בתגובה לאחד ממגיבי מאמרי “נכרים עליך ישראל” (יוני 2006), שהתעניין לדעת את מוצאם של מספר עמים שחיו פה באזור, הרי בקצרה הדברים הבאים.
ד”ר יחיעם שורק
בתגובה לאחד ממגיבי מאמרי “נכרים עליך ישראל” (יוני 2006), שהתעניין לדעת את מוצאם של מספר עמים שחיו פה באזור, הרי בקצרה הדברים הבאים.
ראשית תולדותיו של עם ישראל סיקרן מאז מעולם את בכירי ההיסטוריונים הן מטעמים אינטלקטואליים, הן מסיבות דתיות (ראשית הנצרות), הן ממניעים קולוניאליסטיים ואפילו מסקרנות גרידא לנסות ולפצח את חידות התנ”ך.
חוקר אמריקאי ידוע בשם אולברייט, המכונה בשם “אבי הארכיאולוגיה המקראית” החזיק בטענה כי התנ”ך מקודש גם מהנימוקים ההיסטוריים הצרופים, ויש להתייחס אליו כאל “דברי אלוהים חיים”, והוא אף ראה את תקופת האבות (אברהם, יצחק ויעקב הידועים) כמין יסוד על-קדמון, שממשיכיהם, ואפילו מוחשית-ציורית הינם הבדואים, שוכני האהלים, הרועים והנודדים, של ימיו.
חוקר זה פיתח את הרעיון, זה ששאוב, כמובן, מסיפורי המקרא, כי סיפורי האבות הולמים נדידה של קבוצות אוכלוסיה ממסופוטמיה (בין הנהרות) מערבה ודרום-מערבה לכיוון כנען, וקרא לה (לאותה נדידה) בשם “ההגירה האמורית” של שלהי האלף השלישי לפנה”ס.
תיאוריה זו הזינה את יצירתה של אסכולה שלמה ורחבה, שנאחזה, כמעט בצפרניים מעוקלות, בבשר המקרא וסרבה להרפות ממנו. וזאת, עד לגילויים הארכיאולוגיים שהפריכו תיאוריה זו בדבר “ההגירה האמורית”.
או-אז התגלה דווקא מחקרו הישן והטוב של המלומד הגרמני יוליוס וולהאוזן כאמין, יסודי ורציני. חוקר זה טען כי סיפורי האבות התנסחו מאוחר מאוד, מאות רבות של שנים לאחר “תקופת האבות”, והכוונה לשלהי העידן הישראלי/שומרוני והיהודהי, כדי לשרת מטרות שונות – מלכותיות/ממלכתיות.
החיבור המעניין בין מחקרי וולהאוזן והנתונים הארכיאולוגיים שמטו את הבסיס מתחת להענקת האמינות לכתבי המקרא הקדומים (בהיבט ההיסטורי הצרוף), והיסטוריונים שונים, בני המחצית השניה של המאה העשרים, החלו להיצמד לנתונים הארכיאולוגיים שנחשפו, שאין כמותם כדי לאשש תיאוריות חדשות.
שני חוקרים בעלי שם, ישראל פינקלשטיין הארכיאולוג וניל אשר סילברמן ההיסטוריון, פיתחו לפני כמה שנים את התשתית הארכיאולוגית-היסטורית על יסוד הנתונים הארכיאולוגיים והמחקרים ההיסטוריים המאוחרים, שעליה בנויה הגישה ההיסטורית המודרנית המתייחסת לתקופת המקרא. לדידם (עיינו בספר של השניים – “ראשית ישראל” בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2003) כל נושא יציאת מצרים, ולפחות בהיבט הסרגל הכרונולוגי – אמצע המאה ה-13 – לא היה ולא נברא, אלא משל הוא ואמירה מגוייסת, מאוחרת. אף סיפורי הכיבוש וההתנחלות של יהושע אינם אלא גירסה מאוחרת, בת המאה השביעית לפנה”ס, פרי יוזמת בית המלוכה היהודהי – המלך יאשיהו (ואני מוכן להניח את שתי ידי ולהישבע כי “יהושע” ו”יאשיהו” חד הם), שנועדה להנציח מפעלים ממלכתיים של השתלטות מחודשת על אזורי “יהודה” ו”ישראל”.
נותרנו איפוא “תקועים” בין קפלי השאלה: מיהו ישראל? מהו מקורו?
על-פי התיאוריה הפינקלשטיינית, המקובלת כיום על דעת החוקרים המודרניים, יש לחזור אל הכתובת המפורסמת, לאסטלה (לוח ניצחון) של פרעה מרנפתח (1211-1223 לפנה”ס), המתוארכת לשנת 1207 לפנה”ס. בכתובת זו מנציח פרעה, בגאווה, את מסע המלחמה שלו בארץ כנען, כדי לשמר את השליטה המצרית באזור, כזו שנתרופפה בימי אביו רעמסס השני, וכך הוא מתאר זאת: “המושלים השתחוו ארצה באומרם שלום. אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות (ארצות חוץ). נרפתה תחנו, שקטה חת נבוזה כנען בכל רע. לוקחה אשקלון, נתפסה גזר, ינועם היתה כלא היתה, ישראל הושם, אין לו זרע …”. זו הפעם הראשונה שנזכר השם/הביטוי/המונח “ישראל” בכתובת ארכיאולוגית ובנוסח טראגי – השמדה טוטאלית, או סמלית – ספיגת מכה צבאית וכלכלית קשה. בכל מקרה, לאור האנאלוגיה המתבקשת, מדובר על אזור גיאוגרפי מצומצם, נאמר כמו ינועם, גזר ואשקלון, בבחינת עיר קדומה, אשר הביעה התנגדות לשלטון המצרי ואולי אף גילתה סימני מרידה. מכתה, כאמור, היתה קשה ומכאיבה.
בתעודות מצריות קדומות נזכרות שתי קבוצות אתניות אחרות. האחת, המונצחת במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה”ס, הנקראת בשם “עפירו” (“ח'בירו”/”ח'פירו”) שהציקה הן לכנענים והן למצרים. היו שטענו פעם, על שום הסמיכות הלשונית, כי אלה ה”עברים” הקדמונים (“עפירו”-“עברים”). קבוצה זו התאפיינה כטורדנית, לוחמנית ואף שודדנית.
הקבוצה השניה, המתוארכת למאה ה-12 לפנה”ס – ימי המלך רעמסס השלישי, נקראה במקורות המצריים בשם “שאסו” (השי”ן מנוקדת בפתח והו”ו מנוקדת בשורוק). הללו היו רועים-נוודים, שפעלו באזורי הספר של כנען והוכו קשות על ידי המצרים.
היו שחשבו כי קבוצות אלה, ובעיקר הרועים, נדדו והעמיקו את חדירתם לכנען, ואם כן, נותנת הדעת שהללו, הם-הם הישראלים הקדומים, העם העברי הארכאי.
אלא שסקרים ארכיאולוגיים שנערכו בלב ההתיישבות הישראלית (שטחי הנחלות של יהודה, בנימין, אפרים ומנשה) גילו שרידים של מערכת כפרית באזור ההררי המרכזי של כנען המתוארכים למאה ה-12 לפנה”ס. המימצאים לא הראו סימנים של חדירה אלימה, פלישה כוחנית או אחרת של קבוצה אתנית שונה, “זרה”, “ישראלית”-“עברית” (על פי סיפורי התנ”ך) לאזור ההררי המדובר.
פינקלשטיין וסילברמן רואים בכך מין מהפכה באורח החיים הכנעני העירוני, כשבאזור ההר צצו “לפתע” כ-250 יישובים קטנים ודלים. אלה, לדעתם היו אנשי ה”מייפלאואר” הישראלי הקדמון. כאן הוטמן זרע ההתיישבות הישראלית. מדובר על חברה זעירה שהתפרנסה מגידולי דגנים, מטעים ומרעה ושצרכי חייה היו פשוטים. היישובים המדוברים היו פרוזים (בלתי מבוצרים) ולא התגלו שם מצבורי כלי נשק. התושבים, אולי הישראלים הראשונים, היו איפוא, לדעת המחקר המודרני, רועים וחקלאים בהר. זמן הופעתם באזור היה לערך ב-1200 לפנה”ס ועד המאה העשירית לפנה”ס מנתה זו כ-45 אלף נפש בלבד.
ישראלים אלה, הישראלים בכלל, לא הגיעו ממצרים, לא ירדו למצרים ושבו ממנה, לא באו מעבר לים, אלא צמחו מתוך האוכלוסיה הכנענית גופה.
הנחה מהפכנית זו, המאוששת בראש ובראשונה ממקורות ארכיאולוגיים, זוכה, לעניות דעתי, לתמיכה ממקורות המקרא. ראשית, באותה הבטחה קלאסית, הניתנת לאברם/אברהם: “ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם …” (בראשית יז, 8). מצויה כאן, מעבר לרמיזה פשטנית, זהות בין “ארץ מגוריך”, לבין “את כל ארץ כנען”. חברון, עיר האבות, נזכרת במקרא במפורש “בארץ כנען” (בראשית כג, 2; 19). התיבה “ארץ כנען”, בהקשרים שונים, מופיעה במקרא פעמים רבות מדי מכדי להתעלם ממנה ולנסות לדלג עליה במובן ההקשרי הנידון, הארכיאולוגי שלעיל. יהודה, מבני יעקב, חובר לאשה כנענית, וזו הרתה לו ותלד את בניו ער ואונן ובן נוסף בשם שלה.
השם “כנען”, או “ארץ כנען” וכל נגזריו של הביטוי “כנעני” רווחים במיוחד בספרי התורה הראשונים, כאלה המיוחסים להיות קדמונים, מה שעשוי להראות כי המוצא הכנעני היה בולט בדורות הראשונים, אך ברבות הזמן הוא נמחק ונטמע בזהות חדשה שלבשה החברה היהודית, כמו “ישראל” או “יהודה”.
