סיקור מקיף

האבקות בספרות חז"ל

מדוע התייחסו חז"ל בשלילה להאבקות אך המונח אתלט היה חיובי, ומה גרם להחלטה לאסור האבקות בשבת

ההאבקות תפסה מקום מרכזי ומיוחד במינו בספורט היווני הקדמון. היא נמשלה לאמנות ולאומנות גם יחד, כשבה באה לידי ביטוי ערכיות ה"איידוס", כלומר השילוב הקלאסי של גוף ונפש. היוונים פתחו שני סוגי האבקות, האחת – עילית, כשהמתמודד, שהטיל את יריבו שלוש הטלות נקיות על גבי הקרקע נחשב למנצח, והשניה – שילוב די ברוטאלי בין האגרוף להאבקות, כזה שנקרא בשם "פאנקרטיון" (קרב כולל), בבחינת קרב חופשי, שלמעט פגיעה באברי הפנים (עיניים, אזניים ואף), מותר היה לעשות הכל כדי להתעטר בזר הניצחון.
הסוג הראשון, העילי, הנקי, הוא-הוא שנערץ על ידי הסופרים היווניים וזכה לתהילה בחיבוריהם.

הספורט היווני, ובגלגולו ההלניסטי, נקלט כמעט בכל חברה מקומית, ובעיקר העירונית והאריסטוקראטית, שעליה שלטה האימפריה ההלניסטית, ועם ישראל הקדמון נחשף לתרבות גופנית זו, "הציץ-ונפגע", ועוד-איך "נפגע".

הספרות החיצונית היהודית, כזו שנכתבה בתקופת בית שני, מעידה, אם כי עדיין ברמיזה ובלשון אליגורית, על היחשפותה של החברה היהודית לפעילות הגופנית היוונית-הלניסטית, כחלק בלתי נפרד ממה שקרוי בשם התיוונות, או הלניזציה. הביטויים האליגוריים המשוקעים בספרות חז"ל, מעידים, כאמור, על הטמעה תודעתית חיובית של הספורט היווני בוורידי האוכלוסיה המתיוונת בעיקרה. וזאת ראוי לציין, כי תופעות לשוניות אליגוריות זוכות לשימוש רק כאשר הן מהוות אספקלריה להטמעת האירוע או התהליך (ובמקרה זה הפעילות הגופנית).
ולמה הדבר דומה, ובמשמעות המודרנית? לשימוש מושאל של מונחים ומושגים מעולם הספורט, הבהירים לציבור המקומי, בעיקר דרך התקשורת, כמו "הדקה ה-90", "פסק זמן", "מתחת לחגורה", "לדרבי חוקים משלו" ועוד. וכאשר מזומנים אנו לביטויים ספורטיביים בעידן הקדום, כשלא היתה אז עיתונות, ולא טלוויזיה, ולא אינטרנט, אזי נוכל לשער כי ציבור הקוראים, או המאזינים לדברי הדרשן, ייחשפו לביטוי ספורטיבי, חזקה עליהם שצפו בו ואף נטלו בו חלק פעיל.
בספר מקבים ד' בולט, מתוך מבחר המטאפורות הרלוונטיות, תיאור דמותו של אלעזר, אשר מאבקו הנפשי והפיזי מול מעניו, מוצג כסצינה הלקוחה מעולם ההאבקות, כגון: "אבל הוא (אלעזר) נשא את הייסורים ומאס בלחץ וסבל את ההתעללות, וכאתלט משובח הנאבק, התגבר הזקן על מעניו".
לכאורה אין הפסוק הנידון, מעבר לתיאור הדרמטי של המאבק, מלמד דבר חשוב, אלא שיש לבחון היטב את השימוש בביטוי "אתלט". התיבה "אתלט" ביוונית משמעה ספורטאי מתאבק המתחרה על פרס ("אתלון") ומתייסר היטב בדרך ארוכה על מנת להשיגו. הצמדת התואר האתלטי לאלעזר הינה משמעותית, ובוודאי מלמדת על מודעות הצופים-המאזינים-הקוראים לתופעה זו. זאת ועוד, למרות שהספורט היווני היה מאוד הישגי, הרי לא פעם ולא פעמיים זכה דווקא המתמודד שלא קבל פרס ליוקרה ותהילה מכיוון שהזיע היטב כדי לזכות בפרס, בעוד שמתחרהו השיג את הפרס בקלות יחסית.

הביטוי "אתלט" מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל, אות למידת ההשפעה של האתלטיקה היוונית על היהודים, והוא, על-פי רוב במעמד של אליגוריה מוצג באור מאוד חיובי. אחד המדרשים לשם דוגמה, בבואו להמשיל את מאבק יעקב עם ה"מלאך", מתנסח כך: "משל לאתליטיס, שהוא ומתגושש עם בנו של מלך" (בראשית רבה עז, ב). במדרש אחר ממשיל רבי שמעון בר יוחאי " … לשני אתליטין, שהיו עומדין ומתגוששין לפני המלך. אילו רצה המלך, פירשן, ולא רצה לפרשן, נתחזק אחד על חברו והרגו, והיה צווח ואומר: מאן יבעי דיני קדם מלכא (כלומר, מי יביא את צדקתי-את משפטי לפני המלך" (בראשית רבה כב, כג). קשה לפסוק כאן, האם מכוונים הדברים למתאבקים ממש ואולי לשני לוחמי זירה, גלדיאטורים, שעמדו לפני האורדליה ("דין שמים"), כשהמנצח הוכרז כזכאי בדין.

במקום אחר מספר רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), מראשי הסנהדרין שבטבריה, מי שהיה בעצמו אתלט מקצועי שנאבק על שכר: "משל לשני אתליטין, אחד חלוש ואחד גבור. ניצח הגבור לחלוש ונטל עטרה בראשו". בטקסט זה מופיע, לצד השימוש בביטוי "אתלט", העטרה, הדיאדמה, שהוא הזר שהיו קולעים לראש המנצח, שאין מכובד ממנו כדי להציג את השלמות האתלטית. ריש לקיש, שהיה, כאמור, בקי בתחום הפעילות הספורטיבית, רומז לנוהג המקובל בהאבקות היוונית, והוא העדר הפרדת משקל בין המתמודדים ("גבור" מול "חלוש") מחד והשימוש בטכניקות שונות על מנת להתגבר על הפרש המשקלים.

באם היינו מסתפקים במקורות הנ"ל בלבד, קשה היה להוכיח כי היהודים אכן התעסקו בענף הספורטיבי של ההאבקות. ברם, עדויות תנאיות ותלמודיות, מפריכות, כפי שנראה להלן, חשש היפותטי זה.

המשנה פורשת בפנינו קטע, שממנו ניתן להוציא כמה מסקנות מענינות בנידון. וכך היא מעידה: "סכין (את הגוף בשמן בשבת) וממשמשים בבני מעיים (כלומר, מעסים את הבטן), אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין לקורדימה, ואין עושין אפיקטוזין (הקאה יזומה, מעושה)" (שבת כו, ו).
לפנינו, נא לשים לב, רשימת הפעילויות השונות של מתאבקים, קודם עלייתם לזירה, למיתחם ההתגוששות: נוהגים היו לסוך את גופם בשמן, הן כדי להבליט את שריריהם ובעיקר להקשות על היריב ללפות אותם ולהפעיל כנגדם טכניקה ממעידה. לאחר התחרות היו נוהגים להסיר מעל גופם את המעטה השמנוני של בלילת שמן, חול וזעה, וכפי שידוע בנוהג היווני של "התגרדות". סופר יווני ידוע בשם לוקיאנוס סמוסאטוס כותב: "קצתם של המתאבקים היו לופתים וממעידים זה את זה, וקצתם חונקים זה את זה, מתאבקים ומתלכלכים בבוץ, ומשהם מתפשטים (לאחר התחרות), הם מתחילים לסוך את בשרם ולגרד זה את בידידות רבה" (אנאכארסיס, 1883).
בהקשר זה מעניין לציין, כי באחד הנוסחים של משנה זו מופיעה המילה "פילומה" במשמעות של בוץ, ומשעה שחכמי המשנה אוסרים להתרחץ בבוץ בשבת, הם מכוונים, כך דומה, את דבריהם, לענף ההאבקות שנקרא בשם "פנקרטיון", אשר התנהל על גבי אדמה תחוחה ובוצית.

המושג "קורדימה", או בגרסה אחרת, מדוייקת ורלוונטית יותר ("קירומא") מכוון לזירת ההאבקות היוונית. פלוטארכוס כותב ומזכיר יחדיו את ה"פאלוס" ואת ה"קירומה" כביטוי סמלי לבלילה של שמן, טין, אבק ושעווה.

התיבה – "ואין עושין אפיקטוזין" – המופיעה במשנה ועניינה הקאה מאולצת, כרוכה בהרגליהם של האתלטים המתאבקים. הקאה זו נועדה לפקח על משקל הגוף, ועד למידה כזו שסנקה הרומי עוקץ את המתאבקים ומכנה אותם "מקיאים בזויים". ההקאה נועדה גם להרגיע את הקיבה לאחר אכילה מרובה, מיותרת ואף מסוכנת לפני ההתמודדות בזירת ההאבקות.

החשוב מכל בענייננו הוא דווקא האיסור התנאי לבצע את כל הפעילויות הללו, קל וחומר כשהן נעשות בשבת. האיסור מצביע לא על הגבלת צפיה, אלא על מעורבות ממש בזירת ההאבקות. יתירה מזו, אלמלא היה מדובר בתופעה לא היו טורחים חכמי הסנהדרין לשים גדר וסייג לאיזשהו אירוע איזוטרי. ומדוע בשבת? מכיוון שזהו יום המנוחה בקהילה היהודית, ולאור ההשפעות היווניות, בחרו חלק מתושביה למלא תוכן פיזי את זמנם הפנוי. חלקם, כאמור, כפי שהצבעתי על כך באחד ממאמרי הקודמים, בחרו לשחק באותו יום בכדור.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

13 תגובות

  1. לנקודה שלום

    ראשית – אמנות הינה תרבות (art) ואילו אומנות היא מקצועיות ומיומנות (skillfulness, dexterity)

    שנית – קודם להיותו תלמיד חכם וחבר סנהדרין (טבריאני) נודע ריש לקיש כמתאבק בזירה, ומה שמעניין הוא שחז"ל כלל לא התייחסו לכך בהסתייגות או בהתכחשות. גם בהיותו חבר סנהדרין, ומהבולטים שבהם, נהג לשבח את הפעילות הגופנית, מה ששרד, בין השאר, מהשיחות בינו לבין הקולגה המפורסם שלו רבי יוחנן בר נפחא.

  2. לנועם לוי שלום

    חז"ל גם לא התנגדו לשאר הפעילויות הספורטיביות, למעט אלו שהתקיימו בשבת. עם זאת, כאשר הפעילות הגופנית המסויימת הפכה לנפוצה, כמו המישחק בכדור, נאלצו חכמי הסנהדרין להשלים עם התופעה, אלא לשים לה מספר סייגים בבחינת אי-אובדן השליטה.
    בעניין הריצה מגיבה ספרות חז"ל בהסתייגות, בהנחה שמדובר על הפעילות בשבת, ומאידך, כדי להימנע מעשיית "פסיעה גסה", התירו החכמים, בבחינת שביל הזהב הפשרני את ההליכה בשבת, ויצא מכאן איפוא, שנושא ההליכה, מה שיתפתח רק בתקופת ימי-הביניים המאוחרים, הומלץ מאות שנים קודם לכן בספרות חז"ל.

  3. לאלי שלום

    אמנם מדובר על אליגוריה, אך ההקשר של הקונטקסט מעביר אותנו לפסים ברורים של הפעילות הגופנית, ודווקא האליגוריה היא-היא החשובה. ברור לנו, לשם דוגמה, מדוע משתמשים בביטויים כמו "פסק זמן", "הדקה ה-90", "זמן פציעות", "מכה מתחת לחגורה" ופעם אפילו "אופסייד", ואין משתמשים במחוזותינו, בשונהב למשל ממקומות אחרים, בהם משתמשים בביטויים הלקוחים מעולם הבייסבול, הגולף, הראגבי, הפוטבול האמריקאי ועוד.

  4. לגוגיל שלום

    ראשית – מדובר על ה-upright wrestlingשכלל לא היתה אכזרית, והניצחון הוקנמה למי שהטיל את יריבסו על גבי הקרקע בעזרת הטלות נקיות.

    שנית – ההאבקות העילית היתה הפופולארית ואף המוערכת מכל.

    שלישית – כלל לא התייחסתי לרצועות המתאגרפים מכיוון שעסקתי בהאבקות הנפוצה, ובוודאי שלא בפנקרטיון.
    מאין שאבת את הזיקה בין רצועות התפילין לבין רצועות המתאגרפים?

    רביעית – שימון הגוף נועד בעיקר להגנה על האיברים, ולא רק מפני חבטת היריב, אלא מפני נזקים פיזיולוגיים עצמיים.

    חמישית – אין, ובמקרה זה, זיקה לאיסור על בסיס אלילי-פגאני.

  5. אבי בליזובסקי!
    לדעתי רצוי באתר זה להשמר ממאמרים הרחוקים מאוד ממדע- המורכבים בעיקר מספקולציות של אנשי מדע.
    אני קורא מאמרים רבים באתרך ומשכיל מהם מאוד!
    לצערי לא יצאתי נשכר ממאמר זה בשום ידע נוסף-ולא בגלל שאני בעל ידע רב בנושא.
    למשל-
    1.לא מצאתי במאמר שום הוכחה או הבהרה שחז"ל התנגדו להאבקות!
    2.בחלקו האחרון של המאמר כמדומני שהכותב מנסה להוכיח שחז"ל ניסו להרחיק את בני ישראל מהאבקות ע"י שפסלו כחילול שבת מעשים שנעשים סביב הזירה.
    מהיכרותנו עם דת ישראל כלל לא בטוח שהכותב מזהה נכונה את הסיבה והמסובב-
    בהחלט יתכן שמשום שמעשים אלו נחשבו מלאכות אסורות חז"ל התנגדו להאבקות בשבת!

  6. התיאור : ”אבל הוא (אלעזר) נשא את הייסורים ומאס בלחץ וסבל את ההתעללות, וכאתלט משובח הנאבק, התגבר הזקן על מעניו“, מעיד בין היתר על הנהנתנות ( עד כדי אטימות ) , שאפיינה אוכלוסיות מבוססות בעיקר , בארצות התרבות ההלניסטית ( כולל ישראל ) , בצופה בסוג של תחרות אלימה עד כדי התאכזרות , מה שהוביל בסופו של דבר לקרבות אכזריים עוד יותר אצל הרומאים ; וזאת כאשר בארץ סבלה החברה היהודית מפיצולים לכיתות ולקבוצות שהתוצאות ( המחיר ) שלהן בין היתר : השתלטות מתיוונים על משרת הכהן הגדול , הקמת הנצרות , ולבסוף הגרוע מכל : חורבן הבית .

  7. פטור בלר כלום אי אפשר.

    1. היו שלושה סוגי האבקות ולא שניים (פאלה, פיגמציה, והשילוב פאנקרטיון)
    2. דווקא הפאנקרטיון היה הפופולרי מכולם.
    3. הסוג ה"עילי" (מאיפה הבאת את התרגום? מ קאתו פאלה?) היה גם הוא אכזרי.
    4. הספורט היווני בכלל והאולימפי בפרט היה אכזרי (מזנק שזינק לפני הזמן הוכה נמרצות ולא הזכרתי את מירוצי הסוסים ועוד…)
    5. סיבה נוספת למשיחה ולא פחות חשובה היא שמירה על חום הגוף (ע"ע חניבעל בחציית האלפים)
    6. חז"ל שמו גדרות לאירועים הרבה יותר איזוטריים (ביצה שנולדה ביו"ט או תנורו של עכנאי כמשל)
    7. הסברה היותר מתקבלת שאסרו זאת היא עבודת האלילים שהתלוותה לכך, שהרי כל הקרבות הוקדשו לאלים.
    8. פלא בעיניי שלא ציינת את רצועות התפילין שהיו המתאגרפים כורכים 🙂
    אולי בפעם הבאה תוכל להתייחס לכך
    http://www.ilguerriero.it/pugilato/articoli/pygmachiapugilatus.htm

  8. מדוע מציג דר. שורק את ריש לקיש כאחד שהיה מתאבק בזמן שהיה יושב בסנהדרין?
    הוא פטר עצמו במילה "היה" כאילו שלא ידע שיש לכך מספר משמעויות.

    היה צריך לכתוב בבירור היה בעברו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן