יציאת מצרים – היתה או לא היתה

יציאת מצרים הפכה לסמל אוניברסלי של מאבק בשיעבוד למען חירות. קבוצות רבות נכסו אותה לעצמן. מה ידוע לנו על המהימנות ההסטורית של הסיפור? היש עדויות לכך שיציאת מצרים אכן התרחשה? האם האמת ההסטורית בכלל חשובה?

חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634
חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634

יאיר הופמן, מתוך מקום למחשבה – בשער 3/4/2000

שאלת אמיתותן של מסורות כתבי הקודש היא מן הנושאים שהעולם המערבי בכלל, לאו דווקא העולם היהודי, עוסקים בה הרבה ולא בשנים האחרונות בלבד. השאלה נוגעת למסורות קוסמיות, כגון בריאת העולם, בריאת האדם, המבול, למסורות על תופעות טבע חריגות (נסים) שהקשרם הסטורי, כגון מכות מצרים, בקיעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, "שמש בגבעון דום" ולמסורות הסטוריות, כגון אבות האומה, כיבושי יהושוע, ניצחון דוד על גולית.
ההכרעה בעניין המסורות הקוסמיות היא עניין אמוני מובהק. מבחינה מדעית הן משוללות יסוד, אין להן כל ראיה, ואין הן עולות בקנה אחד עם ממצאי המדע על כל ענפיו- אסטרונומיה, גיאולוגיה, פיסיקה וביולוגיה. רק אמונה דתית פונדמנטליסטית המאמינה באמיתות הטקסט המקראי פשוטו כמשמעו, מביאה אדם לקבל את גרסת המקרא על המסורות הקוסמיות. המבקשים להוכיח את אמיתותן של המסורות תוך שימוש בכלים מדעיים, או מדעיים לכאורה, אינם עושים כן אלא כדי לתת ביסוס אמוני למה שמקובל עליהם בלאו הכי מכוח אמונתם הדתית.
שונה רק במקצת עניין הנסים. גם כאן מדובר אמנם בתופעות
על-טבעיות, שרק אמונה דתית יכולה לקבלן כעובדות, אך כיוון שאין כאן צורך להסביר תופעת טבע קבועה אלא מקרה חד פעמי, הדבר מאפשר למי שמבקש הוכחה 'מדעית' להידרש לכל מיני ספקולציות על מצב הים, האדמה ומערכת הכוכבים במקרה החד פעמי עליו נסבה המסורת. אם ננקה תופעות אלה מהקשרן הסיפורי ונצרפן עקרונית למסורות הקוסמיות, הן תישארנה בגדר מסורות הסטוריות נטו.

המסורות הללו (ההסטוריות) אינן סותרות בעליל שום אמת מדעית, ודווקא משום כך בעיית אמינותן היא כה קשה ומעוררת חילוקי דעות. בין הפונדמנטליסט המניח כי האדם נברא ביום השישי לפני ה' אלפים תש"ס שנים לבין מי שמשתמש בכלים אין ולא יכול להיות ויכוח של ממש. לא כן היחס בין המאמין שאברהם היה אבי יצחק, סבו של יעקב, ששניים עשר בניו היו אבות שנים עשר שבטי ישראל, לבין מי שכופר במהימנות ההסטורית של מסורת זו. ברשותו של זה, הכופר, יכולים להיות טיעונים אד-הוק, בדבר סבירות, הסתברות, היעד עדויות או אף עדויות סותרות, אך לא נתונים מדעיים היכולים להפריך מסורת כזו מכוח תיאוריה עקרונית מוכחת (אבולוציה, המפץ הגדול וכיו"ב). מכאן חריפות הויכוח בעניין המסורות ההסטוריות.
האפשרות התיאורטית שהן נכונות היא אשר מחריפה את הוויכוח בין תומכיהן ושולליהן. ואם הדבר נכון לכל מסורת הסטורית מקראית וגם לא מקראית (אמר או לא אמר – טרומפלדור) כל שכן שהויכוח מחריף כשמדובר ביציאת מצרים.
(((( מושמט קטע המספר על משמעות יציאת מצרים לעמים שונים בזמנים שונים בעיקר בהקשר של עבדות וחירות.)))))

אז למה בכלל לחפש את ה'אמת ההסטורית'? לשם מה המאמצים לברר אותה? אציע שלוש תשובות, שכל אחת מהן מספקת לכשעצמה. ראשית: הסקרנות המדעית. היצר הפשוט לדעת את ה'אמת' או לפחות לשכלל את הכלים כדי להתקרב אליה ככל האפשר. זו הסקרנוות שאין עמה תכלית מעשית אחרת, שהיא אם כל המדעים. שנית: אם ההסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו על שורשינו, על חוקיות או העדר חוקיות בקורות המין האנושי, ואם ניתן להפיק לקח ממה שאירע בעבר, הרי זה רק מתוך חשיפת האמת שבו. שלישית: אם מסורת הסטורית תתברר כמיתוס הרי יש בו כדי ללמדנו על עצמנו, על הדרך בה אנו יוצרים את הזכרון הקולקטיבי שלנו ועל תפקידם של מיתוסים לא רק בעבר אלא גם בהווה. לשון אחרת: למיתוס הסטוריה משלו, ולתולדותיו יש חשיבות כמו לכל מחקר הסטורי אחר.
בהמשך מציע הופמן לקלף את הנסים מהסיפור ולהשאר עם שלד המסורת. "לאחר שיעבוד של מאות שנים במצרים יצאו ממנה שנים עשר שבטי ישראל (יחד עם 'ערב רב') בדרכם לארץ כנען, שכבר הובטחה לאבותיהם. הם מנו למעלה מ"שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים." במדבר א' 46) "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצאי צבא" (שם, פסוק 3). לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב') הם הגיעו לגדה המזרחית של הירדן, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע). כדי להימנע מסיבוך יתר לא הזכרתי את משה: אכן לפי סיפורי התורה הוא הדמות המרכזית בכל יציאת מצרים, אך את עצם האירוע אפשר לבחון גם מבלי להידרש לבדית ההסטוריה של דמות נפלאה ונאדרה זו.
הופמן יוצא מתוך הנחה שיציאת מצרים, אם היתה, התרחשה במאה ה13 לפני הספירה בתקופתו של רעמסס השני מלך מצרים. האם מסורת זו כפי שהוצגה כאן עומדת במבחן ההסטורי? שאלה זו, ככל שאלה הסטורית יש לבחון על פי בירור המקורות שעומדים לרשותנו ובחינת אמינותם. בפרשנותנו, המקורות הרלוונטיים הם הסיפור המקראי ועדויות חוץ מקראיות – בעיקר מצריות, שאמורות להתייחס לאירוע כה חשוב.
מן המקורות המקראיים רק בתורה יש סיפור מפורט על יציאת מצרים (להלן נתייחס גם לכמה מקורות מקראיים אחרים). והנה, הסיפור בתורה כמקור הסטורי מהווה בעיה קשה משלושה טעמים עיקריים. .1 התורה היא מקור מאוחר. אין מחלוקת בין חוקרי המקרא, שהיא לא נתחברה סמוך ליציאת מצרים. המקדימים סבורים שהמקורות הכתובים הקדומים ביותר בתורה הן מן המאה התשיעית לפני הספירה (והמאחרים דוחים זאת למאה החמישית או אף הרביעית!) הווה אומר לפחות כ400 שנה אחרי זמנה המשוער של יציאת מצרים. יחשוב כל אחד לעצמו, מה יכולה להיות האמינות ההסטורית של מסורת שהתגלגלה במשך זמן כה רב עד שהועלתה על הכתב? זאת ועוד. מקובל במחקר להניח שגם לאחר שהועלו המסורות על הכתב הן לא קפאו,אלא המשיכו להתגלגל בעל פה תוך התאמתן, ככל מסורת, לרוח הזמן, לצורכי החברה וכיו"ב.
התפתחות זו בוודאי השאירה אותותיה גם בטקסטים הכתובים, שנערכו לתורה כפי שהיא לפנינו היום לא לפני זמנו של עזרא, כלומר אמצע המאה החמישית לפה"ס. קשה על כן לראות בתורה מקור הסטורי מהימן ומדויק.
.2 קושי שני נובע מכך שבתורה עצמה יש לא מעט סתירות באשר לסיפור יציאת מצרים, בעיקר בקשר למסלול הנדודים. לפי מסורת אחת, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע, (מערבית לגבול עם מצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, נצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום (במדבר כ ,22 כא 1-3) לפי מסורת אחרת ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, אילת של ימינו, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום (במדבר יד 40-45 כ14-21 ודברים א – 40;ב1). להבדלי המסורות הללו ניתנו לא מעט הסברים, אך אלה אין בהם כדי לבטל את הסתירות ולהצביע על הקושי בהערכת סיפורי התורה כמקור הסטורי מהימן לתיאור יציאת מצרים.
.3 הסיפור בתורה אינו עולה בקנה אחד עם שיקול הדעת ההגיוני. עם שיש בו שש מאות אלף יוצאי צבא צריך למנות לפחות 2.5 מיליון איש ואשה, ילדים וזקנים. מסר זה לא רק שהוא דמיוני ביחס לאוכלוסיה בתקופה שאנו מדברים בה (כל אוכלוסית ארץ ישראל בשיא פריחתה בתקופת המקרא לא עלתה, ככל הנראה על מיליון ורבע תושבים); הוא דמיוני גם כיום, שהרי מדבר סיני אינו יכול לכלכל אף עשירית ממספר זה.
.4 למערכת (חלקית) זו של טיעונים יש לצרף נתון חשוב נוסף. סיפור יציאת מצרים המקראי קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש המאורגן, האחיד, של ארץ כנען בידי יהושע. והנה, גם בסיפור הזה יש פרכות פנימיות בתנ"ך עצמו, ואין לו סיוע של ממש בממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל.

כאמור גם הממצאים הארכאולוגיים אינם עוזרים לאישוש מסורת יציאת מצרים. אין אפילו עדות מצרית אחת על אירוע שאמור היה להיות כה גדול וחשוב בתולדותיה! הטענה שנשמעת כאילו אין מלכים מתפארים בכישלונותיהם אינה מספקת כדי להסביר את ההיעדרות המוחלטת של רמזים כלשהם למשבר כה קשה- אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים.
יש אמנם דוגמא מן המאה ה13 לפני הספירה של מכתב שאמור לדוח על בריחת שני (!) עבדים ממצרים למדבר, והדבר מעיד שאכן היו עבדים במצרים, ומן הסתם היו גם עבדים בורחים. אך הנסיון להיאחז במסמך כגון זה כדי לאשש את ההסטוריות של יציאת מצרים הוא פתטי למדי. גם עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף) ושרעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס (ויבן ערי מסכנות לפרעו את פתום ואת רעמססס" שמות א 11) אינן מוכיחות אלא שסיפור יציאת מצרים, ככל מסורת הסטורית אחרת, אינו מנותק כליל מן הרקע שאליו הותאם.
בהמשך מפרט הופמן סיפורים מצרים הדומים במוטיבים שלהם לכמה מסיפורי התנ"ך (אשת פוטיפר, הנסים של משה ואהרון) בספר משלי יש קובץ משלים (כב17 עד כד 22) יש קובץ משלים שהוא ככל הנראה תרגום של משלי אמנפ המצרים, מזמור קד בספר תהילים ועשה שימוש במזמור המצרי לאתון, השמש. כל אלה מלמדים שהתרבות המצרים היתה מוכרת בישראל במשך מאות שנים, ואין בהם כדי להוכיח את אמיתותה ההסטורית של מסורת יציאת מצרים. בבחינה מדוקדקת שביצע הופמן של המקורות המקראיים עולה כי המקורות שלפני הפילוג (ברכת יעקב, שירת דבורה) עולה שליציאת מצרים לא היה מעמד מכונן, לאחר הפילוג כאשר ביהודה טיפחו את שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, השהיתה מורכבת מעשרה שבטים שמעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד לאחד, היתה זקוקה למיתוס מלכד, שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. צורך חברתי זה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מתווך מלכותי כלשהו.
לאחר חורבן ממלכת שומרון בגלות עשרת השבטים מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו מנסים לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כהנים צפוניים מביאים עימם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמא מובהקת לכך, וזהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה מספר דברי כולו, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

86 תגובות

  1. לפי ממצאים ארכיאולוגים בסרט הזה ..סיפור יציאת מצריים אכן נכון והיציאה הייתה מנויבע בה הוכח מהמדענים שיש בים חלקים שח צבא פרעה משם הם הלכו לכיוון סעודיה באיזור aqaba gulf ..התוחם את גבולות ירדן וישראל ..הר עשרת הדברות הינו הר מוקלא בסעודיה ..וההר שבו עבדו בני ישראל את העגל הינו גבל לוז וכולם אתרים שהסעודים אוסרים את כניסתם .הנה הסרט
    https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1087204265003608&id=100011421351566….יש שם הוכחות ארכיאולוגיות ..לצערי הסעודים והבדוים יודעים טוב את האמת הזאת אך מנסים להשתיק אותה ומונעים מאנשים לבקר במקומות האלה ..והדבר המצער שהם הולכים לבנות את פרוייקט ניום פרוייקט מסחרי תיירותי והפרוייקט הזה ימחק חלק מהמהאתרים הארכיאולוגים החשובים ליהדות ולעולם .

  2. = תיאוריה האקסומית ==

    בספר "האמת על העולם מאקסום" יש תיאוריה של יציאת מצריים. העובדות בספר וחיבור העובדות מתאימות להתארוך המאוחר של יציאת מצריים חוץ מ פפירוס איפוור, שלפי הסופרת נכתב בתקופת מלכי השושלת ה20 כאשר בפועל חוקרים מאריכים שהפפירוס נכתב בתקופה של השושלת ה19 והטקסט עצמו מתוארך לסוף המאה ה-13 לפני הספירה.

    המלך אשר הכיר את יוסף לפי הספר הוא רעמסס הראשון פרעה (שליט) מצרים העתיקה בשנים 1320–1318 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה התיכונה. במצבות אבן שנמצאו בקרנק (שם מכונה כווזיר ומפקד צבאי) ובמצבה אחרת הנמצאת במוזיאון אדינבורו כמפקד צבאי ומפקח מלכותי של מחסני התבואה. לפי התיאוריה בספר יוסף הגיע למצריים בתקפה של פרעה חרמחב קודמו של רעמסס הראשון.

    בתקופת רעמסס השני (יורשו של סתי הראשון ) 1337 – 1247 לפי הכרונולוגיה הגבוהה .
    בתקופה של פרעה מרנפתח בנו של רעמסס השני אז הושלך כל זכר הנולד ליאור. לפי הספר מצבת מרנפתח מתואר השלחת הזכרים ליאור:
    "ישראל הושם(מהמילה שממה) אין זרע לו. חנארו הייתה כאלמנה למצרים"

    הכתובת במצבת מתארת את חיסול הזכרים בתקופה ההיא .

    משה הוא מוסי המתואר בקבר KV15:
    סתי השני היה השליט החמישי של השושלת התשע עשרה של מצרים הוא וישב על כס המלוכה בתקופה הידועה בתככים של השושלות. קבר KV15 המלכותי שלסיטי השני בטביס הושחת בכוונה לפי התיאוריה: משה הוא המשנה בתקופה של מרנפתח הנקרא מוסי ( Messuwy ) מתואר כמשנה למלך של כוש , מושל אדמות דרום, השם נמחקו בתקופתו של סתי השני . מוסי (Messuwy) בכתובת בבית המקדש של עמדה גם מכונה "בנו של המלך עצמו.

    לפי הספר משה חזר אחרי שרעמסס השלישי( אשר שלט בשנים 1186 – 1154 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הגבוהה) מת ז"א משה חזר למצריים בתקופה של רעמסס הרבעי.
    בספר "סורקים את הפרעונים: הדמית CT של המומיות המלוכה בממלכה החדשה" ("Scanning the Pharaohs: CT Imaging of the New Kingdom Royal Mummies") שפורסם בשנת 2016 נכתב שרעמסס השלישי נרצח בידי מספר מתנקשים וחלק מבהן רגלו נכרת בשעת הרצח

    מלח פפירוס 124 (הידוע גם בשם פפירוס 10055 ) הוא פפירוס מצרי עתיק מימי השושלת ה -20.
    המחבר של מלח פפירוס 124 בשם אמנתך (Amennakht) מביא תלונות שונות נגד פנב , עובד ראשי בדיר אל-מדינה שאחיו, נְפְּהַהפּוֹפֶּת, קיבל על עצמו את תפקידו כמנהיג ראשי במותו של אביו ונהרג על ידי "אויב". הספר לא אומר שזה הווזיר שמשה רצח אלה מתאר את השימוש במילה אוייב כמשמש לזר . וטוען לקשר בן מנהל העבודה הראשי של דיר אל מדינה, נְפְּהַהפּוֹפֶּת, אשר נהרג בימי שלטונו של המלך אמנזה על פי פקודה של "מסי" .

    מתקופה של רעמסס הרבעי שלטונו מתוארך ל 1155 עד 1149 לפנה"ס. יש את פפירוס של טורינו מתאר משלחות שמטרתה להשיג בלוקים של אבן-אבן כמקביל ללבנים שאיתם בנו בני ישראל:
    מפת פפירוס של טורינו היא מפה מצרית עתיקה , שנחשבת לעתיקה ביותר. הוא מתבסס על פפירוס שהתגלה בדיר אל מדינה שבטביס , שנאסף על ידי ברנארדינו דרוטי (הידוע כ"פרוקסונול נפוליאון ") במצרים מתישהו לפני 1824 לספירה ושומר כעת במוזיאון טורינו אגיזיו . המפה נמשכה בערך 1160 לפנה"ס על ידי הסופר המפורסם של טומבאמנכטה , בנו של איפואי. הוא הוכן למשלחת חציבה של רעמסס הרביעי לחוואדי ואדי במדבר המזרחי , שחושף סלעים פסימבריים של המגן הערבי-נובי . מטרת המשלחת הייתה להשיג בלוקים של אבן-אבן (אבן חול מטאג'ריאוויק) שישמשו לפסלים של המלך.

    לפי הספר בתקופה של רעמסס הרבעי הייתה יציאת מצריים .

    לפי הספר "פפירוס איפוור" מתאר את מכות מצריים ואת הפולשים שבאו על מצריים ממדבר אסיה "אבוי פשט המדבר בכל הארץ שבט זר פלש למצריים (פפירוס איפוור" 1:3) בקטע אחר קוראים להם " עאמו". הסופרת בספר מתארת את הפפירוס כפפירוס הנכתב בתקופת שושלת 20 כנראה בגלל שזה מתאים לכך שבתקופת רעמסס החמישי יש חשש מפני האויב

    הפפירוס של טורינו מעיד שבמשך שלטונו של רעמסס החמישי נאלצו הפועלים של להפסיק מעת לעת לעבוד על קבר KV9 של רמסס מתוך "חשש מפני האויב".

    הסופרת מסיימת בתיאוריה של עמנואל וליקובסקי, שהאוייב מאסיה שמתואר פפירוס איפוור" 1:3 ובתקופת רעמסס החמישי הם העמלקים אשר בני ישראל פגשו עוד לפני שהגיעו להר סיניי הם אלה המתוארים בפפירוס כ"עאמו"

  3. כתבה ללא רמה !!! נקודה.

    רואים שהכותב אינו מבין הרבה ביהדות , אלא יצייר לו מטרה לשלול יהדות ולאחר מכן ל"הוכיח" לעצמו שהוא צודק.

    לא אכביר במילים, נראה לי שהכותב דניאל הסביר יפה מאוד את ערוותו של הכותב.

  4. פתחיה בר – און
    באותה מידה ניתן להגיד שהיה מבול. הרי מתישהו, איפשהו, בטח היה איזה שטפון רציני, ושבועיים ירד גשם בלי הפסקה.

    אולי היו כמה משפחות עבריות שיצאו ממצרים לישראל. עדיין נשארת בעיה – סיני היה אז חלק ממצרים…..

  5. גם מלחמת טרויה , נחשב כעלילה דמיונית שכתב המשורר הומרוס, (אגב גם קיומו מוטל בספק). לבסוף מצאו את שרידי טרויה, כך שהיתה מלחמת טרויה. אין זה אומר שבמלחמה זו היתה מעורבת ,הלנה שברחה מבעלה, או שבאישון לילה יצאו לוחמים מסוס עץ.

    לכן אין לפסול על הסף את סיפור יציאת מצרים, יתכן שיש בו גרעין אמת, אך אין זה אומר שהיו עשרת המכות או טביעת חיל פרעה בים סוף. פעמים על אירוע היסטורי מולבשות אגדות.

    ובאשר לתנ"ך, מצאו עדויות לדמות בשם בלעם, אין זה אומר שאתונו דיברה בלשון בני אדם. מצאו גם את הצהרת כורש, היא אגב לא ניתנה ליהודים בלבד.

    ואם ניקח תקופה מאוחרת יותר, יהודה השתחררה מעול הסלווקים בעקבות מרד החשמונאים, אין זה אומר שפך שמן, שהיה אמור להספיק ליום אחד, הספיק לשמונה ימים.

    ולסיכום, על אירועים מולבשים לעיתים סיפורי אגדות. לדעתי אין לפסול באופן גורף את האפשרות שהיתה יציאה כלשהי ממצרים.

  6. מיקי, היום כבר לא מתפעלים מ"גאוני גאונים" לאורך הדורות. חנטרישים כאלו יש לכל עם ואם תלך מספיק מזרחה, למשל, תמצא את גאוני הגאונים של הבודהא, והם מייצרים יצירות לא פחות מגוחכות. כמובן שאת תשומת הלב העולמית היום תופסים "גאוני הגאונים" של מוחמד, והאסון שהם ממיטים על אלו שנולדו לאמונה הזו ועל שכניהם אין לו שיעור.

    שהרי מה יש לנו פה, אוסף אנשים, ללא הכשרה מדעית, שישבו וניסו ליישב סתירות בסיפור עתיק ומלא חורים ופערים ענקיים עם המעט שהיה ידוע להם על העולם, הארץ, העם, ההיסטוריה של עם ישראל ושל האומות השכנות, ותוך כדי כך לקלוע למטרה שצויירה מראש – קיומו של "אלוהים" ושל "יציאת מצרים" ובלי סתירות משמעותיות (מדי) לתכונות שכבר יוחסו ע"י הדת היהודית לאותו "אלוהים" ולאותה "יציאת מצרים".

    יאללה, דפדף. זה כמו אותו דובון שהיה חביב עלינו בגיל שלוש, ואמא התאמצה להטליא אותו ולדחוף פנימה עוד קצת צמר גפן. הגיע הזמן להשאיר אותו בעריסה ולצאת אל העולם הרחב.

  7. הספקות שאתה מטיל פה הם עלבון צרוב לגאונים וגאוני גאונים כמו חז״ל,דור התנאים והאמוראים והסבוראים הגאונים הראשונים וחכמים גדולים אחרים כגון רמב״ם ורמב״ן ,רמח״ל,הארי הקדוש, ועוד היד נטויה שכולם אנשי אשכול ושכלם חריף וחד ובחוכמתם העמיקו ודקדקו בפרטי פרטים כדי להעביר הלאה את המסורת וכי בכל חקירתם את האמת התורנית על כל חלקיה ולא עלה בדעתם להטיל בדל של ספק בגלל איזה מימצא עילג כזה או אחר.בעיניי למרות כל העליונות הטכנולגית עדיין אנחנו נהיה פחותים מהם בדרגי דרגות ולכן התיאוריות ״המקצועיות״ הנ״ל שמטילות ספק הם עיוות מכוער של ההיסטוריה של העם היהודי.

  8. אינני מבין מדוע אתה מסתפק האם אכן היו "אברהם יצחק יעקב" וכו' ואת בטוח ש-"מכתב שאמור לדוח על בריחת שני (!) עבדים ממצרים למדבר" אכן היה ושיש עדות ש"ניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב" כמו כן הבאת מימרא מ"טרומפלדור" מדוע אינך מסתפק האם היה כזה אדם
    אם ישנו ספק על "יציאת מצריים, אז מנלן שהיתה "שואה"

  9. נו באמת…
    ״1. התורה היא מקור מאוחר״ – זה הוכח? הכיצד?
    ״2. …להבדלי המסורות הללו ניתנו לא מעט הסברים, אך אלה אין בהם כדי לבטל את הסתירות… ״ – מי אמר? אתה?
    ״3. הסיפור בתורה אינו עולה בקנה אחד עם שיקול הדעת ההגיוני ״ – בהנחה שהם היו צריכים לספק לעצמם מים ואוכל. אבל זה בדיוק הנושא לדיון אז אתה בעצם (שוב) מניח את המבוקש.

    אם אלה הטענות שלך אזי אתה גם עונה להגדרה של כאלה ״המבקשים להוכיח את אמיתותן של דעותיהם תוך שימוש בכלים מדעיים לכאורה, אינם עושים כן אלא כדי לתת ביסוס אמוני למה שמקובל עליהם בלאו הכי מכוח אמונתם.״

    על זה נאמר ״כל הפוסל- במומו פוסל״.

    חג כשר ושמח לכל בית ישראל

  10. מעניין אם אתם אומרים שהתנך הוא סתם ספר. וכל מה שכתוב בו זה שקר אחד גדול. אז איך זה שכל השמות האדם שמופיעים בו. והאתרים נכונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן