ב-22 למרץ “נחגג” יום המים הבינלאומי, אך אין ספק שלא מדובר בחג – שכן בעולם כולו מצב המים הראויים לשתייה בכי רע.
בעבר כבר התייחסתי לבעיה שחוזרת ועולה באופן קבוע ומתמשך:
- גם האו”ם קובע – חייבים למצוא פתרון לבעית המים בעולם
- פרוייקט מיוחד לאתר הידען: מיפוי בעיות המים בעולם
הספקת המים בעולם הולכת ומידלדלת לרמה נמוכה עד כדי סיכון. כיום חיים כשני מיליארד אנשים באזורים בהם חסרים מים והצפי הוא כי עד שנת 2050 מספר הצמאים יגיע לכשלושה מיליארד. ככל שגדלה האוכלוסייה יש צורך ביותר מים לצריכה אישית אבל יותר מכך לצריכה לתעשיה ולחקלאות (כאשר חלק נכבד נדרש לגידול ועיבוד בשר). בו בזמן מתרבות תקופות היובש והבצורת שגורמות לירודת מפלס במאגרים.
סוגיית חוסר המים בקייפטאון בדרום אפריקה הפכה לדוגמא למצב הקשה בו נמצאות אוכלוסיות וערים רבות ברחבי העולם. אם המצב בקייפטאון מפורסם הרי שראוי לדעת כי בכמה מהערים הגדולות בעולם כגון ג’קרטה, סאן-פאולו, מקסיקו-סיטי עומדים התושבים בפני מצב דומה – כלומר הקצבת כמות המים לשימוש יומי ועד כדי חוסר במים.
כאשר רק 2.5% מהמים בעולם הם “מתוקים” שמצויים בנהרות, אגמים ואקוות, אבל מזה רק אחוז אחד זמין לשימוש – מתברר הקושי הרב. השאלות שנשאלות הן איך ומדוע הגענו למצב של חוסר במים ואיך ניתן לתקן את המצב ולמנוע את החוסר בעתיד.
מסתבר כי האדם “התמחה” בפגיעה במקורות מים וזיהומם. כריתת יערות מהווה אחת הפעילויות היותר פוגעניות שגורמת לחוסר מים. לכן ברור שיש לעצור את הכריתה ולחדש או לנטוע יערות שיאצרו מים וכך גם ימנעו שטפונות-בוץ והרס שטחים פתוחים.
הידרולוגים מבחינים בין שטחים אפורים שהם תשתיות כמו סכרים ותעלות, לבין שטחים ירוקים כגון חורשים, שטחי עשב, או שטחים לחים, מכאן שאחד הפתרונות הוא תיגבור השטחים הירוקים בערים וסביבן.
חורשים ושטחים ירוקים מהווים אזורים שסופגים מים וכך מונעים זרימות עיליות, המים הנספגים מגיעים לאקוות שמתחדשות. לסרוגין, בגלל ההתחממות יש יותר ארועים של סופות גשם שגורמות לשטפונות סיכור ואיגום מי שטפונות (גם מכבישים בערים) יהוו מקור חשוב להספקה.
ייעור הוא רק דוגמא אחת לאופן שבו ניתן לשחזר את משאבי הטבע וכך לשפר את אספקת המים. תמיכה, חידוש ושחזור הסביבה הטבעית תהווה רק חלק מפתרון כללי לבעיית המים. על כך יש להוסיף ניהול נכון של המים הזמינים. למשל, יש הוכחות ששטחים-לחים וירוקים מהווים מקור זול ובר-קיימא להעשרת אקוות, יותר מתשתיות ״אפורות״ כמו סכרים או תעלות.
מים שניגרו משטחי חקלאות או משטחים עירוניים “נגועים” במזהמים. תשתיות ירוקות כמו פסי צמחיה נטועים לאורך נחלים ונהרות מהווים מסננים שמשפרים את איכות המים. בערים שסובלות מהצפות מוזרמים המים לים (כמו למשל בערי החוף אצלנו), וזה בזבוז שכן ניתן להקל על הנזק ע”י תעלות עם גדות נטועות שיפנו את המים לשטחי ניקוז שיהפכו לשטחים-לחים.
אין ספק כי מים (זכים) מהווים את אחד המשאבים היותר חשובים בעולמנו. יש להכיר בעובדה כי הצורך להגן על אוכלוסיות מצמא מצוי בסביבה הטבעית.
היחסים בין האוכלוסייה האנושית לסביבה הטבעית אינם קלים. הכניסה לתקופה האנתרופוגנית (Anthropocene) – בה האוכלוסייה האנושית מהווה כוח משמעותי בייצוב (או הרס) הסביבה הטבעית – ניכרת גם ובעיקר ביחס למים. ההתערבות האנושית מורגשת בכל המערכות (ההידרולוגיות) המחזוריות של המים. שינויים בשימוש בקרקע גורמים להתאדות שמשפיעה על ריכוזי המים באטמוספירה, שאיבת יתר מאקוות גורמת להמלחתן, שימוש לא מושכל במים בתעשייה גורם לזיהום מקורות מים, שינויים במבנה הטופוגרפי של שטחים גורמים לשטפונות וכך הלאה והלאה ממשיכים השינויים הפוגעניים וגורמים לפגיעה במשק המים.
מה ניתן לעשות ואיך אפשר למתן את בעית חוסר המים? מי גשמים שמגיעים לקרקע מושפעים מפעילות אנושית כמו חקלאות או תשתיות שמשפיעות על כמות ואיכות המים הזמינים. הגישה הנכונה היא לעבוד עם הטבע, כדי לנהל את מערכות המים שכן יש הכרח באיזון השימוש והדרישה למים באופן שיהיה בר-קיימא.
אמנם אין לאדם אפשרות לשלוט בסופות אבל יש אפשרות וצורך לשפר מערכות סביבתיות כמו למשל הכנת שטחים-ירוקים “ספוגיים” שיקלטו מים סביב ערים וכך תופחת סכנת השטפונות ומשק המים ישתפר. תשתיות-ירוקות כמו פארקים/גנים משפרות את המיקרו-אקלים ביישובים ובכך משפרות את איכות החיים של תושבים.
אנחנו נמצאים, כאמור, בתקופה גאולוגית חדשה שהוגדרה כאנתרופוגנית. כדי שתקופה זאת לא תמשיך להיות הרסנית לסביבה ולאדם, כדי לאפשר את המשך הקיום של החברות האנושיות בתנאים סבירים וללא המשך הפגיעה בסביבה, יש צורך חיוני ודחוף לנהל את מערכות המים ויש צורך בשילוב חכם של תשתיות ירוקות ואפורות. כמו כן ראוי לשלב ביוטכנולוגיה לטיהור מים שזוהמו בשפכים וכך לתגבר את כמויות המים הזמינים לשימוש.
ניהול מערכות מים יהיה תמיד תלוי גם בפוליטיקה, לכן אחת המטלות החשובות ב”חג” המים הבינלאומי היא חינוך מנהיגי העולם בצורך החיוני ובחשיבות העילאית של המשאב הטבעי שנקרא מים.
אחרי כל זאת, אחת הדרכים היותר נכונות לשיפור משק המים העולמי תהיה – שליטה באוכלוסייה האנושית למען הסביבה, במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסייה האנושית!
