“השאלה איננה מה עושה הטכנולוגיה לבני אדם, אלא מה בני אדם עושים זה לזה דרכה”

כך אומר ד”ר גיא הופמן, חוקר רובוטיקה ובינה מלאכותית ומנהל משותף של המעבדה לחדשנות במדיה במרכז הבינתחומי הרצליה ● הופמן מסביר כי “האיום האמיתי בבינה המלאכותית הוא היווצרות האליטה של המתכנתים שמייצרת אותה – מתכנת בן 26 בגוגל יכול לקבוע כיצד ייראו החיים שלנו”

“הרבה שואלים האם אנחנו צריכים לפחד מרובוטים שמשתלטים על העולם כשיקבלו יכולת בינה מלאכותית. דעתי היא שאין צורך לפחד.” כך אומר ד”ר גיא הופמן, חוקר רובוטיקה ובינה מלאכותית ומנהל משותף של המעבדה לחדשנות במדיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

הופמן אמר את דבריו בהרצאתו “מהו האיום האמיתי על החברה האנושית?” במסגרת כנס לזכרו של צבי מיתר. “כמו שהמחשבים עשו את הדרך מהתעשיה לחדר השינה, כך גם הרובוטים והבינה המלאכותית.” אמר. “ההחלטות שהתקבלו על ידי המכונה, התקבלו בהסכמה ובהנחיה של בני אדם, ולכן בעיני – האיום האמיתי בבינה המלאכותית הוא היווצרות האליטה של המתכנתים שמייצרת את הבינה המלאכותית. מתכנת בן 26 בגוגל (Google) יכול לקבוע כיצד ייראו החיים שלנו”.

“השאלה איננה מה עושה הטכנולוגיה לבני אדם אלא מה בני אדם עושים לבני אדם אחרים דרך טכנולוגיה”, מבהיר הופמן.

“אין ספק שאנחנו עומדים בפני עידן של שיתוף רובוטים עם אנשים”, הוסיף הופמן. “התחום שבו אני נמצא עוסק בקשר בין בני אדם לרובוטים. השנה האחרונה היוותה נקודת מפנה שבה המחקר האקדמי עובר לתעשייה. הלהיט כיום הם רובוטים שישמשו כחברה בבית לאנשים בודדים. ספקית הסלולר היפנית הגדולה סופטבנק (SoftBank) קנתה מלאי עצום של רובוטים שנראים כמביעים רגשות ומתקשרים עם בני אדם באופן די בסיסי. כל המלאי אזל בתוך דקות”.

שונה מכל מכונה אחרת

“המנחה שלי בדוקטורט גייסה כמעט ארבעה מיליון דולר בקמפיין מימון המונים לבניית רובוט חברתי לבית”, אמר הופמן. “אנשים שילמו עליו מראש 500 דולר ליחידה, למרות שהוא עדיין בפיתוח. גוגל (Google) קנתה את כל החברות שעוסקות ברובוטיקה, וגם מעסיקות את החוקרים באקדמיה בחשאיות, כנראה בפיתוח רובוט לבית. מהצד השני – ילדים קונים קיטים, ובונים רובוטים, רחפנים וכדומה ומתכנתים אותם בעצמם”.

“באשר לסוגית האתיקה והרובוטיקה, מחקר שפורסם בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קרנגי מלון שם נתנו לאנשים אפשרות לרמות במשחק כדי להשיג יותר כסף. הרובוט הוריד את רמת הרמאות כמו אדם שישב מולו”, אמר הופמן. “הם רק שכחו מדבר קטן- אנחנו יכולים לדעת אם רימו או לא כי אנחנו בודקים את המחשב עצמו. הם חשבו שניתן לראות אותם מרמים רק אם אדם או אפילו רובוט נמצאים בחדר והם לא לבד. העובדה שהיה משהו פיזי מולם גרם להם להרגיש שעוקבים אחריהם”.

“חוויית המשתמש עם רובוטים תהיה הרבה יותר רגשית. הכפתורים הדארוויניים שהטכנולוגיה לוחצת עליהם ברובוטים בגלל שפת הגוף, ובגלל העובדה שאנחנו רגישים לשפת גוף עושה את הרובוט שונה מכל מכונה אחרת”, הסביר.

לסיכום אמר הופמן כי “בכל הקשור לשפת הגוף של הרובוטים נראה סוג חדש של ממשק משתמש שיכול לגעת לנו במקומות יותר עמוקים – לגעת בכתף, לחבק אותנו, להסתכל לנו בעיניים, בבתי ספר, בבתי אבות. זה ממשק הכי דמוקרטי, אף אחד לא צריך ללמוד אותו. מאידך יש לו ערוץ ישיר לתוך הלב, שאם לא נתחשב בו אנחנו עשויים להתחרט על כך ברגע שנבנה את המכונות שייכנסו לתוך הבית.”

הכתבה התפרסמה לראשונה באתר אנשים ומחשבים