מה יקרה כשלרובוטים יהיו רגשות?

תארו לכם עולם שבו אנחנו חיים לצד רובוטים בעלי אישיות, רגשות ויכולות חשיבה. זה קורה בסרטי "מלחמת הכוכבים" וזו יכולה להיות המציאות בכוכב הלכת הקטן שלנו, בעתיד הלא כל-כך רחוק

BB-8 וחברים אנושיים -תמונה מתוך הסרט "הכוח מתעורר". צילום : David James
BB-8 וחברים אנושיים -תמונה מתוך הסרט "הכוח מתעורר". צילום : David James

לפני כמעט 40 שנה הופיעה לראשונה על מסכי הקולנוע סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", שהזמינה את כולנו להצטרף למסע אל אותה "גלקסיה רחוקה, רחוקה". מדובר באחת מסדרות הסרטים המצליחות והרווחיות בהיסטוריה, עם השפעה תרבותית עצומה. לדוגמא, בשנת 2001  במפקד האוכלוסין הבריטי, ציינו 390,000 איש שהדת שלהם היא "ג'דיי" –הדת הרביעית בגודלה שצוינה בסקר, וכמות "המאמינים" שלה גדולה יותר ממאמיני דתות מבוססות כגון בודהיזם ויהדות. כל אחד מששת סרטי הסדרה (השביעי יוצא לאקרנים בימים אלו ממש) מתאר מלחמת "טובים" מול "רעים" שבה משתתפים בני אדם, מינים שונים של חייזרים וגם… רובוטים.

הרובוטים של מלחמת הכוכבים, בעיקר C-3PO ו –R2-D2 הפכו לגיבורי תרבות. הם מתקשרים, יש להם אישיות, הם מקבלים החלטות ואפילו מרגישים ומבטאים את הרגשות שלהם. בסרט החדש, "הכוח מתעורר", מצטרף רובוט חדש לצוות. BB-8 היא רובוטית חמודה ועגולה, וכבר מהטריילרים הראשונים של הסרט ההתלהבות סביבה הייתה גדולה. היא כמעט גונבת את אור הזרקורים מהכוכבים האנושיים. חברת דיסני, שקנתה את הזכויות לסרטי "מלחמת הכוכבים" והפיקה את הסרט החדש, לא מגלה כמובן איך נבנתה  8-BB, אבל אנחנו יודעים שזו לא "בובת רובוט" שמפעיל שחקן אנושי, וזו גם לא אנימציה ממוחשבת. לצורך הסרט נבנה רובוט אמיתי, עובדה שכמובן תרמה להתלהבות מהדמות.

רובוטיקה ותבונה מלאכותית הם שני מונחים חמים מאוד. אין טעם לשאול "האם רובוטים ישנו את חיינו" כיון שזה כבר קרה. הם כבר היום חלק גדול מחיינו – עובדים במפעלים, מנקים לנו את הבית ואפילו מדברים אתנו מתוך הטלפון הנייד (נסו לשאול את " are you a robot?" SIRI ותקבלו תשובה מפתיעה). רובוטים פה, וכנראה שהם פה כדי להישאר. השאלה היא – מה יקרה בעתיד ואיך זה ישפיע עלינו, בני האדם?

הרובוטית BB-8 בפעולה. תמונה מתוך הסרט "הכוח מתעורר". צילום: David James

היזהרו לא להעליב את הרובוט שלכם

במעבדת הסקרנות של ד"ר גורן גורדון באוניברסיטת תל אביב, מפתחים את הדור החדש של רובוטים: רובוטים סקרניים שלומדים לבד כיצד להתנהג – התנהגות שמבוססת על הבנה ומידול מתמטי של מוח האדם. שאלנו את ד"ר גורדון, מתי יהיו לנו רובוטים עם אישיות, שיודעים להבין שפה מורכבת וגם שפת גוף, שמתקשרים, חושבים ואפילו מרגישים?

"כדי להבין מה צריך לקרות כדי שרובוטים כמו C-3PO, R2-D2  וגם התוספת החדשה BB-8 יהיו אפשריים בעולם שלנו, ולא רק בגלקסיה רחוקה מאוד, צריך להפריד בין שני מרכיבים: הפיסי והקוגניטיבי. מבחינה פיסיתBB-8 זו דוגמה מעולה לכך שהעתיד כבר כאן: הרובוט אמיתי, זז ועושה באמת כל מה שהוא מציג בסרט. בתחרות  Darpa Robotics Challenge שהתקיימה השנה, ראינו רובוטים שעושים המון פעולות אנושיות, כמו לנהוג במכונית, לפתוח דלתות או להשתמש בכלים. למרות שהיו רובוטים שהצליחו לבצע את כל המשימות, התחרות גם הראתה עד כמה אנחנו רחוקים מרובוטים אנושיים עם יכולות פיסיות אנושיות מלאות."

המרכיב הקוגניטיבי הוא הנקודה המעניינת. האם רובוטים יוכלו לתקשר, להבין ואפילו להרגיש?  "תחום התקשורת הוא המתקדם ביותר", מסביר ד"ר גורדון. "ישנן התפתחויות ענקיות בתחום, כמו זיהוי דיבור וניתוח שפה טבעית, שכבר מגיע לרמות מאוד גבוהות. יש דוגמאות לרובוטים עכשוויים שמשתמשים בזה, כמו פיתוח נפלא שנקרא JIBO, שהוא מאין "עוזר אישי" שיודע להבין ולענות בשפה יומיומית, לזהות את המפעילים שלו ואת הקשר ביניהם וללמוד תוך כדי שימוש איך להיענות לצרכים שלהם. אבל חייבים לזכור שבתקשורת אנושית ישנם מרכיבים רבים לא-מילוליים, כמו שינוי הטון ותנוחת הגוף. גם שם יש התפתחויות גדולות, אבל הדרך לרובוטים שיידעו להבין ולהשתמש בהתנהגות אנושית אמיתית עדיין ארוכה."

איך נרגיש אם לרובוטים יהיו רגשות?

ומה לגבי רגשות? הסיבה שמיליוני אנשים מתחברים לרובוטים של מלחמת הכוכבים היא שהם שמחים, מתלהבים או נעלבים בדיוק כמו הדמויות האנושיות. לדברי ד"ר גורדון, "יש כבר פיתוח של רובוטים שמראים רגשות על-ידי פרצופים שונים, ואפילו לומדים אילו פרצופים זוכים לתגובות מאנשים שמתקשרים עמם. לדוגמא, בנינו רובוט שמטרתו היתה ליצור אינטראקציה כמה שיותר ארוכה עם אנשים, בעזרת הבעות פנים שחיקו הבעות אנושיות. הרובוט גילה לבד, בלי שתכנתנו אותו ככה, שכשהוא בוכה או עושה פרצוף עצוב, אנשים נשארים לידו הכי הרבה זמן. למעשה ככה גם תינוק לומד – כשהוא בוכה מבוגרים מרימים אותו ומטפלים בו, והוא מתוגמל על צורת התקשורת הזאת.  אבל האם רובוטים שילמדו להביע רגשות באמת ירגישו משהו? כאן הדעות חלוקות לגבי האם זה חשוב, כלומר, אם אנחנו חושבים שהם מרגישים ואפילו מפתחים אמפתיה כלפיהם, האם זה חשוב אם הם באמת מרגישים?"

מעבדת הסקרנות באוניברסיטת תל אביב
מעבדת הסקרנות באוניברסיטת תל אביב

אחרי שהשתכנענו שרובוטים שנוהגים במכונית ושמזמינים עבורנו משלוח מהמסעדה האהובה עלינו הם רק עניין של זמן, הגיע זמן לשאלה הבאה. כבר יש אנשים שעושים את כל הפעולות האלה, והם גם עושים אותן לא רע. מדוע טובי החוקרים והמדענים משקיעים מאמץ גדול כל כך לייצר מכונות שיהיו כמונו? האם זה רק רצון לחיות את הפנטזיה שגדלנו עליה בסרטי מדע בדיוני, כמו מלחמת הכוכבים?

ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מהתכנית הרב תחומית במדעי הרוח, מאמינה שהציפיות הגבוהות כל כך שהחברה שלנו משליכה על רובוטים עתידיים להיות עובדים, מטפלים ובני לוויה טובים, אף יותר מהמקור האנושי, נובעות ככל הנראה מהרגשות המורכבים שלנו כלפי בני האנוש האחרים שמקיפים אותנו. "מכונות הן צפויות, ניתנות לשליטה, ואפשר לנטרל אותן אם הן מאתגרות אותנו. זה משהו שקשה לומר על אנשים. הטכנולוגיה מטפחת בנו את אובססיית השליטה ונותנת לנו הרבה אפשרויות שליטה. יחסים עם רובוטים יכולים להציע לנו לחוות את הרגשות שנלוות לקשר עם מישהו אחר, אבל ללא האחריות והפגיעות שקשר עם אדם אחר תובע מאתנו."

עבור ד"ר וייסמן, האינטראקציות של אנשים עם רובוטים, אפילו בגרסאות הלא מפותחות יחסית שקיימות היום, הן הזדמנות להבין קצת יותר דווקא אותנו ואיך אנחנו פועלים. "מה שמעניין הוא שדווקא עבודות שאנחנו מתייחסים אליהן כפשוטות ואוטומטיות, כמו קיפול כביסה או הרמת כוס, התגלו כמשהו שקשה מאוד ללמד רובוט לעשות. אלו פעולות שמחייבות הפעלה בו זמנית של חושים רבים, ולא ידענו עד כמה הן מורכבות עד שניסינו ללמד רובוטים לעשות אותן. באופן מפתיע, דווקא תחומים בהם חשבנו שהבסיס להצלחתם הוא אינטראקציה אנושית, כגון טיפול ותמיכה נפשית, יש לרובוטים הצלחות מפתיעות – פשוט מעצם העובדה שהרובוט מבצע מחוות של אדם מקשיב."

"אני מתבוננת בתחום הרובוטיקה כשיקוף של מצב החברה האנושית. ההתפתחויות בתחום הזה מצביעות על הצרכים, החולשות והחזקות שלנו. אנו מאד רחוקים מיצירה של תודעה רובוטית עצמאית פשוט כי אין לאף אחד מושג מהי תודעה. בינתיים ישתעשעו הרובוטים בפנינו על המסך ההוליוודי."

אני, רובוט

פרופ' מתי מינץ מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח, מעודד אותנו לאתגר את הדמיון שלנו אפילו יותר. במקום בני אדם שחיים לצד רובוטים, הוא מציג מציאות עתידית שבה נחיה בתוך רובוטים, כאשר הגבולות ביננו ובינם יהיו מטושטשים. "בפרויקט שלקחתי בו חלק יחד עם קבוצת חוקרים מ ETH-Zurich, יצרנו מבנה אינטראקטיבי שאנשים נכנסים לתוכו. המבנה הוא הרובוט, שמתקשר, צופה ומגיב לאנשים המאכלסים אותו. הצגנו את הפרויקט, שכונה ADA (על שם עדה לאבלייס, מתמטיקאית וסופרת מהמאה ה-19 הידועה בתור המתכנתת הראשונה) ביריד EXPO השוויצרי ב2002. (לצפייה בסרטון).

ADA הצליחה לתקשר, לצפות וליצר אינטראקציות שונות עם האנשים שנכנסו אליה. היא גם ידעה להתייחס אחרת למבקרים שהביעו נכונות גדולה יותר לתקשר איתה והתנהגו אליה באופן חיובי. אלו הוזמנו לשחק משחקים שונים וזכו גם לברכת שלום אישית כשעזבו את המבנה. מה שהיה מעניין לגלות הוא שהמבקרים באופן טבעי מאוד תקשרו עם ADA בצורה אנושית ופשוטה. זה לא היה להם יותר מדי מוזר "לדבר" עם החדר שבו הם נמצאים. הסיבה היא כנראה שזו פשוט שיטת התקשורת היחידה שאנחנו מכירים."

"מעבר לכך, אני צופה שבעתיד לא יהיו שתי אוכלוסיות מובחנות – אנושית ורובוטית, שיחיו זו לצד זו, אלא אוכלוסייה אחת שבה לכל פרט יהיה הרכב אחר של איברים אנושיים וסינטטיים. כבר היום מסתובבים ביננו אנשים רבים עם קוצבי לב, מוסתים המושתלים במוח (לחולי פרקינסון) ושתלים חושיים שעוזרים לעיוורים, למשל. בעתיד הרחוק יותר, שתלים במוחנו שיגדילו את נפח הזיכרון שלנו או אפילו את היצירתיות שלנו הם לא בלתי נתפסים."

העתיד שהחוקרים שלנו תיארו פה עדיין רחוק. יש לנו שאלות טכנולוגיות ומוסריות רבות לפתור לפני שהוא יהפוך למציאות. מה שבטוח הוא, שעיסוק ברובוטים ובאינטראקציה שלהם אתנו גורם לנו ללמוד דברים חדשים דווקא על עצמנו.

הישג לפרויקט בתחום חקר המוח בראשותו של פרופ' מתי מינץ מאוניברסיטת תל אביב

הפרויקט נועד לבחון את האפשרות של שיקום פונקציה ספציפית של המוח באמצעות החלפה של אזור במוח בשבב סינטטי

מאמר שתיאר פרויקט מחקר חלוצי בתחום חקר המוח בראשו עמד פרופ' מתי מינץ מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח, זכה לאחרונה במקום השני בתחרות לפרויקטים הטובים ביותר בתחום ממשק מוח-מכונה (BCI) שהתקיימה בכנס האחרון של האגודה למדעי המוח (SfN) בשיקגו.

הפרויקט נועד לבחון את האפשרות של שיקום פונקציה ספציפית של המוח באמצעות החלפה של אזור במוח בשבב סינטטי, והוא סוכם במאמר שפורסם בכתב העת Scientific Reports. המאמר נכתב על ידי פרופ' מינץ, תלמידיו – ד"ר רוני חוגרי, ד"ר אריה טאוב וד"ר ארי מגל, והחוקרים האיטלקים פרופ' פאולו דל ג'יודיסה וד"ר סימאון באמפורד. הפרויקט עצמו נמשך למעלה מ- 12 שנים והיו שותפים לו, בין השאר, הפרופסורים יוסי שחם וחגית מסר ירון וד"ר מירה מרקוס-קליש.

"מטרת הפרויקט היתה לבדוק את ההיתכנות של החלפת אזור קטן במוח על ידי שבב סינטטי", מסביר פרופ' מינץ. "אם יש חסימה בכלי דם בגוף ניתן להתגבר על הבעיה בעזרת מעקף, אבל במוח יש זרימה, לא של דם, כי אם של אינפורמציה. רצינו לבדוק האם אפשר לבנות מעקף אלקטרוני שיעביר את האינפורמציה במידה ואחד האזורים במוח פגוע."

"מה שעשינו היה להעתיק דגם של תא עצב לתוך שבב אלקטרוני", ממשיך פרופ' מינץ. "את השבב חיברנו לכניסות וליציאות של המערכת הפגועה ובדקנו, האם אפשר להחזיר לפעילות את הפונקציה שהאזור במוח אחראי עליה. באופן ספציפי בדקנו את "המוח הקטן" (צרבלום) – אזור שקשור ללמידה מוטורית. מדובר על למידה של תנועות קטנות של הגנה כגון מצמוץ של העין לפני שמשהו נכנס אליה או שליחת הידיים קדימה רגע לפני נפילה. האתגר היה גם לקלוט את המידע בכניסה לאזור הפגוע וגם להזרים אותו החוצה ביציאה מן האזור, כשבדרך יש גם צורך לבצע חישוב שלוקח את המידע הנכנס ומתרגם אותו למידע שיוצא."

"בעקבות מחקר של עשרות שנים, חוקרים פיצחו חלק משמעותי של האנטומיה והפיזיולוגיה של האזור כך שיכולנו למעשה להעתיק אותו", מוסיף פרופ' מינץ. "המחקר הסתיים לפני כשנה בהצלחה גדולה. בנינו מעקף והדגמנו שהוא עובד" בשלב זה, הוא מדגיש, היישום עדיין איננו קליני וחשיבותו המרכזית של הפרויקט היא בכך שהוא איפשר לגלות אילו דברים צריך עכשיו לפתח – באילו אלקטרודות ניתן להשתמש, מה ההגנה שיש לספק לאלקטרודות על מנת להבטיח שימוש ארוך טווח וכן הלאה.

וכשזה יקרה, מה יהיה היישום הקליני? "אני מעריך שהיישום הראשון יהיה שחזור או החלפה של אזורי מח קטנים שיש להם פונקציה חיונית מאוד, למשל בליעה," אומר פרופ' מינץ, "כשבעתיד הרחוק יותר יתחילו להחליף אזורי מוח נרחבים יותר."

ומה התחושה שלך עם סיומו המוצלח של הפרויקט ופרסום המאמר? "אין תחושה של לשבת על הכסא ולהתפעל", מציין פרופ' מינץ. "מחקר הוא עבודה יומיומית שמניבה הרבה הנאה והרבה הבנה, ועכשיו אני כבר מסתכל הלאה לעבר הפרויקט הבא."

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

44 תגובות

  1. הסיבה לדעתי שרוסיה ניצחה את גרמניה היא שבשורה התחתונה, היא יותר חזקה ממנה.

    שהרי גם סטלין וגם היטלר רואים את המלחמה כמשחק שחמט שבו אין חשיבות לחיי אדם. בשחמט אין זה משנה כמה כלים אבדו, אלא מי ניצח. וזה מה שעשה הצבא האדום לוורמאכט: מט. בלי חכמות. לא 1918, לא תקיעת סכין בגב, חייליו של סטלין כובשים את ברלין והיטלר מתאבד בבונקר.

    יש הטוענים שהחורף הרוסי עצר את הגרמנים. הוא עזר ללא ספק לרוסים, אך לא היה הגורם העיקרי. אנו רואים זאת יפה ביולי 43 בקרב קורסק, כאשר שני הצבאות מתנגשים חזיתית אחרי הכנה של 6 חודשים.

    אין חורף, אין הפתעה, יחסי הכוחות לא נוטים באופן משמעותי לטובת הרוסים מספרית, והגרמנים מכניסים לקרב את טנקי הטייגר והפנתר שלרוסים אין יכולת להתמודד איתם.

    הרוסים מנצחים, ולא נעצרים יותר עד שמגיעים לרייכסטאג.

    הנקודה שלנו: מבחינת היטלר, המלחמה ברוסיה היא מלחמה ביהודים ששולטים ברוסיה. ומבחינתו הוא הפסיד ליהודים.

    מה שלא נכון, אך אני מאמין שאילו הוא היה מתחבר ליהודים במקום ללכת נגדם, הוא היה מנצח במלחמת העולם, ע״ע פרוייקט מנהטן.

  2. ישראל שפירא
    אחת הטעויות הגדולות של היטלר היתה שהוא בכלל נכנס לרוסיה. הוא לא למד או לא רצה ללמוד מהפלישה של נפוליאון שלא לרוסיה לא פולשים. רוסיה היא מדינת ענק ויש לה במצבי חירום לאן לסגת ואז עובדים בשיטה של האדמה החרוכה. הסיבה השניה היא גנרל חורף. פלישה למדינה כזו היא כריית קבר עצמי. באש ל(רס )פוטין אולי לקרוא לו וולדיה או בפולנית וולדק.
    דוברה נוצ'ה

  3. אכן, רוסיה והקומוניזם היו מקור בלתי נדלה לבדיחות ושנינה.

    אך אוי לו ואבוי לו למי שחשב שאפשר לעשות צחוק מהרוסים, כפי שלמדו על בשרם הקופא קארל ה12, נפוליאון והיטלר.

    ולכן אני שמח שאנו ביחסים טובים יחסית עם (רס)פוטין, לא מעט בזכות מיליון וחצי העולים דוברי הרוסית מגל העליה האחרון. המצב היה יכול להיות שונה לגמרי לו מטוסים רוסיים היו בקרבה כה גדולה לגבולינו (ואף בגולן עצמו) לפני למעלה מ20 שנים.

    דוברה אולטרה.

  4. עוד בדיחת תור ברוסיה. תור לבדיקה רפואית של פרוצות. זקנה עוברת ושואלת למה התור. הנשאלת, לא נעים לה, אז אומרת שמחלקים סוכר. הזקנה מצטרפת לתור. אחת הבנות שואלת את הזקנה: "סבתא, מדוע את עומדת בתור הזה – אפילו שיניים אין לך." אז מה, משיבה הזקנה – למצוץ, אני עוד יכולה.

  5. ישראל שפירא
    תושב מוסקבה רואה את השכן לו רץ. הוא שואל את השכן למה אתה רץ. התשובה שמעתי שבלנינגרד יש תור ללחם.
    סיפור אמיתי – אמרה של המשטר הקומוניסטי היתה שברה"מ היא גן עדן. על זה אמר אחד משרי החוץ של ארה"ב (איני זוכר את השם שלו) זה קצת מוגזם להגיע לגן עדן עם 20 מיליון הרוגים.

  6. אריה סתר
    בדיחה מתקופה מאוחרת יותר
    תושב מוסקבה מקבל במתנה תוכי שאומר כל הזמן : ברז'נייב צריך למות. הוא פחד שיום אחד ידפקו בדלת וזה אמנם קרה. מהר מאוד הוא שם את התוכי במקרר. אנשי הק.ג.ב נכנסו לבית והגיעו גם למקרר ואכן מצאו את התוכי וזה אמר ברז'נייב צריך לחיות. אחרי שאנשי הק.ג.ב עזבו את הבית. אותו אדם הוציא את התוכי ואמר לו בציניות : שעה אחת בסיביר הספיקה לך?

  7. עוד בדיחת רדיו יירוון. מאזין שואל: האם זה נכון שהחבר סשה התאבד בקפיצה מחלון הקומה השביעית של בית המפלגה ומה היו המלים האחרונות שלו. תשובה: זה נכון שהחבר סשה התאבד בקפיצה מחלון הקומה השביעית של בית המפלגה; מלותיו האחרונות היו "חברים, תפסיקו לדחוף אותי".

  8. ישראל
    אתה יודע מה ההבדל בין קרוקודיל לפוליטברו? לקרוקודיל 4 רגליים ו -22 שיניים. לפוליטברו 22 רגליים ו 4 שיניים.

  9. אנא ערף, מהקיבוץ. כולם שם רוסים ובני רוסים.

    הנה עוד אחת ששילבתי גם בעלילות החוק השני:

    אחרי שלוש שעות שבהן מרצה המפקח בהתלהבות לחברי הקולחוז על השגי תכנית החומש האחרונה, הוא שואל אם יש שאלות.

    כן, עונה ישקה. אם כל כך טוב למה כל כך רע?

    שאלה טובה חבר ישקה, עונה המפקח. נענה עליה בשבוע הבא.

    בשבוע הבא אחר עוד שש שעות של הרצאה על השגי המשק הסובייטי הוא שואל אם יש שאלות.

    כן, עונה יפים. אם כל כך טוב אז איפה ישקה?

  10. ישראל
    מאיפה הבדיחה הזאת? היא מאוד מוצלחת. האם שמעת על רדיו יריוואן? . עיר כזו אכן קיימת . זאת הבירה של ארמניה. בתקופה הקומוניסטית המציאו תחנת רדיו דמיונית בשם רדיו יריוואן והבדיחות על הקומוניזם השתוללו בלי סוף. אחת מהן : מאזין פונה לתחנה ומתלונן על כך שהוא מחכה יותר מדי זמן לדירה. התשובה: תשאל יותר מדי, לא תצטרך בכלל לדאוג לדירה.

  11. חיים

    יום אחד מגיע לקולחוז מפקח ממשלתי ושואל את ישקה: נו ישקה, איך היה יבול תפוחי האדמה השנה?

    חבר מפקח, מתפעל ישקה, היו לנו כל כך הרבה תפוחי אדמה השנה שאם נערום אותם בערימה הם יגיעו לרגליים של אלוהים!

    חבר ישקה, צוחק המפקח, אתה יודע בדיוק כמוני שאין אלוהים.

    חבר מפקח, בוכה ישקה, אתה יודע בדיוק כמוני שאין תפוחי אדמה..

  12. ישראל
    מה אומרים כשהולכים מהקל עד לקשה ביותר? כול נדרי לא אוכלים יום אחד, כל דכפין לא אוכלים שבוע וקולחוז לא אוכלים כל השנה.

  13. בשביל מה ליצור רובוטים שיחקו את התנהגות האדם? אם כבר אז ליצור משהו יותר מוצלח ולהיפטר כליל מהדגמים האנושיים שלא הוכיחו את עצמם במיוחד.

    הייתה לנו בקולחוז מכונה שזורעת חיטה, מגדלת אותה, קוצרת, דשה, טוחנת, אופה, ואוכלת את הלחם.

  14. מאמר מענין מבחנתי הסיום שבו ניתן להשתיל שבב שיקח חלק מהעבודה העיצבית של המוח מעלה המון שאלות,
    ממה שיצא לי לראות ולשמוע חלק משמעותי של הנירולוגים שעוסקים בחקר המוח מאמינים שניתן ליצור העתק מלא של המוח בחומר אחר, אבל צריך כמובן להסתיג שגם חקר המוח עוד לא גמור כך שזה לא מבוסס על מידע מלא,
    לכאורה ממה שכבר אנו יודעים אין שום מניעה לרובוט בעתיד לבצע סימולציה אנושית מלאה של האדם,
    המערכת הפנימית תהיה שונה אבל כלפי חוץ אנו נראה אדם ויתכן ולא יהיה ניתן לראות כמעט שום הבדל,
    השאלה כמובן האם יהיו הבדלים התנהגותים כתוצאה משימוש בחומר אחר למימוש מערכת עיבוד המידע,
    השאלה המענינת היא היא האם אותו רובוט יצור לעצמו את אותה תחושה פנימית שיש לנו אותה מודעות רגש
    תחושת אהבה שינאה כעס תחושת כאב תחושת החיים כמו שהאדם חווה אותה, דברים שהם אמיתים לגבינו באופן סוביקטיבי אבל אין לנו הגדרה אמיתי מושלמת אין הם נוצרים רק תיאוריות שונות כמספר המדענים,
    כמו נוזלים שדומים למים בחלק מהיבטים שלהם כגון בירח טיטאן ששם יש טפוגרפיות שנוצרות מנוזלים
    שאינם על בסיס מים ודומות חלקית למה שמוכר לנו פה אבל לא יכולים להיות אותם תרכובות שמתבססיים על מים במצב נוזלי כמו שיש בכדור הארץ במקום שאין בו מים נוזלים (בהסתיגות אולי יש שם מתחת לקרקע),
    כך יתכן שחלק מאותם תחושות ורגשות שאנו מרגישים נוצרו
    בתוך החומר הביולוגי שלנו כי היה שם פוטנציאל הישרדותי שהתממש בצורה אבלוציונית,
    כמו שיתכן שהחיים הראשונים כאנלוגיה היו תוצר של אבולוציוני המשכי של חומר שאנו קוראים לו דומם של מה שניתן לקרוא לו כאיזה סוג של תגובה מובנת ל "הפרש פונטציאלי אנרגטי" מסביבו דבר שגרם לשינוים מצטברים בהרכב הכימי של אותו חומר דומם, מזכיר קצת את ההיתוך של חומרים בליבה של השמש מפשוט למורכב,
    יתכן והמרכיבים הראשונים של רגשות כבר התחילו לקרות בשלבים הראשונים ביותר של החיים סוג של התנהגות ביוכימית ביולוגית שנתנה יתרון השרדותי לתא שמימש את זה,
    אבל ברור שנסתכל על תא בודד כמו שנסכל על נירון בודד לא נוכל לומר שזה רגש במובן האנושי אלה מרכיב
    זעיר כמו אבן בנין ראשוני שיוצר את הרגש כמו תא בודד בתוך שלל תאים שיוצר את אורגניזם מופלא כמו עץ,
    בהמשך שנוצרו חיים רב תאים עצם זה שהיה כבר את אבני הבסיס האלו הם יצרו פוטנציאל נוסף שבסופו של דבר התממש ברובדים נוספים כמו מעגלים שיוצרים כל פעם פוטנציאל נוסף אפשרות נוספת וממומש בצורה אבלוציונית, כמו השאלה שנשאלת כיום האם הביולוגיה ניצלה את המוזרויות של מכניקת החלקיקים שקימת בטבע ויכולה לתת פוטנציאל הישרדותי לאורגניזם שינצל אותו
    דוגמאות אפשרויות הם הניווט של הציפורים, הפוטו סינטזה, חוש הריח ועוד זה רק בהתחלת המחקר הראשוני,
    כל הנושא הזה זה הוא כמובן במחקר ואין פה משהוא חד משמעי כרגע,
    השאלה היא האם סימולציה היא הדבר האמיתי? או אולי מתי סימולציה הופכת לדבר אמיתי?
    האם אוביקט כמו רובוט ללא תוחשה אמיתית של רגש יוכל באמת להתנהג כמו אדם או שסימולציה יכולה
    גם לחקות את אותם שלל התנהגויות כמו פחד מוות וכו.. גם שאין באמת את אותה הרגשה,
    מהכיוון של מעבר בדרכים שונות כדי להגיע לאותה מטרה והיא חיקוי של התנהגות ההאדם?
    או שאם בבסיס אין לך את הפחדים הרגשים שחש אורגניזם כמו אדם גם במהלך הדרך אנו נקבל תוצאות שונות מהסימולציה שאינם שוות באופן מושלם לתוצאה התנהגותית אנושית?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן