הספין הגדול בהיסטוריה * על הספר ראשית ישראל מאת ישראל פינקלשטיין ואשר סילברמן

הטענה כי לסיפורי המקרא אין הוכחות ארכיאולוגיות אינה חדשה. בספרו “ראשית ישראל” מנסה פרופ’ ישראל פינקלשטיין, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, להסביר איך נולד הטקסט המקראי.

אביבה לורי; הארץ

פרופ’ ישראל פינקלשטיין: הסיפור משרת את כותבי המקרא צילום: עדי מזן בשנה הבאה בארבעה פרקים. האם הסיפורים על כיבוש הארץ בידי יהושע, התנחלות השבטים וממלכת דוד ושלמה נולדו במוחו של קופירייטר יצירתי, שבדה עבר לאומי מפואר כדי להצדיק תביעות מדיניות?

כיבוש יריחו על פי דורה. פינקלשטיין: “יריחו לא היתה מבוצרת ולא היו לה חומות וספק אם היה שם יישוב באותו זמן”

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/finkelstein100503.html
פרופ’ ישראל פינקלשטיין אינו רואה שום סתירה בין שולחן סדר פסח ערוך כהלכתו שבו מסופר על יציאת מצרים, לבין העובדה שלפי דעתו יציאת מצרים כלל לא התרחשה. כבר לפני שבע שנים קומם נגדו רבים, כאשר עירער על הקביעה המקובלת עד אז, שארמונות מגידו נבנו בתקופת שלמה, ובכך שלל את העדות הארכיאולוגית היחידה לקיומה של הממלכה המאוחדת בתקופת דוד ושלמה. העובדה שהוא עומד בראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב לא חסכה ממנו ומעמיתיו התקפות חריפות. “מה לא אמרו עלינו, שאנחנו ניהיליסטים, עוכרי תרבות המערב, חותרים תחת זכות קיומה של ישראל. אחד השתמש בביטוי ‘מכחישי המקרא'”.

עכשיו צפוי לו כנראה גל חדש של התקפות מסוג זה, עם הופעת המהדורה העברית של “ראשית ישראל”, הספר שכתב עם עמיתו האמריקאי, ההיסטוריון והארכיאולוג ניל אשר סילברמן. לפני שנתיים יצא הספר לאור בארצות הברית ובשנה שעברה בצרפת. בשתי הארצות הוא כיכב במשך תקופה ארוכה ברשימת רבי המכר של ספרי העיון, ועורר עניין גדול בציבור. בחודש הבא יתקיים באוניברסיטת לוס אנג’לס דיון מיוחד בספר, שבו ישתתפו מומחים מארצות רבות, ובאותה הזדמנות יתחילו לצלם בעקבותיו סרט תעודי לערוץ התרבות ארטה, שיוקרן בקיץ.

מה יש ב”ראשית ישראל” שמעורר עניין רב כל כך? פינקלשטיין אומר שזאת הפעם הראשונה שבה נכתב “ספר מקיף שבו הארכיאולוגיה היא מלכת הקרב ולא קישוט זניח של חוקרי המקרא”. ואם כבר קרב, אז
פינקלשטיין מוכן למלחמה. מלבד תקופת האבות ויציאת מצרים, שעליה מסכימים רוב החוקרים כי הקשר בין הטקסט המקראי למציאות ההיסטורית רופף למדי, מתייחס פינקלשטיין לכל סיפורי המקרא בחשדנות גדולה. “היה או לא היה?” הוא שואל בסוף כל פרק ואחר כך מסביר מדוע לא היו דברים מעולם, וזאת על סמך מחקריו וממצאיו הארכיאולוגיים, בין היתר במגידו, אתר שנחשב יהלום בכתר הארכיאולוגיה הישראלית.

לפני שלוש שנים וחצי פירסם עמיתו של פינקלשטיין, פרופ’ זאב הרצוג, מאמר במוסף הארץ שבו טען, בין היתר, כי מעשי האבות הם אגדות עם, כי לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריות של דוד לשלמה. המאמר עורר בשעתו פולמוס ציבורי נרחב.

ספרם של פינקלשטיין וסילברמן, שיצא בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, הולך צעד אחד קדימה, ומנסה להסביר איך נולד הטקסט המקראי המוכר לנו, אם האירועים שהוא מתאר לא התרחשו במציאות. “הספר לא חוקר את ההיסטוריה באופן כרונולוגי, ממוקדם למאוחר, אלא הולך מהמאוחר אל המוקדם ובסוף כל פרק יש פאנץ’-ליין הבודק את כוונת המחברים”, אומר פינקלשטיין.
המחברים הם אלה שכתבו את אותו סיפור מעשה מקראי, וכוונת המחברים היא התשתית התיאולוגית והאידיאולוגית של המאה השביעית לפני הספירה, התקופה שבה לטענתו נכתב רובו של התנ”ך. פינקלשטיין מפרק את התשתית הזאת רק כדי להרכיב אותה מחדש על פי ההיגיון שהנחה את כותבי המקרא ומגיע למסקנה כי הסיפורים על כיבוש הארץ, ההתנחלות, המקור של הישראלים, הממלכה המאוחדת, הניסיון להעצים את ממלכת יהודה לעומת הממלכה הצפונית (ישראל), אינם יותר ממניפסט דתי-פוליטי.

בדיחה ירושלמית

המקרא מדבר על הממלכה המאוחדת הגדולה והמפוארת של דוד ושלמה במאה העשירית לפני הספירה, שנפרדו לשתי ממלכות, ישראל ויהודה, בגלל דרישתו של רחבעם בן שלמה לתשלומי מס מופרזים משבטי ההר הצפוני והגליל, שפרשו בזעם מן הממלכה המאוחדת. זה הוביל למאתיים שנות פילוג, מלחמות ושנאת אחים. לישראל מתייחס המקרא כאל ממלכה משנית וחסרת חשיבות, ממלכה של חוטאים גמורים, וליהודה כאל הממלכה הצדקת הגדולה והחשובה שבירתה ירושלים, עם המקדש המפואר שהקים שלמה המלך בזמן תקופת הזוהר של הממלכה המאוחדת. פינקלשטיין מטיל ספק בקיומה של הממלכה המאוחדת הגדולה.

“אין לכך ראיות ארכיאולוגיות”, הוא אומר. “אין לדבר הזה אח ורע בהיסטוריה. אני לא חושב שיש עוד מקום אחד בעולם שהיתה בו עיר שהתשתית החומרית שלה היתה כל כך עלובה ושהצליחה ליצור סחף כזה לטובתה כמו ירושלים, שאפילו בימי גדולתה היתה בדיחה, בהשוואה לערי אשור, בבל או מצרים. כפר הררי טיפוסי. שום ממצא פאר, לא שערי נבוכדנצר, לא תבליטי אשורים, לא ארונות מצרים ומקדשיה, כלום. וגם בית המקדש לא התחרה במקדשי מצרים ובפארם”.

אז מדוע זה נכתב?

“מטעמים אידיאולוגיים, משום שלמחברי המקרא, אנשי יהודה, בסוף המאה השביעית לפני הספירה, בימי המלך יאשיהו, היה חשבון ארוך עם הממלכה הצפונית, עם פארה ועושרה. הם תיעבו את הצפוניים וזכרו את הדומיננטיות שלהם בכינון החוויה הישראלית, בתחרות על אתרי פולחן. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הישראלים לא באו להתפלל בירושלים. היה להם מקדש בשומרון (סבסטיה היום) ובבית אל. אנחנו בספר ניסינו להראות שכל זמן שישראל היתה בשטח, יהודה היתה קטנה ומבוהלת, מבחינה צבאית ובינלאומית. יהודה וירושלים היו בשוליים. שבט קטן. לא היה שם כלום. מקדש דל וזהו”.

ומלכות ישראל?

“ישראל לפי הארכיאולוגיה היא מדינה גדולה ומשגשגת, ועד לחורבנה במאה השמינית היתה הסיפור הגדול. ממלכה במיקום גיאוגרפי מצוין, לחוף הים, קרובה לפיניקיה, לאשור, לסוריה. היה שם הרכב דמוגרפי מגוון: תושבים ועובדים זרים, כנענים, פיניקים; באצבע הגליל חיה אוכלוסייה ארמית, היו שם נישואי תערובת. ורק 150 שנה אחרי שישראל חרבה, יהודה עלתה לגדולה והתגבשה בה ההכרה העצמית והגישה המונותאיסטית: מדינה אחת, בירה אחת, מקדש אחד, מלך אחד”.

למה נוצר המתח הזה בין הארכיאולוגיה לטקסט, ומה קרה בימי יאשיהו?

“אנחנו חושבים שהרעיונות האלה של יהודה, שכל הישראלים צריכים לעבוד אל אחד ומלך אחד, במקדש אחד, צמחו במאה השביעית לפני הספירה. אם מישהו לפני 720 היה מעלה רעיונות כאלה בקול, הוא היה חוטף בומבה בראש מהמלכים הצפוניים עד שלא היה נשאר ממנו כלום. אז הכל התחיל להתגבש אחרי שממלכת ישראל חרבה, והיה לזה גם אספקט טריטוריאלי: מ-734 עד 625 לפני הספירה שלטה כאן האימפריה האשורית. האימפריה האמריקאית היום היא ילד לעומתה, מבחינת עוצמתה וכוחה הדורסני. ב-,720 למשל, אילו מישהו ביהודה היה מדבר על טריטוריות, זה היה הסוף שלו. המלך חזקיהו ניסה וראינו מה קרה לו. בא סנחריב, מלך אשור, עם צבא אדיר וגמר עליו.

“אבל כמה שנים אחר כך, כשיאשיהו עלה לשלטון, קרה הבלתי ייאמן. אשור, ממלכת הרשע, התרסקה מול עיניו. כמו שראינו ב-1989 את חומת ברלין קורסת, ככה קרה לאשור. התפוררה והתמוטטה ונסוגה מארץ ישראל נסיגה מבוהלת, וממלכת ישראל כבר לא היתה קיימת, ויאשיהו מתעורר יום אחד בבוקר, ומסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה שום אשורי או ישראלי בסביבה. ואז קמו אנשיו והחליטו לממש את הרעיונות המונותאיסטיים שלהם”.

בכל זאת, למה להמציא את הממלכה המאוחדת?

“כי רצו להשתלט על הטריטוריות של ממלכת ישראל ולספח אותן, שהרי ‘הן בעצם שלנו, ואנחנו בעוד רגע קט נספר לכם כיצד. לפני הרבה שנים מלך שלנו, דוד, ישב בירושלים ושלט בהן, ואנחנו היחידים שיש לנו זכות היסטורית עליהן’, וככה נבנה המיתוס. ‘מלכי ישראל היו מנוולים’, אמרו אנשי יהודה, ‘אבל האנשים שנשארו שם, העם, אין לנו איתו שום בעיה, הוא בסדר’. והם אמרו על ישראל את מה שאומר אדם חרדי עליך ועלי: ‘ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא'”.

לא היה מה לכבוש

לפי התיאוריה של פינקלשטיין, לאותה מטרה הומצאו גם האגדות על תקופות קדומות יותר. “אנשי יהודה החלו לשווק אז את סיפור כיבוש הארץ בידי יהושע, שגם הוא נכתב באותה תקופה, כדי לתת צידוק מוסרי למאוויים הטריטוריאליים שלהם, לכיבוש שטחי ישראל. ויש בסיפור הזה גם ‘הלבנה’ של עובדים זרים, בדיוק הבעיה שאיתה התמודד יאשיהו כאשר כבש את ישראל. אז הם מספרים את סיפור הגבעונים, שנבהלו מכוחו של יהושע וצבאו ובאו והתחננו על נפשם, וסיפרו ליהושע שהם אינם בני כנען אלא תושבים זרים שבאו מרחוק. יהושע כרת איתם ברית שלום, אך כשנודע לו שהם רימו אותו, הוא לא גירש אותם מהארץ אלא הפך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים, כלומר, הלבין אותם.

“זאת המציאות שלפניה עמדו יאשיהו ואנשיו בירושלים, וככה בא הטקסט המקראי ואומר, ‘אל דאגה, זה כבר קרה בעבר, גם אז היו זרים בארץ ויהושע הלבין אותם בזמן הכיבוש. הכיבוש שלנו זה לא באמת כיבוש, זה רק החזרת עטרה ליושנה'”.

היה להם משרד הסברה טוב.

“אני לא מאמין שהיה בירושלים משרד להמצאת סיפורים. היו סיפורי עם שעוברים מדור לדור, מסורות מקומיות, אגדות, והם היו הבסיס ליצירת הסיפור המקראי. אולי באמת לא היה כיבוש, אבל היו אגדות עם כאלה, שבמשך השנים עברו מפה לאוזן, והסופרים בתקופת יאשיהו אספו את החומרים האלה וחיברו אותם לסיפור קוהרנטי בעל מסר שהיה חשוב להם להעביר, ולא היה אכפת להם אם היה או לא היה אחד יהושע. יריחו והשפלה והגליל סופחו לממלכה. ‘זה היה פעם שלנו’, הם אומרים, ‘כמו בימי יהושע, ואנחנו בסך הכל מחזירים את ההיסטוריה למסלולה, מתקנים את מהלך ההיסטוריה ובהזדמנות זאת מחדשים את ממלכת הזוהר של דוד, שהיה הראשון ששלט בטריטוריות האלה”.

אז הסיפור על כיבוש הארץ מצוץ מהאצבע?

“זה סיפור שבוודאות, כפי שהוא מוצג במקרא, לא היה ולא נברא. הארכיאולוגיה מראה שלא מיניה ולא מקצתיה. חלק גדול מהאתרים שמופיעים בסיפור הכיבוש לא היו בכלל מיושבים באותה תקופה, אז לא היה מה לכבוש, כי היו שם רק אבנים וגבעות טרשים. יריחו לא היתה מבוצרת ולא היו לה חומות וספק אם היה שם יישוב באותו זמן. היו חוקרים שאמרו שהמלחמה נגד הכנענים בארץ היתה נגד בדווי אחד שישב בפתח האוהל שלו.

“אם עושים חישוב לאחור מנקודה שבה יש לנו אחיזה היסטורית, כמו בתעודות אשוריות חיצוניות לגבי מלכותו של אחאב, והולכים משם אחורנית – אז יוצא שסיפור הכיבוש המקראי היה אמור להתרחש בסוף המאה ה-13 לפני הספירה. באותה תקופה המצרים שלטו בארץ ובמקרא אין לכך זכר. במוזיאון בקהיר ישנה אבן שבה נזכרת המלה ישראל לראשונה בכתובים. בנו של רעמסס השני עשה מסע צבאי לישראל וכבש את אשקלון ואת גזר וכתב את הפסוק המפורסם ‘והושם (הושמד) ישראל ואין לו זרע’. זה היה בשנת – 1207 אחרי כיבוש הארץ לפי התפישה המקראית”.

אם לא היה כיבוש, אז מאיפה באו הישראלים?

“מצרים היתה אימפריה גדולה ואדירה ששלטה כאן בכוח ברזל. במאה ה-14 לפני הספירה יש סיפורים על מלכים מקומיים שפונים לפרעה ומבקשים עזרה, אחד נגד השני, ואומרים לו: ‘שלח לכאן 50 חיילים’ – כלומר, זאת היתה הכמות שהספיקה להשליט סדר בארץ. אז איך כמה חי”רי-בירי שבאו מהמדבר כבשו את הארץ? כיבוש צבאי מסודר בוודאי שלא היה. על פי הארכיאולוגיה, הישראלים באו מהסטוק המקומי: הם היו בעצם כנענים, שהפכו לישראלים בתהליך סוציו-כלכלי”.

כל זב ומצורע

לא תמיד החזיק פינקלשטיין בעמדות אלו. “אני זוכר שכשכתבתי את הדוקטורט שלי על ההתנחלות הישראלית בהר, הייתי משוכנע בנכונות התיאוריה של הארכיאולוגים הגרמנים ששלטה אז, שהאוכלוסייה הזאת באה מבחוץ בחדירה שקטה והתיישבה כאן”, הוא אומר. “ואני זוכר היטב, שתוך כדי הסקרים שעשיתי ביו”ש, בשילה ובאזורים בין רמאללה ושכם, חילחלה בי ההכרה שלא מדובר באוכלוסייה שחדרה לכאן אלא במחזורים של אוכלוסייה מקומית שנעה בשטחי הארץ בתהליכים מעגליים. שאין איזה מאגר של נוודים במדבר שמשם הם רצים מערבה, אלא שמדובר בתהליך ארוך, של מאות שנים, שכבר התרחש בעבר, בראשית תקופת הברונזה הקדומה ובתקופת הברונזה התיכונה.

“מבחינתי זה היה חידוש גדול, שהביא אותי למחשבה שתהליכי ההתיישבות בארץ היו מעגליים, שבתקופות של משבר השבטים היו רועים-נוודים ובתקופות של שפע ישבו קבע. מזה הבנתי שאלה היו תהליכים שעברו על האוכלוסייה המקומית, ולא של אוכלוסייה שצעדה בסך ונכנסה לארץ ישראל בדרכי מלחמה או שלום”.

השאלה היא למה כתבו את זה ככה במקרא, מה הרעיון הזה בא לשרת?

“התשובה היא, שכדי להבין את פרשת הכיבוש צריך להסתכל על ממלכת יהודה במאה השביעית לפני הספירה ולהבין שהסיפור משרת את כותבי המקרא, שבאמצעותו פתרו לעצמם את הבעיות הטריטוריאליות של כיבוש ממלכת ישראל”.

אז יהושע בן-נון לא היה קיים?

“את זה אני לא אומר. אולי היו זיכרונות על איזה מצביא או גנרל. מצד שני, הטקסט הזה מספר על משהו שקרה במאה ה-12 ונכתב במאה השביעית, כלומר 500 שנה יותר מאוחר, כשלא עמד לרשותם ארכיון עיתונות ובאותה תקופה עוד לא נכתבה אות אחת בשום מקום, אז לא סביר שיש בסיפור הזה הרבה זיכרונות קדומים”.

וממלכה מאוחדת היתה?

“מספר האנשים שמדברים על הממלכה המאוחדת הוא עצום. מספר האנשים שבאמת מבינים, הוא קטן מאוד. כל זב ומצורע מדבר, אבל רוב הזבים והמצורעים לא מבינים כלום. יש זרם במחקר האומר שדוד ושלמה לא היו דמויות היסטוריות. שהם אגדה. אני לא חושב ככה. יש כתובת מתל דן מהמאה התשיעית לפני הספירה שמזכירה את הממלכה הדרומית בשם ‘בית דוד’. אז סביר שהם היו, אבל השאלה היא אם הם שלטו באימפריה גדולה, ולזה אין שום רמז קל שבקלים. כל העדויות נגד זה”.

ארכיאולוגים והיסטוריונים לא מעטים ממשיכים לחלוק על הקביעה הזאת.”עד לא מזמן באמת היו הרבה התנגדויות נגד התפישה הזאת. היום, לפחות חלק ממתנגדי מסכימים איתי. יש הבדל גדול בטקסט בין סיפורי דוד לבין סיפורי שלמה. כל דמותו של שלמה היא דמות של מלך אשורי: מפואר, עשיר, חכם, רודף נשים ומסעות סחר גדולים, כל כולו אידיאולוגיה כמו דמות מז’ורנל. דוד לא, דווקא משום שהוא מתואר בצורה מורכבת ומסופרים גם הסיפורים הלא נעימים שהופכים אותו לדמות אנושית. ובירושלים, במאה העשירית, על פי הארכיאולוגיה אין שום רמז לפאר ולהדר, ועד סוף המאה השמינית לפני הספירה, עד לתקופה האשורית ואחרי חורבן ישראל, שאז התחילו לזרום לירושלים פליטים מהצפון – היא היתה כפר קטן, נידח ועלוב ולא מבוצר”.

אז הממלכה המאוחדת היא שקר?

“אני לא מאמין בשקרים בהיסטוריה. עיבוד כן, התאמה למטרות דתיות ופוליטיות כן, שקרים לא. זאת אומרת, שאם במאה השביעית לפני הספירה היתה מסורת חזקה בירושלים שהמקדש על הגבעה נבנה בידי מייסדי השושלת, אני לא רואה סיבה לערער על כך. זה לא אומר שהוא היה בניין מפואר וגדול. בעניין הזה אני נמצא בעימות מחקרי קשה: יש עדיין ויכוח על השרידים הארכיאולוגיים. במגידו התגלו שני ארמונות מפוארים. יגאל ידין אמר שהם מהמאה העשירית, מתקופת שלמה, ויכולים לאשש את עניין הממלכה המפוארת, בעוד שאני חושב שהם מהמאה התשיעית לפני הספירה, שבעים שנה מאוחר יותר, מתקופת ממלכת הצפון”.

אם לא היתה ממלכה מאוחדת, גם פילוג לא היה.

“הכפרים בצפון, במאה העשירית, כולם היו כפרים כנעניים. דוד ושלמה שלטו בירושלים וסביר שגם על ההר הדרומי ואולי משהו מההר הצפוני. הם לא שלטו בעמקים הצפוניים ולא בגליל, לכן לא היה פילוג של הממלכה. מראש היו שתי ישויות: צפונית ודרומית, אבל הסיפור המקראי על הפילוג בא לשרת את הכיבוש של יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה. ‘עכשיו נקים את הממלכה מחדש’, אמרו מחברי המקרא לקהל הקוראים שלהם, ‘והיא תהיה לעולם מאוחדת'”.

נניח שאנחנו כנענים

אם בעניין דוד ושלמה מוכן פינקלשטיין להניח את קיומם, אם כי כמלכי ישות קטנה ושולית, הנה בעניין יציאת מצרים הוא החלטי. “אין עדויות שהיינו במצרים, לא הקטנה שבקטנות ולא הזעירה שבזעירות. אין שום רמזים במצרים שבנינו את הפירמידות, לא ארכיאולוגיים ולא היסטוריים, למרות שהמציאות המתוארת במקרא, על הבצורת בארץ ישראל, זאת מציאות נכונה. אנחנו יודעים מהארכיאולוגיה, שבאמצע האלף השני לפני הספירה היתה הגירה של כנענים למצרים, שהקימו מושבות בדלתה של הנילוס ולאחר מכן המצרים גירשו אותם משם. אולי זה הזיכרון הקדום, את זה אני לא יודע. מה שאני יכול להגיד, שהסיפור כמו שהוא מונח לפנינו משרת מציאות מאוחרת. הוא דיבר אל הגולים לבבל ואל השבים מהגולה. הסיפור אמר להם: לא אלמן ישראל, אפשר לחזור, אפשר לחצות את המדבריות האלה, אפשר לכבוש את הארץ מחדש. זה נתן להם תקווה”.

סיפורי האבות, על פי פינקלשטיין, ולדבריו היום רוב החוקרים חושבים כך, הם סיפור פולקלוריסטי על אבות קדומים שכותבי המקרא במאה השביעית לפני הספירה העלו אותם מערפילי ההיסטוריה כדי לחזק את אחיזתם במורשת התרבותית. חיפושים מדעיים אחריהם עלו בתוהו. “האם האנשים האלה חיו בכלל? אינני יודע. אולי כן ואולי לא. הם היו אבות קדמונים והמטרה היתה לייצר מיתוס האומר שיהודה היא מרכז העולם, של ההוויה הישראלית, על רקע המציאות של המלוכה המאוחרת”.

אז אם לא היו אבות, אולי אין לנו זכות אבות?

“אני מאמין גדול בהפרדה גמורה בין מסורת למחקר. לי עצמי יש פינה חמה בלב אל המקרא ואל יפי סיפוריו. כשישבנו בליל הסדר, שתי בנותי, אחת בת11 ואחת בת ,7 לא שמעו מלה על כך שלא היתה יציאת מצרים. כשיהיו בנות, 25 נספר להן סיפור אחר. אמונה, מסורת ומחקר, אלה שלושה קווים מקבילים שאפשר לקיים בו-בזמן. אני לא רואה בזה ניגוד משווע”.

ומערת המכפלה?

“הבניין הוא הרודיאני. הוא נבנה בתקופת הורדוס, מאות שנים אחרי תקופת האבות המקראית. מתחת לבניין יש כנראה קברים קדומים. השאלה היא מה המקרא התכוון להביע בסיפור קניית המערה. הז’אנר שלו מושפע מהתקופה האשורית והבבלית, מן המאות השמינית והשביעית לפני הספירה. הפרק הזה במקרא נכתב כנראה בתקופת שיבת ציון ויכול להיות שיש לו יסודות יותר קדומים, של סוף תקופת המלוכה, ואז המטרה היא לפאר את ממלכת יהודה ולומר שאבות האומה קבורים אצלנו, לא איפה שהיו הישראלים, אלא ביהודה. אם זה נכתב בתקופת שיבת ציון זה עוד יותר מעניין, כי כשהפרסים חילקו את הארץ והגדירו את גבולותיה מחדש, חברון נשארה מחוץ ליהודה. ובהקשר הזה, קברי האבות הם הארץ המובטחת. הם ישבו ביהודה והסתכלו על חברון מרחוק ועיניהם כלו לכיוון השאיפות הטריטוריאליות שלהם.

“יום אחד, בזמן הנסיגה מחברון, הלכתי למערת המכפלה עם הרב מנחם פרומן מתקוע, במסגרת תוכנית טלוויזיה, והסברתי שם שהבניין הוא הרודיאני, ועמנואל רוזן, המנחה, שאל את פרומן מה יש לו להגיד על כך, אז פרומן אמר: ‘זה מעניין מאוד, הוא איש מדע, אני מניח שהוא יודע על מה הוא מדבר’. רוזן לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, הוא חשב שפרומן ירביץ לי, אבל הוא אמר: ‘מה אתה רוצה, שאני אשחק פה בשעון זמן? לי מספיק שהוא אומר שאנשים התפללו כאן בתקופה ההרודיאנית. אם היה אומר שזה עומד כאן מימי הביניים, או לפני 700 שנה, גם היה מספיק לי’. אני כל כך הזדהיתי איתו שם שכמעט נפלתי על צווארו, כי דברים של תרבות וזהות לא נמדדים בשעון עצר ולא עובדים בקצב של הפוליטיקה”.

אין חשש שהתיאוריה שלך תשרת את שוללי הטיעון הציוני?

“הוויכוח על זכותנו על הארץ הוא מגוחך. כאילו שיש באיזשהו מקום בז’נווה ועדה בינלאומית ששוקלת היסטוריות של עמים. באים שני עמים, אחד אומר: ‘אני כאן מהמאה העשירית לפני הספירה’. בא השני ואומר: ‘לא, הוא משקר, הוא כאן רק מהמאה התשיעית לפני הספירה’. אז מה, יגרשו אותו? יגידו לו לארוז? בכל מקרה, המורשת התרבותית שלנו הולכת אחורה אל התקופות האלה, אז כל הסיפור הזה הוא קשקוש. היתה ירושלים והיה בה מקדש והיא סימלה את המאוויים של היהודאים שחיו כאן ולאחר מכן, בתקופת עזרא ונחמיה, של היהודים. זה לא מספיק? כמה עמים הולכים אחורה עד למאה התשיעית או העשירית לפני הספירה? ונניח שלא היתה בכלל יציאת מצרים וממלכה מאוחדת גדולה ומפוארת לא היתה קיימת, ואנחנו בכלל כנענים. כך שמבחינת הזכויות, אנחנו מסודרים”.

שבע שנים סוערות
פרופ’ פינקלשטיין, בן ,54 לא חלם להיות ארכיאולוג בילדותו ולא אסף שברי עציצים כדי להדביקם. אחרי השירות הצבאי הוא נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים ללמוד יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה וגם, כברירת מחדל, לאוניברסיטת תל אביב, לחוג לארכיאולוגיה וגיאוגרפיה. “זה התגלגל ככה כמו הרבה דברים בחיים”, הוא אומר. “לא מהשנייה הראשונה התאהבתי בארכיאולוגיה. לאט לאט זה תפס אותי עד שהחלטתי לעשות תואר שני”.

גם את הדוקטורט עשה פינקלשטיין בתל אביב ואחר כך למד באוניברסיטת שיקגו, בהרווארד ובסורבון. מבחינה מקצועית הוא עומד היום בחזית קבוצת החופרים במגידו, השוללים את האפשרות שהארמונות שנחשפו שם הם מתקופת הממלכה המאוחדת. “הקונסטרוקציה של זיהוי השכבות של הממלכה המאוחדת כתובה על קרח. הכל טיעונים מעגליים, שבסופו של יום מתבססים על מקור אחד: פסוק בספר מלכים א’ האומר ששלמה בנה את חצור, את מגידו, את גזר ואת ירושלים. זו הקונסטרוקציה הידינית, והיא שגויה. אי אפשר לשפוט את ידין על כך, כי באותה תקופה כולם חשבו כמוהו. אני לא הסכמתי לכך וב-’96 פירסמתי את זה בעיתון מקצועי באנגליה, ושבע השנים האחרונות היו שנים סוערות. עד עכשיו מאבק בלתי פוסק”.

הוא אינו רוצה שיחשבו שהוא מהרס להכעיס, רק כדי לזכות בכותרת טובה. “אני לא איזה ניהיליסט שינקינאי גויי”, הוא מדגיש. הוא נולד בפתח-תקווה וגדל במשפחת איכרים. משפחת אמו הגיעה לכאן ב-,1860 ומשפחת אביו לפני שמונה עשורים. “אז מה, אני אלך מכאן? לאן? לגרודנו? לא רוצה ללכת לשם”, הוא אומר. “אולי בבוסטון או בפאריס יותר נעים ושקט, אבל אם אתה חי כאן, אז לפחות אתה צריך להיות חלק מהחוויה ההיסטורית המתמשכת ולהבין את עוצמתה. אם אתה רק חי פה בגלל המסיבות על שפת הים ביום חמישי בערב, אז יותר טוב שלא תחיה כאן, כי זה מקום מסוכן. מי שחושב שתל אביב זה סוג של גואה החמיץ את העניין בגדול”. *

הכל בגלל פסוק אחד

בארכיאולוגיה של ארץ ישראל מדברים על שתי אסכולות. הדומיננטית היא גם השמרנית ומשתייכים אליה רוב הארכיאולוגים, ובראשם הירושלמים והאמריקאים. כולם תלמידיו של ויליאם פוקסוול אולברייט, הארכיאולוג האמריקאי הגדול שייסד בתחילת המאה ה-20 את הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. פרופ’ יגאל ידין היה תלמידו המובהק. חברי הקבוצה הזאת מתייחסים אל התיאור המקראי כבסיס להיסטוריה הישראלית הקדומה, ומשלבים ומתאימים את הממצאים הארכיאולוגיים לכתוב בתנ”ך.

הקבוצה השנייה היא מיעוט, שהתגבש בעיקר באוניברסיטת תל אביב, וחבריה חשים שבמקום שיש ממצא ארכיאולוגי המערער על הטקסט המקראי, יש לתת לו עדיפות בכתיבת ההיסטוריה. גם בקבוצה התל אביבית הקטנה יש דעת שונות. לעומת מרכזיותה של הארכיאולוגיה על פי פינקלשטיין, טוען עמיתו, פרופ’ דוד אוסישקין (נכדו של המנהיג הציוני מנחם אוסישקין), שהארכיאולוגיה מוגבלת, ואילו הסיפור המקראי בעייתי מצד אחד ועומד בזכות עצמו מצד שני, כך שקשה לשלב בין השניים.

“ידין בא למגידו ואמר ששלושת השערים שהתגלו שם שייכים לתקופת שלמה, כי בספר מלכים א’ כתוב ששלמה בנה את חצור, את מגידו, את גזר ואת ירושלים”, אומר אוסישקין. “כל האולברייטינים מקבלים את ההנחה הזאת עד היום, ורק מיעוט קטן אומר שנקודת המוצא היא השער ולא הפסוק. כאשר בודקים את השער מגיעים למסקנה שהוא מתקופה מאוחרת יותר, אבל אז נשאלת השאלה מה עושים עם הפסוק. אבל זה כבר לא נוגע לארכיאולוגיה”.

אז מה עושים עם הפסוק?
“אני בדעה שארכיאולוגים צריכים להתעסק בארכיאולוגיה, והמקראיסטים צריכים להתעסק במקרא. אלה שני תחומים נפרדים לגמרי. בנושאים הארכיאולוגיים אני ופינקלשטיין בדרך כלל בדעה אחת. ההבדל הגדול בינינו הוא בהתייחסות למקרא. אני לא בטוח שלארכיאולוגיה יש השלכה חזקה על הבנת המקרא. הארכיאולוגיה מוגבלת מאוד. אני לא אומר שהסיפור המקראי נכון, אבל אני אומר שזה לא צריך להפריע לי להמשיך לקרוא את התנ”ך כמו שקראתי עד היום. אני קורא לעצמי ‘טכנאי’. אני אומר שארכיאולוגיה היא טכנאות, ופינקלשטיין, ארכיאולוג מצוין, מנסה לתקן את המקרא באמצעות הרקע הארכיאולוגי שלו”.