מהו האפיקומן?

בערב החג, בליל הסדר, כאשר נסב סביב שולחן החג, נלגום ארבע כוסות יין, נאכל ולא כזית, נשיר ונזמר, ואולי לא נדע או נתקשה לדעת על הודות ההקשר המעין-פגאני של הלכות החג ומנהגיו באותו ערב מקודש, ובפרט על אודות האפיקומן

אפיקומן. צילום: shutterstock
אפיקומן. צילום: shutterstock

בערב החג, בליל הסדר, כאשר נסב סביב שולחן החג, נלגום ארבע כוסות יין, נאכל ולא כזית, נשיר ונזמר, ואולי לא נדע או נתקשה לדעת על הודות ההקשר המעין-פגאני של הלכות החג ומנהגיו באותו ערב מקודש, ובפרט על אודות האפיקומן, כשכל אחד מאיתנו, "דור המייסדים" נזכר בוודאי בילדותו ובנעוריו בפרשת האפיקומן, החבאתו, המסע הבהול למצוא את מחצית המצה ולדרוש את התמורה, קרי המתנה. האמנם חוו אותה חוויה גם ילדי ונערי קדמונינו? כנראה שלא.

לשאלה ולבירור מהו האפיקומן תעלה מיד התשובה: אותה מצה הנחצית על ידי עורך סדר הפסח, כאשר חציה נותר וחציה מוטמר, נחבא, והופך למין משחק מחבואים בקרב הילדים המבקשים לחשוף את מחצית המצה ובתמורה מבקשים/דורשים פיצוי בדמות מתנה כלשהי. מנהג זה, בעייתי ככל שניתן לפרשו ולפרשנו בשל אפקט הלחץ המופעל על עורך הסדר לקבל את המימצא תמורת "טובת הנאה" כלשהי, ואולי טמון בו מין חשד של גניבה, הינו מנהג המקובל יותר בקרב עדות אשכנז, ומהווה מעין אטרקציה חגיגית של הלכות הסדר.

קיימת הנחה כי מקור המנהג בברייתא שבתלמוד הבבלי (פסחים ק"ט עמ' א') שמנוסחת כך: "תניא רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו". כנראה שהיו מי שחשבו כי החטיפה הנ"ל מתחברת למעין גניבה או חשיפה, בבחינת מצווה הבאה בעבירה, וזאת מכיוון שעורך הסדר בוצע את אחת המצות כדי שיהיה באכילה על שום "לחם עוני" הנאכל כפרוסה ולא כלחם שלם, ואת החצי הנותר נוהגים להותיר לאפיקומן, וסביב זה התפתח כאמור מינהג גניבת האפיקומן וקבלת הבטחות למתנה בתמורה להחזרת המצה.

יש הטוענים כי מקור המילה "אפיקומן" מורכב מצמד מילים בארמית: "אפיקו", כלומר הוציאו ו"מן" שמשמעו מזון. והאיסור המופיע במשנה (פסחים י' 8): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", משמעו בהקשר הנ"ל: אין להוציא ולהציע אחר אכילת קרבן הפסח מאכלים נוספים.
מקור מינהג זה, כך נטען, הינו אכילת קרבן הפסח בסופו של הלילה בזמן שבית המקדש היה קיים והיה נאכל הקרבן עם מצה והאיסור הדגיש את ההוראה שאסור לאכול אחריו דבר.

את מקור המינהג, משמעותו והליכותיו יש לחפש במקום אחר, קרי באוצר המילים היווניות אשר חדרו לשפה העברית הקדומה והן היו רבות מאד. ואם נאתר את מקור השם ומוצאו אולי ניחשף אל מול תופעה חגיגית שונה לחלוטין ממנהג ה"גניבה" ודרישת המתנה הנ"ל. מאות שנות היסטוריה של שלטון יווני-הלניסטי ןבעקבותיו רומי-לטיני, שהיה אף הוא טבול עמוק-עמוק בתרבות היוונית, הטמיעו במישרין ובעקיפין את השימוש במילים יווניות, חלקן באופן משובש וחלקן אף קרוב לפונטיקה היוונית-הלניסטית, ובתחום מחקר בלשני זה זה יש לחפש את פירושו ומשמעותו של המונח "אפיקומן".

בתחום זה עסקו לשונאים שונים ובכללם אליעזר בן יהודה, שהגדיר את מקור האפיקומן כ"אפיקומיוס" היווני שמשמעו "משתה של שמחה בימי חג", חנוך אלבק העורך הראשי של ספרות המשנה, שראה באפיקומן ביטוי למשתה שלאחר הסעודה הרווי בשירה וזמר, ביין ובמיני מתיקה וכותב המילון העברי החדש ועורכו אברהם אבן שושן שהגדיר "אפיקומן" כקינוח סעודה, היינו רפרפת, ובכלל הגיעו הללו למסקנה מעניינת שמקורו של המונח "אפיקומן" נעוץ בלשון היוונית ועניינו: קינוח סעודה, משתה שהיו עורכים לאחר הסעודה, ואולי אפילו זיקה ל"קומון" היווני האחראי המופקד המיתולוגי על סעודה ותהלוכה.

זאת ועוד, אם נפנה אל הנומנקלטורה היוונית נתקשה שלא להבחין בהקשר פונטי לחלוטין בין ה"אפיקומן" לבין ה"אפיקומוס" היווני (ובתעתיק לטיני – epikomos), או "אפיקומון" (ובתעתיק לטיני – epikomon) שהוא בבירור המופקד המיתולוגי על השירה והתהלוכה. "קומוס" ביוונית פירושו פסטיבל כפרי, מקדם שמחה, תהלוכה ברחובות העיר או הכפר של נושאי לפידים, שירים, ריקודים וקטעי דרמה היתוליים ובל נשכח שהללו היו חלק בלתי נפרד מן הקומדיות כגון אלו של אריסטופאנס. ומכאן ש"זנב" הביטוי "אפיקומן" כלומר "קומון" מתחבר היטב מהותית ובוודאי פונטית עם המונח "קומדיה". ונציין כי ראש המושג "אפי" וביוונית בתעתיק לטיני epi משמעו: ליד, בסביבות, קרוב ל…, מעל ועוד, מה שנותן ביטוי הולם לנושא הדראמה ובמקרה דנן לתיאטרון ובתוכו במיוחד לקומדיה.

מתוך כך קשה שלא להתחבר לפולחן היווני של דיוניסוס, האל שגילם את מחזור הטבע ובעיקר את האביב והפיריון בטבע שאז נערכו לכבודו עשרות רבות של מופעי קומדיה, והיה בעל זיקה אמיצה ביותר לגפן וליין, לסעודות ומיני משתה, למוסיקה, לתיאטרון, לשירה ולשילוב בין אכילת בשר ושתיית יין לשוכרה. וביטויים ומינהגים אלה נמצאנו מיודעים אליהם בזיקה ל"אפיקומן" בספרות חז"ל כפי שמיד נציג בהמשך הדברים.

זאת ועוד בעניין הקשרי דיוניסי זה, שהרי פסח כולו מסמל את האביב, בבחינת ראש חדשים ונקרא גם בשם חג האביב, והחודש המזוהה עימו נקרא בשם "אביב". כמו כן, כל סדר הפסח משולב בשתיית יין ובאכילת הבשר כסמל לקרבן הפסח, ויש בו קטעים המקושרים להיבטים תיאטרליים ושלא לדבר על התלהבות ושמחה רבה.
וכן חג הפסח ובעיקר ערבו של זה – ליל הסדר, נופל במחצית החודש עת היות הלבנה במילואה, כשמועד זה כמקובל בחגים קדומים אחרים, ובכללם אלו של לילות דיוניסוס היווני או בקכוס הרומי, נפל במחצית החודש. והרי לכם עוד חישוק המחבר בין ליל הסדר לבין אירועים דיוניסיים.

ומה באשר להופעתו של דיוניסוס במקורותינו. ובכן את שמו נאתר במדרשים רבים, אנאלוגיים ופאראפרזיים, ולא אתפלא אם לפחות חלק מן ה"פרצופות" (תבליטי פנים בכניסה לבתי מידות עירוניים) המופיעים בספרות חז"ל אינם אלא תווי פניו של "האל המתהולל" הנ"ל.

ראוי בכל מקרה לאשש טענותינו במימצאים ארכיאולוגיים. ובכן, בבתי כנסת על גבי רצפת פסיפס מופיע לא אחר מאשר דיוניסוס. דמותו מרומזת בפסיפס גלגל המזלות שבבית הכנסת העתיק בבית אלפא. ובציפורי מופיעה על רצפת פסיפס תחרות השתיה בין דיוניסוס לבין הראקלס במשתה שבו השתתפו ותוצאות הלוואי של אותה תחרות היתה השתכרות רבתי של שניהם. יצויין כי ציפורי שרוב תושביה היו יהודים, היתה אחת משתי הבירות של הגליל (לצד טבריה) ומקום מושבו המכובד של רבי יהודה הנשיא ועימו הסנהדרין, קודם כמובן למעבר הנשיאות והסנהדרין לבית שערים ושם בציפורי חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה. כמו כן לא בכדי הוא שבסמוך למבנה הנ"ל נבנה תיאטרון יווני-רומי.

נפנה נא אל המקורות התנאיים, הבתר-תנאיים והתלמודיים כדי לברר, עד כמה שאפשר את המשמעות של האפיקומן.

במשנה, במסכת פסחים י' 8, אנו קוראים כדלהלן: "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ישנו מקצתן יאכלו (מקצת בני ה"חבורה" שישנו ולא השגיחו על קרבן הפסח, יאכלו אותו הואיל ששאר בני ה"חבורה" לא הסיחו דעתם ממנו). כולן, לא יאכלו (אם כעולם ישנו והסיחו דעתם מהפסח, הרי הוא נפסל). רבי יוסי אומר: נתנמנמו (ישנו קלות אפילו כולם) יאכלו. נרדמו, לא יאכלו (כולם בשינה עמוקה).

הפירוש הנ"ל הוא מפרי עטו של חנוך אלבק (עורך המשנה), כשהוא מביא את דעתו בנידון: לפנינו "משתה שהיו עורכים אחרי הסעודה ביין ובמיני מתיקה ומזמרים בו מיני זמר והיו נוהגים לילך אחר כך מחבורה לחבורה להמשיך אצלם בשתיה ובהוללות". וקשה שלא לקשר בין מקור זה לבין הדיוניסיאה היוונית-הלניסטית וכמובן הבקכאנלית הרומית.

התוספתא (פסחים י' 11) אומרת אף היא את דברה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזים ותמרים וקליות וחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח אפילו בינו לבין עצמו (ביחידות), בינו לבין ביתו (במשפחתו), בינו לבין תלמידו (בזוג)". ובמקום אחר (פסחים ח 22) מעידה התוספתא על כי "פסח מצרים (ההיסטורי, הקדמון) טעון שיר ו(אף)פסח דורות (עד ימי התוספתא לפחות) טעון שיר".

התלמוד הירושלמי מתייחס לאפיקומן בנוסח זה (פסחים פרק י' ל"ז עמ' ד): "מאי אפיקומן? רבי סימון בשם רבי אינייני בר רבי סיסיי (אומר:) מיני זמר. רבי יוסי אמר: מיני מתיקה".

והתלמוד הבבלי טוען כי "מאי אפיקומן? אמר רב ( ראש קהילת סורא שבבבל)– שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ושמואל (בר הפלוגתא שלו, ראש קהילת נהרדעא שבבבל) אמר – כגון ארדילאי (טלה) לי וגוזלייא (יונה) לאבא (מיני מאכל ומתיקה), ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן (הטבריאני) אמר(ו): כגון תמריםן, קליות ואגוזים … הסופגנין והדובשנין והאיסטקריטין, (ש)אדם ממלא כריסו מהן".

אם נסכם את מאמרי התנאים וחז"ל שהובאו לעיל נטען כי האפיקומן, בעל הפונטיקה היוונית-הלניסטית במקורו, שילב בתוכו מיני זמר והילולה אולי בעלת ממד משעשע, כמעט תיאטרלי מהמשמעות המקובלת במונח "אפיקומוס" או "אפיקומון" לצד קינוח ממותק וערב לכרס אף הוא כחלק מהמשתה. ואין זה מן הנמנע שהמנהג התחבר בצורה זו או אחרת לדיוניסיאה ה"שכרנית".

ובאשר לשירה ולמיני זמר כחלק מתוך ההילולה הנ"ל יצויין, כך דומה שהמינהג נשאב מהלכות קרבן הפסח הציבורי בירושלים של המלך יאשיהו לאחר הרפורמה היהוויסטית המפורסמת שלו, ככתוב בספר דברי הימים ב' לה 15: "והמשוררים בני אסף על מעמדם כמצוות דויד ואסף והימן וידותון …".
בספרות החיצונית נזכר הליווי המוסיקלי הווקאלי כגון בספר היובלים (מט 6) שם מתואר פסח מצרים בפרפרזה של העידן ההלניסטי על כי ישראל ישבו ואכלו את הפסח ושתו יין "והיללו ואמרו שיר" וכך בספר החיצוני חכמת שלמה (יח 9) – "שאבותינו שרו בצאתם ממצרים" וכך במדרש תהלים קיג 1.
ובעידן זה מספר פילון האלכסנדרוני על כי בלילי פסחים היו אומרים המסובים תפילות ושירה.

ובחוזרנו למשנה הנ"ל בזיקה ל"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" נותר לנו לברר את מהותו של המונח "חבורה". מי היא איפוא אותה המתקראת "חבורה"? באי סדר פסח? מכרים ושכנים בכלל? או אולי משהו אחר לגמרי?
ובכן לאור נסיבות הטקסט במשנה, בתוספתא ובתלמודים יש לשייך, לעניות דעתי, את הביטוי "חבורה" ממש כטרמינוס טכניקוס לבטא קבוצת אורחים, אושפיזין משהו, צעירים בדרך כלל כלפיהם נמתחת מין ביקורת סמויה של מנהגים בתום סדר הפסח. אולי חבורת צעירים, הלומי יין משהו (לאחר גמיעת כוס היין השלישית ואולי אף הרביעית, כך על כל פנים כעולה ממשנת פסחים הנ"ל) היוצאים ממסגרת האורחים בסדר הפסח פשוט "לעשות שמח" – לשיר, לפזז ולבליין, ועל פי הטקסט התנאי היו נוהגים ללכת מחבורה לחבורה ולהמשיך בביקור החדש בשתיה ובהוללות, והם-הם המהווים מושא למונח אפיקומן, וכנגדם יוצאת ההלכה ואומרת: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". היינו, בתום ארוחת הסדר, הברכות והשירים הכרוכים בהגדה, "ממליצה" ההלכה ב"חום" לא לקיים הילולה (אולי אף רעשנית) ולהתפרע אולי משהו בסגנון הדיוניסאי, אלא ללכת לישון. וכאן, כמו גם במקרים רבים אחרים, שמכלל לאו למדים על הן. כלומר – מאיסורים למדים על נפוצותו ונפיצותו של המנהג ההילולי, הווקאלי, של ה"חבר'ה" הצעירים העלולים לקלקל את קדושת החג.
וכאן, בנקודת מהות זו נוצר מין קשר סיבתי ונסיבתי, מצטלב משהו עם כל ההילולה סביב המנהגים הדיוניסיים של התרבות היוונית-הלניסטית שהוטמעה היטב בתרבות היהודית הקדומה ולכך אישורים דוקומנטריים רבים המשוקעים בספרות חז"ל כגון ההיתר לרחוץ, לשחות ובכלל להתענג בבית המרחץ של אפרודיטה בעכו ואפילו בשבת או קודם לכן בתהלוכה המעין דיוניסיית והדוניסטית שמתקיימת בירושלים אי-שם בשנת 164 לפנה"ס ומבקשת לסמל את שחרורה של העיר מהכובש ההלניסטי ביוזמתו של יהודה המקבי (מקבים א' ה' 54 ואילך).

לסיכום אדגיש כי אין בין המונח "אפיקומן" לבין מחצית המצה הנטמרת מעין הטף והנחשפת ודרישת "שחרורה" במילוי "כופר" ילדותי.

תרגום המילה/המונח מיוונית חושף לנגד עינינו תופעה שונה לחלוטין מסיפור גילוי מחצית המצה המוטמנת. תרגום המילה תוך כדי בחינת מקורות חז"ל, המימצאים הארכיאולוגיים והאווירה התרבותית המעין-פגאנית, שחלחלה אל בין שכבות האוכלוסיה היהודית בעידן הקדום, הביאו אותי למסקנה שאולי-אולי מקור המנהג של אכילה, שתיית יין, משתה בכלל, שירה ושמחה מהולים ברוח נעורים עולזת והוללת, אכן מתחבר לדיוניסאות שהתקיימו בעולם העתיק ומצאו מקום כלשהו גם בהוויה היהודית.

ואולי-אולי היו מנהגי ה"חבורות" דאז כזו של "חבר'ה טראסק" בארץ ישראל משנת 1917 ואילך בניצוחם של ענקי התרבות כגון אברהם אלדמע, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, שמטרתה היתה "להביא שמחה לליבם של תושבי תל אביב" – במסיבות, בריקודים, בתהלוכות ואף במעשי קונדס כגון נעילת ראש- עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף במשרדו.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. תודה על תגובתך. אין לערבב בין מינהגים שנשתרשו ברבות הדורות לבין המקורות הקדומים. מקור המילה הינו יווני כפי שמוצאים אנו כמותה במונחים רבים אחרים בספרות התנאית והתלמודית ןעל כן לערבב בין חדש לישן. המונח קרוב היטב למנהגים יווניים ורומיים שהתרבות היהודית הקדומה נחשפה אליהם ואימצה אותם.

  2. א. על פי הלכות הפסח, ככל הידוע לי, האפיקומן מסיים את הסעודה וצריך להיאכל לפני חצות, ואחריו אין אוכלים שום כלום. לכן לא ברור לי איך הגיעו הדברים לבכחונליה וטיולים מבית לבית וכו. לאחר הסעודה היה מותר רק לדון בנושא פסח..ומופיעה הדוגמא של התלמידים שמצאו את הרבנים דנים בהלכות פסח כל הלילה. לא שתו ולא זללו. מופיע בהגדה עצמה.
    ב. הגניבה של האפיקומן נועדה להשאיר את הקטנים עירניים, ונוספו לה עוד מנהגים לפי העדות. כי החשיבות להגדת לבנך היא הגדולה ביותר בסדר. מכיוון שאי אפשר לסיים את הסעודה בלי האפיקומן, וזה צריך להיעשות לפני חצות, נוצר מצב בו יש מו"מ עם הילד שהחביא , תמורת האפיקומן.

  3. ושוב תודה על תגובתך
    בכל מקרה השם גמליאל כמעט ואינו מופיע בקרב יהודי אירופה כמו למשל בספרות השו"ת של ימי הביניים.

  4. בעניין השם גמליאל והקרבה למשפחת הנשיאות, מעניין מה שאמר לי פעם תימני שכל התימנים הם משבט יהודה (ולא משבטים אחרים, כמו בגלויות אחרות). אולי זה קשור לעניין, שהרי משפחת הנשיאות המיוחסת היא מזרע בית דוד.
    נ.ב.
    בעניין האפיקומון, הנוסחה של התימנים היא מם עם חולם *מלא* (אפיקומון) וכך הוא גם נוסח הרמב"ם במשנה https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%99_%D7%97, ולכן זה לא קשור להגייה שלהם את הקמץ, אבל גם זו סוגייה מרתקת.

  5. ובהמשך מעניין שגם אצל העדה התימנית וגם המזרח אירופאית הגיית ניקוד הקמץ כמו חולם מלא או חסר. ונזכר אני בשורה מן השיר על לימוד הא"ב :"קמץ אלף או…". ואני מתכוון בהערתי לקמץ או להגייתי לפחות שבמילה אפיקומן בסיפא ולא ברישא

  6. תודה על תגובתך. התימנים שמרו הרבה הגיות קדומות מריחוק התיישבותם. אני מבקש לבחון נקודה מעניינת לדעתי והיא הנפיצות היחסית בקרב עדה זי לשם גמליאל שהינו שם בית הנשיאות היהודאי עוד מלפני החורבן. ואולי כולי היתה נדידה/הגירה של משפחת הנשיאות או מי ממנה לכיוון מדבר סיני ומשם תימנה. לדעתי נקודה מעניינת ו יא חוברת להגירה לצפון אפריקה מלאחר החורבן ועד למרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס. אולי…

  7. תודה על תגובתך. למעשה, הגיוני שיהיו שיבושים לפעמים; אך כל מה שרציתי להעיר הוא שהתימנים שימרו את ההגייה המקורית "אפיקומון".

  8. שלום שביט. תודה על תגובתך. השיבושים נובעים מהעדר רשות על באותה תקופה, נכמר כמו האקדמיה ללשון עברית. השיבושים היו פועל יוצא של עממיזציה ורגיונליות ביאוגרפית ובשאר עריכת המקורות החליט/ו העורך/העורכים להעדיף מקור לשוני זה על פני האחר וסיבותיו/סיבותיהם שמורים עימם
    בכל מקרה לא "יד זדונית" היא היא שהעדיפה תצורה כזו על פני חברותיה ולנו לחוקרים לא נותר אלא לבחון זאת לאור תצורות והגאים לינגוויסטיים משפות עתיקות רלוונטיות. וגם כיום קופצת דוגמה מעולם הרכב כגון "מיציבושי", "קאיה", "פורשה" ועוד ממין אלה.

  9. המילים ביוונית לא הוטמעו באופן משובש בשפה החז"לית. מקור השיבושים הוא בטעויות קריאה או העתקה של הטקסטים החז"ליים. למשל, במקרה שלנו, התימנים שימרו את הקריאה המקורית "אפיקומון". אותו דבר קרה גם עם המילה פרוזדור, שמופיעה כ"פרוזדוד" בכת"י עתיקים וביוונית (הטעות נובעת מחילוף בין אותיות דומות, דלת וריש).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן