כשמין ומגדר מתנגשים

מחקרים על ילדים טרנסג'נדרים חושפים תובנות מסקרנות על מגדר במוח. ילדים-טרנס לדוגמה מגלים במפתיע זהויות מוצקות כבר בגיל צעיר, והבדלים חשובים מפרידים בין ילדות-טרנס לילדים שאוהבים ורוד

אילוסטרציה: pixabay.
אילוסטרציה: pixabay.

מאת כריסטינה ר' אולסון, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 12.10.2017

  • המיזם צעירים-טרנס הוא מחקר מתמשך שעוקב במשך 20 שנה אחר 300 טרנסג'נדרים וכאלה ששוברים את מוסכמות המגדר כדי ללמוד על התפתחות הזהות המגדרית שלהם.
  • התוצאות עד עכשיו מראות שלילדים טרנסג'נדרים, כמו לילדים שאינם טרנסג'נדרים, יש תחושה מוצקה של המגדר שלהם כבר בגיל צעיר מאוד, גם כשהם נשאלים על כך באופן ישיר וגם על פי מבחנים. יותר מזה, ילדים-טרנס מתקדמים בנתיב שונה מזה של ילדים שפשוט מעדיפים צעצועים ובגדים של המין השני.
  • לבד מהבנת שורשי המגדר, תוצאות מוקדמות של המחקרים האלה מורות על כך שילדים טרנסג'נדרים המקבלים תמיכה בזמן שינוי חברתי מוקדם הם בעלי בריאות נפשית מוצקה והערכה עצמית.

בלילה אחד של סתיו 2008 הגעתי לארוחת ערב בביתו של חבר והצטרפתי לאורח הצעיר ביותר של הערב, נוח בן החמש, ששיחק על הספה. לא היה לי אז מושג שהוא יהיה זה שישנה את מהלך הקריירה שלי.

כפרופסורית לפסיכולוגיה התפתחותית, בילוי זמן רב בחברת ילדים הוא דבר רגיל אצלי. למדתי מה ילדים חושבים על עצמם ועל האנשים הסובבים אותם, וכמה מן התובנות החדות ביותר שלי נבעו משיחות כמו זו שהזכרתי. אחרי שיחת חולין קצרה ראיתי שנוח מביט סביבו בחדר וכשראה שאיש אינו מסתכל לכיוונו שלף משהו מתוך כיסו. הוא עשה זאת באיטיות, אך לא היה אפשר לטעות: הוא הוציא מכיסו סדרת בובות פולי פוקט אהובות.

עם השנים למדתי להכיר את נוח היטב ולמדתי יותר על עברו (שמות כל הילדים בדויים כדי להגן על פרטיותם). הוריו של נוח שמו לב לראשונה שהוא שונה מאחיו בשנות הגן. הוא העדיף חברות למשחק וצעצועים המשויכים בדרך כלל לילדות, אבל הוריו לא היו מוטרדים מכך. כשהתבגר, האריך את שערו שהיה קצר קודם לכן והחליף את מלתחתו, שקודם לכן הייתה ניטרלית מבחינת המגדר, למלתחה שבה מככבות נעלי סקצ'רס המנצנצות בוורוד כשהוא צועד. שלא כמו אצל ילדים דומים אחרים, בני משפחתו של נוח, חברים ובית הספר קיבלו אותו כמו שהוא. הם אפילו עודדו אותו לפגוש ילדים כמוהו, בנים שלא נשמעו לתכתיבי המגדר. יחד עם המבוגרים האחרים בחייו של נוח לא יכולתי אלא לתהות: מה משמעות התנהגתו של נוח? האם הוא גיי? האם הוא רק ילד ששם לב פחות מאחרים למוסכמות של המגדר? באותו זמן לא היה לי מושג שהשאלות האלה ינחו במהרה את המחקר המדעי שלי.

חייו של נוח החלו להשתנות כשהגיע לשנה השלישית והרביעית בבית ספר. בשיחה שנערכה לאחרונה, הסביר נוח שבזמן ההוא נעשה ברור יותר ויותר שאף שאנשים קיבלו את העדפותיו והתיידדו איתו, הדרך שבה הוא התייחס לעצמו – כילדה – הייתה שונה מזו שבה ראו אותו אחרים. כשאנשים השתמשו בשמו ובכינוי גוף זכרי, הוא הבין שהם ראו בו בן. נוח זוכר שמודעות זו עשתה אותו אומלל יותר ויותר, הרגשה שהייתה נדירה רק כמה שנים לפני כן. לדברי אמו, מילד עליז ומלא שמחת חיים, הפך נוח לילד עצוב ומלנכולי. משום כך הגיעו הוריו, לאחר התייעצות עם מטפלים, להחלטה רצינית שהתגבשה במשך שנים. נוח יצא מן הארון כטרנסג'נדר ובהתאם, התבקשו חבריו, משפחתו וחברת בית הספר לקרוא לו בשם חדש, שרה, ולהתייחס לשרה כאל ילדה.

בנושא הזה כבר עסקתי כעשור בפסיכולוגיה התפתחותית, וחקרתי בעיקר כיצד ילדים תופסים מאפיינים חברתיים בסביבתם: גזע, מגדר ומעמד חברתי. בזמני החופשי ניסיתי לאתר מחקרים על ילדים כמו שרה. לא היה שום מחקר כמותי שחקר ילדים צעירים ששינו את מינם. ("מין" מתייחס למאפיינים הביולוגיים של זכר ונקבה, ואילו "מגדר" מתייחס להזדהות של הפרט עם התכונות והמאפיינים החברתיים והתרבותיים המשויכים לאותו מין.) באותו זמן, כמעט כל האנשים הטרנסג'נדרים המבוגרים עברו את השינוי הרבה יותר מאוחר בחייהם וכשהיו צעירים כמעט לא תמך איש באי קבלת המוסכמות המגדריות שלהם (רצונם לבטא העדפות והתנהגות שהיו בניגוד לציפיות החברתיות מן המין שלהם). תהיתי מה אנחנו יכולים ללמוד על מגדר מחלוצים צעירים כמו שרה. מה הייתה השפעת השינוי שעברו על בריאותם הנפשית ועל זהותם? מה הייתה משמעות ההחלטה הזאת על עתידם?

כיצד אנו לומדים מגדר

כשרוב האנשים שומעים על ילדים-טרנס, הם מופתעים. כיצד יכולה להיות לילד בן שלוש תודעה של זהות מגדרית? לעיתים קרובות אנשים משווים בין ילדים בעלי זהות מגדרית מוקדמת לבין ילדים שעוברים שלב שבו הם מאמינים שהם חתול או דינוזאור, או לאלה שיש להם חברים דמיוניים. הם משתמשים בהשוואה זו כהוכחה שאין ילד צעיר שיודע את זהותו, או יודע מה אמיתי ומה אינו אמיתי. אבל עשורים של עבודה על התפתחות מגדרית מעלים שמדובר בדיוק בגילים שבהם כמעט כל הילדים מתחילים להבין את הזהות המגדרית שלהם ושל אחרים. בתרבויות מערביות (שבהן נערכים רוב המחקרים), כבר בשנה הראשונה לחייהם, התינוקות מתחילים לאפיין אנשים על פי מינם ורואים את הפרטים כזכר או נקבה. פעוטות בני 18 חודשים בערך מתחילים להבין מילים מגדריות כמו "ילדה" או "איש" ומשייכים את המילים לַפנים המתאימות למין. בגיל 24 חודשים, ילדים מכירים סטריאוטיפים של מין (כמו קישור בין אישה לשפתון) ולפני גיל שלוש כמעט כל הילדים מתייגים את עצמם בתגיות של מגדר בהתאם למין שלהם.

בשנות הגן, הילדים עוברים תקופה הקרויה בפי חוקרות המגדר, מיי לינג הלים מאוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ' ודיאן רבל מאוניברסיטת ניו יורק, "שלב השמלות הוורודות המעוטרות": רוב הילדות נעשות כפייתיות למדי בעניין שמלות מעוטרות של נסיכות, או לבוש "מגדרי" דומה, ואילו הבנים מעדיפים לבוש של גיבורי־על או ביגוד רשמי ונמנעים באופן נחרץ מוורוד. בערך באותו זמן, ילדים גם מציגים לעיתים קרובות העדפות בולטות לחֶברה מאותו מין, עוסקים בפעילויות סטריאוטיפיות הקשורות לבני מינם ומפתחים הבנה שהמין שלהם הוא תכונה קבועה – כשהם מאמינים שבנות מתפתחות לנשים ובנים לגברים.

בבית הספר היסודי הילדים ממשיכים לקשור עצמם בחוזקה לקבוצת המין שלהם בין שנשאלו על כך באופן ישיר ובין שלא. באחד הניסויים מתבקשים המשתתפים הצעירים למיין תמונות של ילדים על צג המחשב ל"בנים" ו"בנות" לפי קטגוריה של מילים המבטאות את ה"אני" (כמו: אני, עצמי) או "לא אני" (כמו: הם). חוקרים מדדו את המהירות שבה הילדים סיווגו לפי קטגוריות כש"בנים" ו"אני" היו על מקש תגובה משותף ו"בנות" ו"לא אני" היו על מקש אחר, והשוו בין מהירות הביצוע שבה הגיבו במטלה זו ובין המהירות שבה עשו את הפעולה ההפוכה ("בנות" ו"אני", "בנים" ו"לא אני"). מחקרים קודמים הראו שהרוב המכריע של הבנות מהיר יותר בזיווג: "בנות" ו"אני", והבנים מהירים יותר בזיווג "בנים" ו"אני". אף שמדענים מתווכחים בשאלה אילו היבטים התפתחותיים הם מוּלדים ואילו הם תוצרי תרבות או שמא שילוב של השניים, ואף שלא כל ילד עובר דרך אותו מסלול מגדרי, עדיין רוב הילדים – ובכללם ילדים שגדלו במשפחות שונות זו מזו מבחינת סגנון ההורות, אמונות פוליטיות או השתייכות לקבוצות גזעיות ואתניות – הראו את התבנית שתיארנו. ורוב ההורים, המורים ומבוגרים אחרים מקבלים זאת כמובן מאליו, אלא אם הילדים מכריזים שהמגדר שלהם אינו זה שמצופה מהם.

הבדלים מוקדמים

כשהקמתי את מיזם נוער-טרנס ב-2013, רציתי להבין האם, מתי ומדוע צעירים כמו שרה אינם מתנהגים כבני גילם במונחים של התפתחות מגדרית מוקדמת. מיזם זה הוא מחקר מתמשך של מאות ילדים טרנסג'נדרים וכאלה שאינם נוהגים על פי המוסכמות מבחינה מגדרית. אנחנו מתמקדים בילדים בקנדה ובארה"ב שהם בני שלוש עד 12 כשהם מצטרפים למחקר, ואנחנו מתכוונים לעקוב אחריהם במרוצת 20 שנה.

תינוק ללא מגדר: ב-2017 הנפיקה ממשלת קנדה תעודת זהות לתינוק/ת שהוריו/ה העדיפו שלא לציין את מינו/ה. זה כנראה המקרה הראשון מסוגו בעולם.

הממצאים שהפתיעו אותי ביותר עד עכשיו הם מספרן העצום של הדרכים שבהן ההתפתחות המגדרית המוקדמת של ילדי-טרנס דומה לזו של בני גילם, כלומר, ילדות כמו שרה נראות כמו ילדות אחרות בכל גיל ואין בהן שום דבר המזכיר בנים מבחינת זהות מגדרית והעדפות. בדומה, בנים טרנסג'נדרים (ילדים המזדהים כבנים, אבל בלידתם נחשבו לילדות) מתנהגים כבנים במבחנים שלנו. לדוגמה, התנהגות שכיחה אחת בגיל הגן היא התנהגות מגדרית מוגזמת – ילדות ש"מתות" על שמלות של נסיכות וילדים שנמנעים מצבע ורוד כאילו מפני מגפה. אותה תופעה מצאנו אצל ילדי-הטרנס הצעירים ביותר. מבחינה סטטיסטית הם אינם נבדלים במאום מבני המגדר שלהם בכל מדד במהלך שנות הילדות: אותה דרגה של העדפות לבגדים טיפוסיים, אותה נטייה להתחבר עם בני אותו מגדר שהם מזדהים איתו ואותה דרגה שבה הם רואים עצמם חברים בקבוצת המגדר.

ויותר מזה, במבט לעתיד, ילדות-טרנס רואות את עצמן כנשים, וילדים-טרנס – כגברים, ממש כמו ילדים וילדות אחרים. גם כשאנו מודדים את הזהות המגדרית של הילדים בדרך עקיפה או מרומזת, על ידי הערכת זמן התגובה ולא בעזרת מילים או פעולות מפורשות – אנחנו מוצאים שילדות-טרנס רואות את עצמן כבנות, וילדים-טרנס רואים את עצמם כבנים, מכאן, שזהויות אלה מצויות ברמות נמוכות יותר של הכרה מודעת. צירוף כל המחקרים האלה מלמד שזהות טרנסג'נדרית, אפילו בילדים צעירים מאוד, מוצקת באופן מפתיע ועקבית בכל אמות המידה. המסקנה הזאת סותרת את כל האמונות הרווחות שהתחושות האלה הן בנות חלוף, או שילדים מעמידים פנים שהם בני המין השני.

שורשי המגדר

אבל מאין מגיעה תחושת המגדר מלכתחילה? המדע עדיין רחוק מלהיות פסקני. כדי לדעת כמה מוקדם יכולה לצוץ תחושה זו של זהות, מדענים מחפשים סימנים גנטיים ואנטומיים-עצביים באנשים טרנסג'נדרים. גישה אחת שבה מדענים נוקטים במחקרים גנטיים היא לבחון תאומים. הבדל עיקרי בין תאומים זהים לתאומים אחאים הוא שתאומים זהים חולקים יותר חומר גנטי מתאומים אחאים. אם החוקרים מוצאים יותר הסכמה באשר לזהות המגדרית בתאומים זהים מאשר בתאומים אחאים, הם מסיקים שלגנטיקה יש תפקיד כלשהו. ולמעשה זה בדיוק מה שנמצא במחקרים מוקדמים (אף שתאומים זהים בדרך כלל חולקים גם יותר היבטים של סביבה וחִברות). לדוגמה, בסקירת ספרות שערכו גונטר היילנס ועמיתיו באוניברסיטת גנט בבלגיה, הם בחנו 44 זוגות תאומים מאותו מין שבהם לפחות תאום אחד הוגדר כטרנסג'נדר. הם מצאו שבתשעה מקרים מתוך 23 זוגות התאומים הזהים, שני האחים היו טרנסג'נדרים, ואילו ב-21 זוגות התאומים האחאים לא נמצא שום זוג שבו שני האחים היו טרנסג'נדרים. מכאן, שלזהות טרנסג'נדרית יש בסיס גנטי כלשהו. ואולם, על אף הממצאים האלה, לא ברור אילו גרסאות גנטיות מעורבות בנטייה.

בדומה לזאת, אף שמחקרים במדעי המוח הראו שמבנים במוחם של אנשים-טרנס דומים למבני מוח של בעלי אותה זהות מגדרית יותר מאשר למוחם של אנשים שנולדו באותו מין, הממצאים האלה התקבלו לעיתים קרובות ממדגם קטן מדי ועדיין לא אוששו. קושי נוסף לפענח מחקרי מוח נובע מן העובדה שהמוח משתנה בהתאם לחוויות, ולכן גם כשמופיעים הבדלים אין המדענים יודעים אם השינויים המבניים או התפקודיים במוח גרמו לחוויה של זהות מגדרית מסוימת, או שהם משקפים את החוויה של הזהות המגדרית. וכדי להוסיף ולסבך, נוירוביולוגים ממשיכים להתווכח האם יש בכלל הבדלים אמינים של מין (או מגדר) במוחם של אנשים גם אם אינם טרנסג'נדרים  [ראו: "האם יש מוח 'נשי'?"]. אם כך, אף על פי שמדובר בנושא מחקר פעיל במעבדות מחקר רבות בכל העולם, עדיין אין מסקנות ודאיות על המתאם בין הגנטיקה והמוח לזהות המגדרית.

ואולם, ייתכן שהשאלה הגורלית ביותר לגבי ילדים טרנסג'נדרים היא רווחתם הנפשית והגופנית. אנשים טרנסג'נדרים מבוגרים ובני נוער שלא עברו את השינוי החברתי המוקדם כמו שרה ושנדחים לעיתים קרובות מחֶברת בני גילם ואפילו ממשפחותיהם, נוטים לפתח רמות גבוהות מאוד של חרדה ודיכאון. הערכות מורות על כך שיותר מ-40% מאותם מבוגרים ובני נוער טרנסג'נדרים דחויים ינסו להתאבד. משפחות רבות, כמו זו של שרה, מדווחות שסטטיסטיקות שוברות לב אלה הן הסיבה לתמיכה בשינוי המוקדם של ילדיהן.

עמיתתי ואני מוצאות – בדיווחים של ההורים ושל הילדים עצמם – שצעירים-טרנס שעשו את השינוי בגיל צעיר מתנהלים היטב. שיעור הדיכאונות שלהם תואם את זה של בני גילם ורמות החרדה שלהם רק מעט גבוהות מן הממוצע. הם גם בעלי הערכה עצמית גבוהה. יש לחכות ולראות אם המאפיינים האלה של בריאות נפשית יישארו גם כשקבוצה זו תעבור לגיל הנעורים, וברור שמדגם המתנדבים שלנו קטן מלייצג במלואם את כל ילדי-הטרנס שחיים כיום. ואולם, לצד  מחקרים שמלמדים שהתערבות בגיל ההתבגרות (הכוללת לא רק שינוי חברתי אלא גם טיפול הורמונלי) מקושרת לשיפור בבריאות הנפשית, הממצאים האלה מציעים שאפשר למנוע את השיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה והתאבדות, שנראו במחקרים שקדמו למחקר זה. ככל שהעולם נעשה משכיל יותר בעניין אנשים טרנסג'נדרים, כן הדחייה והאיומים פוחתים והצעירים האלה מקבלים יותר תמיכה והתערבות בגיל צעיר יותר, ואנו מעריכים אפוא באופטימיות שסיכוני הבריאות הנפשית יפחתו.

"בנים ורודים" ו"טום בויס"

השאלה הראשונה שאני נשאלת בדרך כלל היא משהו כמו: "האם את אומרת שטום בויס הן למעשה טרסג'נדריות?" או "הייתי בן שאהב שמלות של נסיכות, האם את אומרת שהייתי טרנסג'נדר?" ברור שלא כל הילדים ששוברים את מוסכמות המין, כמו שרה, הם טרנסג'נדרים. למעשה, אסתכן ואומר שרובם אינם כאלה.

ילד אחד שאינו טרנסג'נדר הוא צ'רלי. על פני השטח צ'רלי נראה דומה מאוד לשרה בגיל צעיר. שניהם נולדו כבנים ושניהם הראו סימנים כבר בגיל הגן שהם שונים. כמו שרה, צ'רלי אהב את כל הדברים הנשיים. אמו נזכרת שבגיל שנתיים צ'רלי אהב בגדים ורודים נוצצים והניח על ראשו מגבת לדמות שיער ארוך. כמו משפחתה של שרה גם משפחתו של צ'רלי הציגה אותו לבנים שאהבו דברים נשיים. עם השנים כמה מן הילדים האלה עברו שינוי חברתי כמו שרה. אבל צ'רלי לא. לאחרונה שאלתי את צ'רלי על החלטתו שלא לעבור שינוי. הוא הסביר שבני משפחתו (לעיתים בעזרת מטפל) שוחחו איתו הרבה בנושא של שינויים חברתיים והבהירו לו שאם זה מה שהוא רוצה הם יתמכו בו. צ'רלי אמר שהוא הרהר באפשרות כמה שנים, אבל בסופו של דבר החליט שאף על פי שהוא אינו מתבייש בזה שהוא מעדיף חפצים סטריאוטיפים של "בנות", (למעשה ביום שראיינתי אותו הוא היה לבוש בדרך לבית ספר במכנסיים קצרים ורודים, חולצת-T סגולה וצעיף ורוד) ולעיתים הוא אפילו משתמש במחנה בשם של בת, בסופו של יום הוא מרגיש שהוא בן. כפי שאמו הסבירה, מה שצ'רלי הכי רוצה הוא שהעולם יקבל אותו כמו שהוא – שיאפשרו לו ללבוש מה שהוא רוצה ללבוש ולעשות את מה שהוא רוצה לעשות. אבל הוא אינו מרגיש באמת שהוא בת.

עבודתי עם ילדים כמו צ'רלי נמשכת, אבל נתונים מקדמיים של אחרים מציעים שייתכן שמסלולים התפתחותיים מובחנים מבדילים בין שרה לצ'רלי. לדוגמה, המידה שבה ילד נמשך לצעצועים ולבגדים של המין השני יכולה להבדיל בין ילדים שבסופו של דבר יוגדרו כטרנסג'נדרים לבין מי שאינם כאלה – בממוצע, ילדים כמו שרה מראים סטייה גדולה יותר ממקובלות המגדר מאשר ילדים כמו צ'רלי. מחקרים אחרים מציעים שהדרך שבה ילדים מדברים על זהותם המגדרית – "אני מרגיש כמו בת," לעומת: "אני מקווה שהעולם יקבל אותי כבן נשי" (כזה שאמו של צ'רלי מכנה "בן ורוד") – יכולים לחזות את המסלולים השונים של ילדים כמו שרה וצ'רלי.

מדענים גם מתחילים לזהות ולחקור אנשים שאינם בינריים. כלומר, פרטים שאינם מרגישים כאילו הם בנים או בנות, גברים או נשים, או לגמרי זכרים או לגמרי נקבות. האנשים האלה מצויים במקום כלשהו באמצע הספקטרום בין זכרים לנקבות. עד כה צוות המחקר שלנו עבד עם כמה ילדים שרואים עצמם בדרך זו, אבל קבוצה זו אינה גדולה דיה כדי להסיק מסקנה נחרצת.

מה שנכון ללא ספק הוא שלמדענים יש עוד הרבה מה ללמוד על ילדים כמו שרה וצ'רלי. מה זה אומר שיש לך תחושה עצמית של בן או בת או משהו אחר? מה מעלה או מוריד את הסיכוי שילד יפתח זהות כזו? ואיך אנחנו יכולים לעזור לכל הילדים להרגיש נוח עם עצמם? קשה מאוד למצוא תשובות לשאלות האלה, משום שמגדר הוא תלוי תרבות, והתרבות משתנה כל הזמן. ב-1948, לדוגמה, רק 32% מן המבוגרים סברו שאישה יכולה להופיע בציבור במכנסיים. ברור שבנות גבריות ובנים נשיים אינם עניין חדש. הם מוכרים בתרבויות ילידיות רבות.

כיום, שרה בת ה-14 וצ'רלי בן ה-13 הם צעירים בעלי ביטחון עצמי, פיקחים וחרוצים. שרה מנגנת בפסנתר, חברה בנבחרת הוקי שדה ולאחרונה החלה להתאמן בריצה. צ'רלי מנגן בלהקה והוא שחקן בתיאטרון. שניהם מקובלים ואהודים ומעבירים את רוב זמנם במאמצים להצליח בלימודים ובמורכבות של רשתות חברתיות ולא בעניין המגדרי. שניהם צופים אל העתיד, נרגשים לגבי האפשרויות שממתינות להם בקולג' ואחר כך. שרה רוצה לגדל ילדים עם בעלה לעתיד ושואפת להפוך את העולם לטוב יותר לצעירים-טרנס כמוה. צ'רלי חולם לעבור לניו יורק ולהופיע בברודווי. שני הצעירים מקווים שיום אחד יקבלו ילדים כמוהם כפי שהם בלי להתייחס לתוויות המגדריות שהם בוחרים. לתקווה זו מצטרפים כולנו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. נוסטרדמוס, דווקא פדופיליה זה משהו שנחשב בסדר גמור לפי הדת. הדת אפילו לא מגדירה את המעשים הנפשעים האלו כאונס.

  2. צבי
    השאלה שלך מאד טובה!
    בניחוש ראשון, הייתי אומר שההרגשה מתבטאת במשיכה ל"מין השני". אם אתה נמשך למין הגברי אז אתה מרגיש בת, ולהיפך.

    אבל – זה לא מסביר, לדעתי, מה ההרגשה של בן אדם גאה. הייתי שמח אם מישהו כזה היה עונה כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן