לכך שיציאת מצרים אכן התרחשה? האם האמת ההסטורית בכלל חשובה?

חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634
חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634

יאיר הופמן, מתוך מקום למחשבה – בשער 3/4/2000

שאלת אמיתותן של מסורות כתבי הקודש היא מן הנושאים שהעולם המערבי בכלל, לאו דווקא העולם היהודי, עוסקים בה הרבה ולא בשנים האחרונות בלבד. השאלה נוגעת למסורות קוסמיות, כגון בריאת העולם, בריאת האדם, המבול, למסורות על תופעות טבע חריגות (נסים) שהקשרם הסטורי, כגון מכות מצרים, בקיעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, "שמש בגבעון דום" ולמסורות הסטוריות, כגון אבות האומה, כיבושי יהושוע, ניצחון דוד על גולית.
ההכרעה בעניין המסורות הקוסמיות היא עניין אמוני מובהק. מבחינה מדעית הן משוללות יסוד, אין להן כל ראיה, ואין הן עולות בקנה אחד עם ממצאי המדע על כל ענפיו- אסטרונומיה, גיאולוגיה, פיסיקה וביולוגיה. רק אמונה דתית פונדמנטליסטית המאמינה באמיתות הטקסט המקראי פשוטו כמשמעו, מביאה אדם לקבל את גרסת המקרא על המסורות הקוסמיות. המבקשים להוכיח את אמיתותן של המסורות תוך שימוש בכלים מדעיים, או מדעיים לכאורה, אינם עושים כן אלא כדי לתת ביסוס אמוני למה שמקובל עליהם בלאו הכי מכוח אמונתם הדתית.
שונה רק במקצת עניין הנסים. גם כאן מדובר אמנם בתופעות
על-טבעיות, שרק אמונה דתית יכולה לקבלן כעובדות, אך כיוון שאין כאן צורך להסביר תופעת טבע קבועה אלא מקרה חד פעמי, הדבר מאפשר למי שמבקש הוכחה 'מדעית' להידרש לכל מיני ספקולציות על מצב הים, האדמה ומערכת הכוכבים במקרה החד פעמי עליו נסבה המסורת. אם ננקה תופעות אלה מהקשרן הסיפורי ונצרפן עקרונית למסורות הקוסמיות, הן תישארנה בגדר מסורות הסטוריות נטו.

המסורות הללו (ההסטוריות) אינן סותרות בעליל שום אמת מדעית, ודווקא משום כך בעיית אמינותן היא כה קשה ומעוררת חילוקי דעות. בין הפונדמנטליסט המניח כי האדם נברא ביום השישי לפני ה' אלפים תש"ס שנים לבין מי שמשתמש בכלים אין ולא יכול להיות ויכוח של ממש. לא כן היחס בין המאמין שאברהם היה אבי יצחק, סבו של יעקב, ששניים עשר בניו היו אבות שנים עשר שבטי ישראל, לבין מי שכופר במהימנות ההסטורית של מסורת זו. ברשותו של זה, הכופר, יכולים להיות טיעונים אד-הוק, בדבר סבירות, הסתברות, היעד עדויות או אף עדויות סותרות, אך לא נתונים מדעיים היכולים להפריך מסורת כזו מכוח תיאוריה עקרונית מוכחת (אבולוציה, המפץ הגדול וכיו"ב). מכאן חריפות הויכוח בעניין המסורות ההסטוריות.
האפשרות התיאורטית שהן נכונות היא אשר מחריפה את הוויכוח בין תומכיהן ושולליהן. ואם הדבר נכון לכל מסורת הסטורית מקראית וגם לא מקראית (אמר או לא אמר – טרומפלדור) כל שכן שהויכוח מחריף כשמדובר ביציאת מצרים.
(((( מושמט קטע המספר על משמעות יציאת מצרים לעמים שונים בזמנים שונים בעיקר בהקשר של עבדות וחירות.)))))

אז למה בכלל לחפש את ה'אמת ההסטורית'? לשם מה המאמצים לברר אותה? אציע שלוש תשובות, שכל אחת מהן מספקת לכשעצמה. ראשית: הסקרנות המדעית. היצר הפשוט לדעת את ה'אמת' או לפחות לשכלל את הכלים כדי להתקרב אליה ככל האפשר. זו הסקרנוות שאין עמה תכלית מעשית אחרת, שהיא אם כל המדעים. שנית: אם ההסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו על שורשינו, על חוקיות או העדר חוקיות בקורות המין האנושי, ואם ניתן להפיק לקח ממה שאירע בעבר, הרי זה רק מתוך חשיפת האמת שבו. שלישית: אם מסורת הסטורית תתברר כמיתוס הרי יש בו כדי ללמדנו על עצמנו, על הדרך בה אנו יוצרים את הזכרון הקולקטיבי שלנו ועל תפקידם של מיתוסים לא רק בעבר אלא גם בהווה. לשון אחרת: למיתוס הסטוריה משלו, ולתולדותיו יש חשיבות כמו לכל מחקר הסטורי אחר.
בהמשך מציע הופמן לקלף את הנסים מהסיפור ולהשאר עם שלד המסורת. "לאחר שיעבוד של מאות שנים במצרים יצאו ממנה שנים עשר שבטי ישראל (יחד עם 'ערב רב') בדרכם לארץ כנען, שכבר הובטחה לאבותיהם. הם מנו למעלה מ"שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים." במדבר א' 46) "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצאי צבא" (שם, פסוק 3). לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב') הם הגיעו לגדה המזרחית של הירדן, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע). כדי להימנע מסיבוך יתר לא הזכרתי את משה: אכן לפי סיפורי התורה הוא הדמות המרכזית בכל יציאת מצרים, אך את עצם האירוע אפשר לבחון גם מבלי להידרש לבדית ההסטוריה של דמות נפלאה ונאדרה זו.
הופמן יוצא מתוך הנחה שיציאת מצרים, אם היתה, התרחשה במאה ה13 לפני הספירה בתקופתו של רעמסס השני מלך מצרים. האם מסורת זו כפי שהוצגה כאן עומדת במבחן ההסטורי? שאלה זו, ככל שאלה הסטורית יש לבחון על פי בירור המקורות שעומדים לרשותנו ובחינת אמינותם. בפרשנותנו, המקורות הרלוונטיים הם הסיפור המקראי ועדויות חוץ מקראיות – בעיקר מצריות, שאמורות להתייחס לאירוע כה חשוב.
מן המקורות המקראיים רק בתורה יש סיפור מפורט על יציאת מצרים (להלן נתייחס גם לכמה מקורות מקראיים אחרים). והנה, הסיפור בתורה כמקור הסטורי מהווה בעיה קשה משלושה טעמים עיקריים. .1 התורה היא מקור מאוחר. אין מחלוקת בין חוקרי המקרא, שהיא לא נתחברה סמוך ליציאת מצרים. המקדימים סבורים שהמקורות הכתובים הקדומים ביותר בתורה הן מן המאה התשיעית לפני הספירה (והמאחרים דוחים זאת למאה החמישית או אף הרביעית!) הווה אומר לפחות כ400 שנה אחרי זמנה המשוער של יציאת מצרים. יחשוב כל אחד לעצמו, מה יכולה להיות האמינות ההסטורית של מסורת שהתגלגלה במשך זמן כה רב עד שהועלתה על הכתב? זאת ועוד. מקובל במחקר להניח שגם לאחר שהועלו המסורות על הכתב הן לא קפאו,אלא המשיכו להתגלגל בעל פה תוך התאמתן, ככל מסורת, לרוח הזמן, לצורכי החברה וכיו"ב.
התפתחות זו בוודאי השאירה אותותיה גם בטקסטים הכתובים, שנערכו לתורה כפי שהיא לפנינו היום לא לפני זמנו של עזרא, כלומר אמצע המאה החמישית לפה"ס. קשה על כן לראות בתורה מקור הסטורי מהימן ומדויק.
.2 קושי שני נובע מכך שבתורה עצמה יש לא מעט סתירות באשר לסיפור יציאת מצרים, בעיקר בקשר למסלול הנדודים. לפי מסורת אחת, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע, (מערבית לגבול עם מצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, נצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום (במדבר כ ,22 כא 1-3) לפי מסורת אחרת ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, אילת של ימינו, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום (במדבר יד 40-45 כ14-21 ודברים א – 40;ב1). להבדלי המסורות הללו ניתנו לא מעט הסברים, אך אלה אין בהם כדי לבטל את הסתירות ולהצביע על הקושי בהערכת סיפורי התורה כמקור הסטורי מהימן לתיאור יציאת מצרים.
.3 הסיפור בתורה אינו עולה בקנה אחד עם שיקול הדעת ההגיוני. עם שיש בו שש מאות אלף יוצאי צבא צריך למנות לפחות 2.5 מיליון איש ואשה, ילדים וזקנים. מסר זה לא רק שהוא דמיוני ביחס לאוכלוסיה בתקופה שאנו מדברים בה (כל אוכלוסית ארץ ישראל בשיא פריחתה בתקופת המקרא לא עלתה, ככל הנראה על מיליון ורבע תושבים); הוא דמיוני גם כיום, שהרי מדבר סיני אינו יכול לכלכל אף עשירית ממספר זה.
.4 למערכת (חלקית) זו של טיעונים יש לצרף נתון חשוב נוסף. סיפור יציאת מצרים המקראי קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש המאורגן, האחיד, של ארץ כנען בידי יהושע. והנה, גם בסיפור הזה יש פרכות פנימיות בתנ"ך עצמו, ואין לו סיוע של ממש בממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל.

כאמור גם הממצאים הארכאולוגיים אינם עוזרים לאישוש מסורת יציאת מצרים. אין אפילו עדות מצרית אחת על אירוע שאמור היה להיות כה גדול וחשוב בתולדותיה! הטענה שנשמעת כאילו אין מלכים מתפארים בכישלונותיהם אינה מספקת כדי להסביר את ההיעדרות המוחלטת של רמזים כלשהם למשבר כה קשה- אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים.
יש אמנם דוגמא מן המאה ה13 לפני הספירה של מכתב שאמור לדוח על בריחת שני (!) עבדים ממצרים למדבר, והדבר מעיד שאכן היו עבדים במצרים, ומן הסתם היו גם עבדים בורחים. אך הנסיון להיאחז במסמך כגון זה כדי לאשש את ההסטוריות של יציאת מצרים הוא פתטי למדי. גם עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף) ושרעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס (ויבן ערי מסכנות לפרעו את פתום ואת רעמססס" שמות א 11) אינן מוכיחות אלא שסיפור יציאת מצרים, ככל מסורת הסטורית אחרת, אינו מנותק כליל מן הרקע שאליו הותאם.
בהמשך מפרט הופמן סיפורים מצרים הדומים במוטיבים שלהם לכמה מסיפורי התנ"ך (אשת פוטיפר, הנסים של משה ואהרון) בספר משלי יש קובץ משלים (כב17 עד כד 22) יש קובץ משלים שהוא ככל הנראה תרגום של משלי אמנפ המצרים, מזמור קד בספר תהילים ועשה שימוש במזמור המצרי לאתון, השמש. כל אלה מלמדים שהתרבות המצרים היתה מוכרת בישראל במשך מאות שנים, ואין בהם כדי להוכיח את אמיתותה ההסטורית של מסורת יציאת מצרים. בבחינה מדוקדקת שביצע הופמן של המקורות המקראיים עולה כי המקורות שלפני הפילוג (ברכת יעקב, שירת דבורה) עולה שליציאת מצרים לא היה מעמד מכונן, לאחר הפילוג כאשר ביהודה טיפחו את שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, השהיתה מורכבת מעשרה שבטים שמעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד לאחד, היתה זקוקה למיתוס מלכד, שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. צורך חברתי זה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מתווך מלכותי כלשהו.
לאחר חורבן ממלכת שומרון בגלות עשרת השבטים מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו מנסים לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כהנים צפוניים מביאים עימם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמא מובהקת לכך, וזהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה מספר דברי כולו, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

86 תגובות

  1. יופי, עכשיו גם ממתינים אותי, ועוד באנגלית. אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד?

  2. בחיאת, ישראל. עזוב שטויות. יש דברים רציניים יותר מהאבסת טרולים. בוא ניקח ברצינות את תורת היחסות הפרטית ונבין מה לא בסדר בה. בוא נאחז את הפסיכומכניקה בקרניה ונעשה ממנה ענף מדעי של ממש. בוא נבדוק כמה רציונליזציה ניתן להעניק למטוטלת הבליסטית. הזמן קצר והמלאכה מרובה. די להתפזר

  3. קונספירציות, אה?
    שמת לב שאתה המגיב היחיד שמאכיל את הטרול? מה זה אומר לגבי תפקידך בכוח?
    ולא שאכפת לי במיוחד. ללא ספק כתיבתך רהוטה מקורית ומשעשעת, וזה מעניק זכויות יתר. השתולים של מנגנוני החושך של האתר בקושי יודעים לצרף משפט למשפט. אחרת הייתי משתף איתם פעולה ברצון.

    וידוי מביש:
    גם אני בעצם שתול.
    וכלאבי בעצם חתול.

  4. לנגד עיני עולה סיפורו של ר. ל. סטיבנסון. ר.ח.ר נטל לעצמו את תפקיד המצליף הרשע, בעיקר כדי להכניס מלח ופלפל לדיונים היבשים, אך לדעתי זה שעומד מאחוריו עומד גם מאחורי מגיב(ים) רציני(ים).
    סגנון התגובה עשוי להעיד גם על תכונות אופי – בעיקר חולשות. אתה ואני מופיעים כאן בשמותינו האמיתיים, ומשום כך עלינו להיזהר כפל כפליים בלשוננו. לא כן רוחות הרפאים שאינם מסכנים דבר…

  5. ישראל שפירא
    אני לא לוקח צד, כי לא עקבתי. אבל 2 הצדדים מדברים נמוך
    אני מניח שמי שלא כותב שם מתחמק, אבל זה לא חשוב

  6. תודה צ'ילבה. ידעתי שתדע איך לטפל בו. שים לב גם לכך שהוא באמת ניסה להתדיין, אך מכיוון שאינו מסוגל לכתוב יותר מכמה מילים מבלי להתחיל לגדף, במיוחד קללות הכוללות את תפקודי הגוף והפרשותיו, לא נשארה ברירה והייתי חייב לשלוח אותו בחזרה למחלקה הסגורה.

    אגב, אם אתה תוהה בינך לבינך שמא הבעיה שלו היא רק איתי, עיין בבקשה בתגובה זו מ2010:

    http://www.hayadan.org.il/cheats-in-science-1906108/comment-page-16/#comment-272215

    יש עוד הרבה דוגמאות.

    ושים לב לתווים האופיינים של כל הפחדנים האנונימים: טפשות, זחיחות, יהירות, ומעל לכל – עילגות.

    ניסים – מזלך שעדיין לא יצא לך להיתקל ברב טרול אנונימי. עבור על השירשור בכתבה זו וראה איך הוא גורר אותה מדיון לגיטימי לביב השופכין. אם תאלץ להיגרר בעתיד ולהגיב לו, תיווכח מהר מאוד שאין טעם להתדיין עימו. כל אי הסכמה לדעותיו השטחיות והרדודות תיענה בדרך היחידה שהוא מכיר – נבוט בראש.

    אנונימי – יאללה, תגיד את המילה האחרונה, וברח חזרה למאורה של יתר השפנים האנונימים.

  7. אנונימי, אני חייב לך התנצלות. בכנות.
    לפני הרבה זמן (שנתיים בערך) השתלחתי בישראל שפירא שלא בצדק. אתה צדדת בי. מאז קרו דברים ודעתי עליו השתנתה לחיוב. הותרתי אותך לבד במערכה מולו ואפילו לא הודיתי לך על תמיכתך. חשוב לי שתדע שאני מעריך מאד את יכולת הניתוח שלך ואת עמידתך העיקשת בויכוחים הארוכים והמתישים איתו ועם טרחנים בכלל.
    לזכותו של ישראל אפשר לומר כי הוא פועל בהתמדה ובחוסר לאות לפתרון תעלומות, אך מנקודת המבט הצרה שלי אני זוקף זאת לחובתו היות שהוא נטל את כל הבמה לעצמו ולא איפשר לי להתבטא. מן הסתם יש שגיאה בהנחות היסוד שהוא מעלה, שמובילה לפרדוקס, אך לא התאמצתי לשים עליה את האצבע. אתה נכנסת איתו לעובי הקורה, עד שהתעייפת. אני התעייפתי הרבה הרבה קודם.
    אני סבור שלא במקרה הוא מספר שהלך לשחק פוקר (וגם שספר קלפים בבלאק-ג'ק בלאס-ווגאס). נראה לי שבבואו לגלות פיסיקות חדשות הוא מהמר על כל הקופה. אולי הוא באמת יזכה בתהילת עולם ואולי ייזכר רק בתולדות הידען בתור "הצ'ילבה של יובל חייקין". קטונתי מלחזות את העתיד. אני מניח את קנאת הסופרים שלי בצד ומחזיק לו אצבעות.

  8. על מה בדיוק אתה פועה ישראל שפירא?
    ממה נפגעת בדיוק?
    ולמה אתה ישר רץ לבכות ליובל? אתה לא מסוגל להציג דעה אותנטית?
    טוב, כנראה שאחד בא בימים כמוך רק בא להפליץ..
    בהצלחה בפוקר ותיזהר לא להפסיד גם את התחתון

  9. יובל, תראה מה עשית.

    מה, לא ידעת שאם תכתוב "פסיכומכניקה" אז כל הפסיכים והערסים יזחלו מכל הפינות ויתחילו לקלל? קח אחריות, אילו החברה שלך. אני זקן ועיף כבר בשביל לטפל בכל הסוציומטים שהאתר מאפשר להם לפרוק את זעמם רב השנים עיי השתלחות במגיבים אחרים.

    (אגב – פסיכומכניקה במיטבה. הם מנסים להוריד את האנטרופיה של עצמם עיי העלאת האנטרופיה של אחרים).

    אז זה התחום שלך. אני הולך עכשיו לשחק פוקר.

    אנמי – העניין בטיפול. יש לנו אנשים מיוחדים לטפל במקרים כמו שלך.

    פיפי ולישון, נודניק.

  10. ישראל שפירא אתה פשוט פטפטן. ולא אחד כזה שהוא נבון במיוחד.
    ולא היה לי ספק שתדע מי אני. פשוט לא היה לי חשק לכתוב פעמיים נקודה. (אחר כך זה נהפך להרגל)

    אם אתה רוצה ללמוד מהדיון אתה מוזמן לשנות את הטון שלך.
    אם לא, ואתה מעוניין להמשיך להיעלב ולקחת ללב כל דבר שאומרים גם כאשר אין לזה שום קשר אליך, שיבושם לך.
    פוץ.

  11. אנונימי, איש אורייתא,
    עשה טובה ולך הביתה.

    אגב – אחרי שני משפטים כבר ידעתי מי אתה. אתה יכול אמנם להסתתר מאחורי האנונימיות עם שאר הפחדנים, אבל את סגנון הכתיבה הרדוד לא תוכל לשנות אף פעם. אפס נשאר אפס.

  12. ישראל
    אני לא צריך להכיר אותך כדי להבין את מה שאתה אומר.
    ואני לא צריך להכיר אותך או להציג את עצמי בפניך כדי להגיד לך דבר כלשהו.
    כנראה שלגופו של עניין אינך מתייחס כי מעניין אותך יותר גופו של המגיב. (וגם כאן אין לי צורך להכיר אותך כדי לגלות את הצד הזה באישיותך).

    מי זה איין ראנד? עזוב לא משנה.

    "בוא נסכם שנפלטו לך כל ההערות העולבות ואתה מתנצל וחוזר לתלם: דיון תרבותי ללא הערות אישיות." – סיכמת ופלטת עוד שטות.

    חשבתי שהשתפרת אבל אני מוצא אותך לא פחות חצוף מבעבר.

    ואגב, לא משנה איך אומרים…. עדיין אי אפשר ללמד כלב זקן להשתין בחוץ אם הוא התרגל להשתין בכל הבית. בתקווה שלפחות כלאבי למד משהו עם השנים.
    המשך דרך צלחה.

  13. אנונימי.

    אין ספק שאתה בוחן לב וכליות.. עובדה: אתה יודע את מצבי הכלכלי, הנפשי, דעותי הפוליטיות.. וזאת למרות שאינך מכיר אותי כלל.

    נראה לי שקראת קצת יותר מדי איין ראנד.

    בוא נסכם שנפלטו לך כל ההערות העולבות ואתה מתנצל וחוזר לתלם: דיון תרבותי ללא הערות אישיות.

    ואגב, אומרים:
    You can't teach an old dog new tricks.

  14. יובל
    "בין ישראל לביני, הוא אשף המילים. אני מתפעם מכתיבתו כל פעם מחדש. אמנם לפעמים מרוב מילים אני לא מוצא אצלו את הרעיון העיקרי, אבל מה זה לעומת החוויה הספרותית הנפלאה? מי שמכביר מילים סתם הוא אני."
    – אם אתה נהנה מעיצוב הצלחת יותר מאיכות המנה זה עניין של טעם.. שיהיה.

    "ולדבריך: אנטרופיה הוא דוקא מושג מוגדר היטב. ר', למשל, בויקיפדיה" – דיברתי על אנטרופיה בשדה החברתי, לא על המושג אנטרופיה. נראה שלא הבנת. שיהיה. you can't teach an old dog new treacks
    ומה 'כפת לך ומה זה משנה בכלל איך קוראים לי??

    ישראל
    נראה שגם אתה לא הבנת. שיהיה. מקווה שתבין כל עוד הנך מסוגל לעשות משהו בנידון.
    ומה הקשר לרצח שקרה??
    אתה לא היחיד שחי בארה"ב 30 שנה. יש לי דודים ובני דודים שגרים שם 30 שנה. אז מה? אתה חושב אני לא יודע מה קורה אצלהם?

    האושר אינו קשור כפי שאתה מנסה לצייר לתיקשורת בין בני האדם.
    האושר הוא ס"כ עוד תחושה שקיימת אצל בני אדם, כמו אהבה קנאה כעס עצב כאב ועוד..
    כולם קשורים גם לתיקשורת בין בני האדם. אבל לא נובעים ישירות ממנה.
    ילדי הכאפות אולי לא מאושרים, כדבריך, אבל אין לזה קשר לקפיטליזם של ארה"ב. (אם אתה משוכנע שכן – תוכיח).

    והעובדה שיש ילדי כאפות שעושים עליהם סיבוב אינה סיבה שאני אבקש מהם סליחה כפי שהיית רוצה.

    אם אתה חושב שהאושר שלי בא על חשבון האושר שלך, אז אתה מפגין את הצד המכוער באישיות שלך שמורה לי שאסור לי להיות מאושר כי אז אתה תהיה מדוכדך.
    אם אתה חושב שהאושר של פלוני בא על חשבון האושר של אנונימי אז אתה אדם בלתי מוסרי, משום שאתה תחתור לגנוב את האושר מאדם אחר רק בשביל שאתה תהיה מאושר.

    עוד פעם, ניתן לייצר אושר באמצעות עושר כמו בארה"ב.
    והנ"ל אינו בא על חשבון אושר של מישהו אחר.
    האושר במקרה הזה מגיע לבני האדם מתוך העושר, ו"ההפסד האנטרופי" הולך לעושר. המטבעות עצובות בשביל שהאדם יהיה שמח.
    הבעיה שגם כאן, רוב בני האדם (ואני מניח שאתה ויובל בכללותם) אינם נהנים מהאושר בגלל שהעושר עדיין רחוק מהם.
    אבל שוב פעם: אף אחד לא לקח ממך את העושר והפך אותך למדוכדך… כנראה שפשוט אינך יודע איך להיות מאושר מבלי שמשיהו אחר יהיה מצוברח ועני.

    אם יש שאלות אענה ברצון אם לא שיהיה בהצלחה וכל טוב.

  15. איזה אשף, בקושי אש"פיסט.

    הרעיון העיקרי של הפסיכומכניקה תומצת אני מאמין בתגובה הקודמת.

    ולגבי תגובתו של אנוני שגורס: "ארה"ב יכולה באמצעות קפיטליזם לייצר אושר מלאכותי אצל האדם האזרח שלה. למשל. אני חושב שניתן גם באמצעים לא קפיטליסטיים לייצר אושר ולדכא את הדיכי דיכדוכי."

    אז הנה ידיעה מהשעות האחרונות:

    http://news.walla.co.il/?w=/15/2631994

    דבר די רגיל בארה"ב מדושנת העונג.

    אדם לנזה שרצח את הילדים בקונטיקט היה ילד כאפות דחוי, סיפרה אימו שנהגה לשבת איתו בכיתה כשהיה ילד כדי לסוכך עליו מהתנכלויות הילדים האחרים. לא עזר לה – הוא רצח גם אותה.

    ועל זאת בתגובתי הקודמת:

    זוהי תמציתו של החוק השני שלל הפסיכומכניקה. הסדר במערכת התרמודינמית מושווה לאושר במערכת הפסיכודינמית, וכמו שנטיית הסדר במערכת תרמודינמית סגורה הנו להתמעט עם הזמן, כך נטיית האושר במערכת פסיכומכנית סגורה, כמו כדור הארץ, הינו להתמעט, מה שגורם למערכת להתפשט ולדחוק את אי שביעות הרצון לשוליים החברתיים אשר נשארו מאחור.

    אז כן, מדינה קפיטליסטית מאושרת ללא ספק, אלא אם כן אתה כושון בגטו, הומלס ברחוב, או סתם אנונימי כמו מליונים רבים שמעבירים את חייהם ללא משפחה, ללא חברה, מחכים לחג ההודיה או חג המולד שבה יזכו אולי לראות את הילדים לכמה שעות.

    מצד שני מה אני יודע – אני חי בארה"ב רק 30 שנה.

  16. תודה ישראל. גם אני מקוה, אך נראה לי שמיצוי הנושא הוא רק בתחילתו. אם יש ממש בהשלכות שאתה עושה, הרי תרמת תרומה חשובה למדע הסוציופיסיקה [Sociophysics]
    (y)

  17. אנונימי (מה'כפת לך לשים שם?)!
    בין ישראל לביני, הוא אשף המילים. אני מתפעם מכתיבתו כל פעם מחדש. אמנם לפעמים מרוב מילים אני לא מוצא אצלו את הרעיון העיקרי, אבל מה זה לעומת החוויה הספרותית הנפלאה? מי שמכביר מילים סתם הוא אני.
    ולדבריך: אנטרופיה הוא דוקא מושג מוגדר היטב. ר', למשל, בויקיפדיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן